ד"ת לפרשת ויחי

הבור שממנו טיפס יוסף נמצא בקרבנו דרך קבע: הכעס, השליליות, היכולת לנטור טינה על פני מחילה והשלמה – כולן דרכים העומדות בפנינו בכל יום, ושלנו ההחלטה על הדרך שעלינו לעבור כדי לטפס ממנו ואם ברצוננו להידמות ליוסף או לאחיו. אייל בדבר תורה על הפרשה

ד"ת לפרשת ויגש

טבע בני האדם הוא שכשנמצאים במציאות מסובכת או נקלעים למצב ביש המאיים על אותם אנשים, מרוכזים במציאת פתרון לבעיה ואין זמן למשהו אחר. ומה קורה לאחר שהבעיה נפתרת או שמתברר לחלופין כי אין כלל בעיה או סכנה? תופעת מציאת האשם. מחשש למריבות בין האחים, מיד לאחר שהתוודע יוסף לאחיו הוא הפציר בהם "אל תרגזו בדרך" * טוהר בשיעור איך להשכיל להתמקד בהודאה על הצלחות במקום להתמקד במריבות ובהאשמות הדדיות

ד"ת לפרשת מקץ

למה יוסף, שליט מצרים, לא הודיע לאביו שהוא חי? אחד ההסברים הוא שיוסף חשב שגם אביו התנכר לו בכך ששלח אותו לאחיו אף שידע שלא יכלו דברו לשלום. מכאן הדרך קצרה להתערות בתרבות המצרית, ללבישת בגדים מצריים, לאימוץ השם "צפנת פענח". יוסף הופך למצרי מוצהר וגאה * עד שמגיע השינוי: יהודה מגן בחירוף נפש על בנימין – עדות לאכפתיות של האחים ויעקב * המסר הזה נוגע לחברה הדתית ביחסה להומואים הדתיים * זאב שביידל בדבר תורה בנושא "אחים לא מפקירים"

ד"ת לפרשת וישב

כאנשים מאמינים, אנחנו רגילים לחיות כמכווני מטרה. לעתים אנו משתכנעים במטרה או בתוצאה שאמורה לקרות כאילו הייתה נבואה משמים. אחרי שמגיעים לשלב כזה, לא בודקים עוד את הדרך שבה בוחרים ללכת כדי להגיע לאותה מטרה או תוצאה. גם אם מישהו מתחיל כמכוון לשם שמים הוא עלול למצוא עצמו מסיים כ"רשע" ו"ארור" * טוהר בד"ת שמקשר בין פרשת השבוע לבין בית חשמונאי שכל הזמן בדקו את הדרך שהלכו בה

פרק 41.5 – סקיצות מכוערות (בחלקן), ומלחמונת

לאה מרגישה שהפעם נחצה קו אדום. היא הכינה סקיצה אבל עמית רצה סקיצה אחרת אע"פ שהיא הייתה בטוחה שמה שהיא הכינה – נהדר ושעמית טועה. ניצבו בפניה 4 אפשרויות: להתעקש על העיצוב שלה, להיכנע לעמית, לפרוש או להגיע לפשרה. במה בחרה לאה?