אנו מתאבדים רק כשאנו מתייאשים | התאבדויות בקרב בני נוער

"הפורומים של ההומואים הדתיים רק גרמו לי להתייאש יותר. "הפתרונות היצירתיים" גרמו לי לשנוא את עצמי". יהודה, הומו דתי שעבר טיפול פסיכולוגי, מספר על ההתמודדות

אנחנו שנינו מאותו הכפר. גם אני גדלתי במיטב מוסדות הציונות הדתית, גם אני גליתי יום אחד שהמשיכה המינית שלי לגברים היא עובדה שעליי להתמודד איתה, גם אני הגעתי למחוזות נידחים של דיכאון וייאוש מהחיים, גם אני חוויתי את הפחד הנורא מהעתיד, את הבריחה מהעבר ואת תחושת האשמה התמידית, גם אני חשבתי כמה וכמה פעמים שהמוות הוא הפתרון הטוב ביותר עבורי, כל כך רציתי למות.

כשקראתי על הסקר שפורסם באתר כיפה, לא הופתעתי כלל, כמעט כל המתמודדים שזכיתי להכיר חשבו על האפשרות הזאת, בצורה תיאורטית או מעשית. המחקרים מראים כי גם בארצות אחרות שיעור ההתאבדויות גבוה בקרב הנמשכים לבני מינם, צעירים ומבוגרים, בארון או מחוץ לו, גם במדינות הליברליות ביותר.

התחושה המייאשת ביותר עבורי היתה חוסר התקווה, המחשבה שכך נגזר עליי לחיות את שארית חיי, המחשבה שבזמן שחבריי יבלו בנעימים עם נשותיהם וילדיהם אני אמשיך לחיות חיי בדידות, בדירת רווקים קטנה וחונקת, ביחד עם עוד שותף או שניים שהכרתי בפורום של הומואים דתיים. כל הדיבורים על כך שכך הבורא יצר אותי, שעליי לחיות בהתאם לנטייתי המינית, שאין לי שום אפשרות אחרת, ושצריך למצוא לי פתרונות הלכתיים או לחתן אותי עם לסביות, כל המשפטים האלו רק גרמו לי לשנוא את עצמי יותר, להתייאש יותר ויותר ולאבד את התקווה.

החלום שלי היה להיות כמו כולם, להתחתן ולהקים בית, בית המבוסס על אהבה ועל זוגיות בריאה, זה מה שרציתי. לא רציתי להימשך לגברים, לא רציתי את הנטיה הזאת, וכך מרגישים מתמודדים רבים, דתיים וחילוניים כאחד. כל אלו שקראו לקבל אותי כפי שאני ולהשאיר אותי במצבי רק גזלו ממני את החלום ואת התקווה.

אבל היו גם קולות אחרים. היו קולות שהאמינו בי, שהאמינו שיש לי אפשרות להגשים את חלומי, קולות שלימדו אותי שבסך הכל מדובר בנטיה נרכשת, ושהיום ישנם טיפולים פסיכולוגים מקובלים (לא טיפולי המרה מיושנים) שיוכלו לעזור לי להיות מודע לעצמי, להתחבר אל  האני הפנימי שלי, ולגלות את הנטיה ההטרוסקסואלית החבויה בי. בזכות אותם קולות, ובעיקר בזכות בורא העולם, מצאתי את המסגרות שיעזרו לי במסע שלי, מצאתי מטפל מתאים וקבוצת תמיכה, ובסוף מצאתי גם את הנסיכה שלי, שהעניקה לי את המתנה היפה ביותר שקיבלתי מעודי.

אני לא מחלק תעודות עניות, אני לא מאשים את החברה, וגם לא את המשפחה או את הרבנים. מעולם לא הרגשתי כי הרבנים שלי מתעלמים מן הסוגיא, למרות שהתחנכתי במוסדות שמרניים. כשסיפרתי לראש הישיבה על ההתמודדות שלי תגובתו היתה חמה ומחזקת. גם תגובתם של הוריי היתה תומכת להפתעתי הרבה, מעולם לא הרגשתי כי זהו נושא שאסור לדבר עליו, והכתבות שמתפרסמות כאן חדשים לבקרים יעידו על כך. בעבר פחדתי מאוד מתגובת החברה, אך במשך השנים גיליתי כי גם בחברה הדתית ישנה הבנה רבה ואמפטיה למצוקות.

לעניות דעתי, אם אנו רוצים כחברה למנוע מקרים של אובדן בגוף ובנפש, אל לנו לייאש, אל לנו להפחיד ולאיים עם סקרים וסטטיסטיקות, ואל לנו למצוא "פתרונות הלכתיים" המגבירים את המצוקה ואת הייאוש. עלינו לדון לכף זכות, עלינו לעודד ולחזק את המתמודדים שבקרבנו, עלינו להרבות אהבה ואמפטיה, וכחברה מאמינה, עלינו בעיקר להאמין, להאמין בכל אחד ואחד.

(כיפה, י"ט אלול תשע"ב, 06/09/2012)

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.