ד"ת לפרשת וישב | דבר תורה לפ"ש

כאנשים מאמינים, אנחנו רגילים לחיות כמכווני מטרה. לעתים אנו משתכנעים במטרה או בתוצאה שאמורה לקרות כאילו הייתה נבואה משמים. אחרי שמגיעים לשלב כזה, לא בודקים עוד את הדרך שבה בוחרים ללכת כדי להגיע לאותה מטרה או תוצאה. גם אם מישהו מתחיל כמכוון לשם שמים הוא עלול למצוא עצמו מסיים כ"רשע" ו"ארור" * טוהר בד"ת שמקשר בין פרשת השבוע לבין בית חשמונאי שכל הזמן בדקו את הדרך שהלכו בה

יוסף ואשת פוטיפר (אסכולה צרפתי)

ביתו של פוטיפר, שר הטבחים של פרעה מלך מצרים, מצטייר לאור המדרשים של חז"ל כמקום רוחש וגועש מיניות.

לפי חז"ל, המטרה שלשמה קנה פוטיפר את יוסף הייתה כדי להיות "תומך" שלו ("אמר רב: קנאו לעצמו ובא גבריאל ופרעו"' או במילים אחרות: עבד מין של פוטיפר). לגבי אשתו, פסוקי התורה עצמם מעידים על ספק השידול ספק האונס לשכב עימה בזמן שכל המשפחה יצאה לבית התפילה להתפלל לאל שמש כל שהוא או עבודה זרה אחרת. מובן שכמו אותו קצין מהכותרות, גם מאשתו של פוטיפר לא חסכו חז"ל את שבט לשונם עם כינויים כגון "מרשעת", "ארורה".

לאור כל זה, מפתיע לגלות בין המדרשים את המדרש הזה שדן בשאלת הסמיכות בין מעשה יהודה ותמר לבין הסיפור של יוסף ואשת פוטיפר (מובא ברש"י):

"לומר לך מה זו (=תמר) לשם שמים אף זו (=אשת פוטיפר) לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה"

איך הדברים הללו יכולים לדור בכפיפה אחת? גם ארורה וגם צדיקה שמכוונת לשם שמים?

המדרש הזה מזכיר מדרש אחר – מדרש המתרץ את התנהגותו של קורח מול משה ואהרון.

לפי המדרש שם, הסיבה שקורח המריד את העם נגד משה ואהרון הייתה לאחר שגם לו התבררה אינפורמציה מהעתיד, ולפיה השושלת שלו תתפתח כשושלת מנהיגים, ובהם למשל שמואל הנביא. אם כך, חשב קורח, הדחתו מהשפעה על ידי משה ואהרון מלמדת שהם לא באמת מבינים כל מה שהם עושים. אף על פי כן, הסיפור שם נגמר בכך שקורח נקבר עם עדתו עמוק בתוככי האדמה.

מה זה מלמד אותנו?

כנראה, מלבד האמירה המרומזת (אך ברורה) בגנות החלטות לאור הטור האסטרולוגי השבועי בעיתון, מוסר השכל אחר מסתתר פה: הקביעה החוזרת שמטרה לא מכשירה את האמצעים.

בחיים בכלל ובמיוחד כאנשים מאמינים, אנחנו רגילים לחיות כמכווני מטרה. לעתים אנחנו משתכנעים במטרה או בתוצאה שאמורה לקרות כאילו הייתה נבואה משמים, כאילו דיברנו עם אלוקים. אחרי שמגיעים לשלב כזה, מגיעה השלב של "אין עם מי לדבר". לא בודקים עוד את הדרך שבה בוחרים ללכת כדי להגיע לאותה מטרה או תוצאה נכספת שבה אנו משוכנעים. גם אם מישהו מתחיל כמכוון לשם שמים הוא עלול למצוא עצמו מסיים כ"רשע" ו"ארור".

לאחר הניצחון על היוונים וכיבוש מתחם בית המקדש בידם, חיפשו המכבים אחר שמן טהור. על אף שניתן היה למצוא היתרים של "טומאה הותרה בציבור" ואחרים כדי להחזיר חזרה את העבודה במקדש לסדרה, העדיפו לדלוק אחר שמן טהור כשר ולהדליק דווקא אתו. לעניות דעתי, היה בכך אמירה כלפי חוץ של בית חשמונאי, שגם אם יצאנו למלחמה במטרה צודקת, לא הפקרנו עקב כך את הדרך באף שלב משלבי המלחמה. כל מה שנעשה בכל שלב, מתחילה ועד סוף, היה גם הוא טהור וכשר כשלעצמו.

שבת שלום,

טוהר

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.