(לכל הטורים של הסליחה ואני – לחצו כאן)

לפני שראש השנה יבוא על עם ישראל, אני רואה להרהר ולו במעט על ההתנהגות, האופי, המסר, שאני מבטאם בחיי היום-יום דרך עשייה, דיבור, או אפילו במבט פשוט.

אני מאמין שההומו הדתי חווה לא מעט דכדוכים ונפילות. כי הוא, בשונה מההומו החילוני, צריך להיקרע בין שני עולמות ולתווך בין ההווי הדתי שעליו היה אמון ובין ההרגשה הפנימית שעוצמתה היא כאש יוקדת.

ולכן, ברבות המחשבות הלא בהכרח נעימות שתוקפות אותי, בחלוף הימים הקשים שפוקדים אותי לעתים קרובות, אני חש ויודע שהאני האמתי נעלם, וישות אחרת לא נעימה משתלטת על נפשי ומוציאה ממני דיבור עצבני, התנהגות מורדת, וכעס ולחצים שנזרקים על הזולת.

האדם הקרוב אליי ביותר היא אמי היקרה, שאותה אני אוהב יותר מכולם. יותר מאבי ומכל אדם אחר. כי היא שעמדה לי בשעה קשה, שלא אחד בלבד עמד עליי הרוע לכלותי, והיא סייעתני בקלילות שלה, בסיוע הכספי, ובמלחמתה נגד מי שעמד בדרכי.

וכואב לי שאני עונה לה לפעמים בחוצפה, משתמט מהבקשות שלה, מזלזל באמירותיה ותוקף בחרון אף אם לא "באה לי טוב בעין".

אז אמי, מורתי, יפתי תמתי, אני מבקש ממך סליחה מעומק הלב, אני באמת(!) אוהב אותך. ומעריך ויודע בדיוק מי את. מייחל לימים שבהם אצא מהבוץ הטובעני שמאיים עליי לשקוע בים השחור, אל חוף מבטחים, אל נקודת האור בראש הנקרה, לחיוך ולשלוות הלב. שאז אדע באמת לכבדך כפי שאת ראויה. אף שיודעני שזה נקרא צביעות, כי דווקא בשעה קשה חייב אני לכבדך, אבל תביני אימא שבאמת קשה לי וזה מוציא ממני דברים מזויפים בהחלט!

משה ק'