א-ל מלך יושב על כיסא רחמים | או שכן או שלא

האם מפני שאבא של מירון התגרש מאמו כשהיה מירון בן 4 היא הסיבה שמירון מתקשה לצקת לדמות של אלוקים דמות של אבא רחום ואוהב, אלא רואה באלוקים מישהו שכל הזמן צריך לרצות ולפחד ממנו? מירון ברשומה מיוחד ואישית לימים שבין כסה לעשור

(לכל הרשומות בבלוג של מירון – לחצו כאן)

שוב השנה החדשה, שוב הגלגל הזה של תשרי עד אלול, ושוב יום כיפור – היום שכולם נלחצים ממנו ומנסים לדחוק את הקץ מפניו. איך הוא הגיע שוב ככה, איך שנה נגמרה ובאה אחרת ולמה אני לא מרגיש תחושה של התחדשות, של החלטות חדשות ותקוות.

אולי אני צריך באופן מעושה להחליט שהשנה תהיה תקווה לטוב להתקדמות וצמיחה. שאני אתחיל להוציא את רגליי מכבלי השלשלאות – שכנראה די נוח להן שם – ולהכריח את עצמי לעשות את הצעדים הנחוצים לי כדי לקדם את עצמי אל מעבר לפסיביות שהיא מנת חלקי בהרבה מישורים וירידות בחיי.

אז אם אני צריך לחלץ ככה איזו החלטה גרנדיוזית זו תהיה ההחלטה שהשנה אני אשתדל עוד ואעבוד על זה במודע: על מתי אני נכנע לחוסר אנרגיה וכוח, לפסיביות ומעגל הנוחות שמונעים ממני ללמוד דברים חדשים ולהסתכן ולהיכוות, וכך בעצם להישאר באותה נקודה; על ומתי אני צריך להעלות הילוך ולא לתת לעצמי להיכנע, לפחות לא בקלות כל כך.

האמת שהשנה הייתה בשבילי טובה  ברוך השם, והיו לי התקדמויות ואני רוצה לקוות שיהיו לי גם בשנה הקרובה.

אבל ראש השנה כבר חלף עבר לו, וכבר מגיעים עם הרכבת לתחנה של יום כיפור. רק שהקטר לא  יעצור. אני לא רוצה לרדת, אבל אין לי ברירה. התאריך החד שנתי הזה לא בשליטתי, וא"א לפסוח ישר אל תחנת סוכות.

דווקא נראה לי שיש סיכוי שמרוב פחדים בשנים עברו מהיום הזה ומאלוקים בכלל, אז אולי קצת פיתחתי איזושהי אדישות כזו שמשמשת טקטיקת הגנה מפני היום הזה.

נתתי לימים האלה – שאומרים שיש בהם משהו אחר באוויר ואמורים להרגיש את ההשפעה שלהם כי חודש הרחמים הלא הוא אלול ועשרת ימי תשובה – לעבור ככה מבלי שבאמת הרגשתי אותם ועשיתי איזו התקרבות מסוימת.

כמעט לא שמעתי שיעורי תורה. ללכת לסליחות אף פעם לא משך אותי יותר מדי. כשהייתי בישיבה היה קל יותר להימשך לאירוע שכזה מדי פעם באותו חודש. אבל עכשיו זה לא מושך ואני מרגיש קצת רחוק. אני מתרחק קצת אחורה באופן לא רצוני, פשוט כי ככה זה מכוח השגרה והאינרציה. והשאלה היא אם להניח לזה ולתת לעצמי לסגת כדי שאוכל להרגיש געגוע ומתוך רצון ובחירה להתקרב (השאלה כמה זמן אצטרך להתרחק בשביל שיתעורר לו געגוע) או שמא להתחיל לשקוד על שיעורי תורה באינטרנט (לא חסר במלאי) ולהתחיל לברר לי את אמונתי וכך יותר להתקרב.

בכל מקרה האדישות הזו שלי באה מפני שאני תופס את יום כיפור כיום מפחיד שבו ייקבע מה ייקרה לי השנה ומה ייגזר עליי. ועכשיו בשביל שלא יקרה רע ויהיה בסדר אני צריך באופן מאולץ כזה לרצות את אלוקים ולהתאמץ להימנע מחטאים ואיסורים ולעשות יותר מצוות צדקה ועוד. ו-וואלה לא עושה לי טוב התפיסה הזו את יום כיפור ואת הקב"ה בכלל. אני יודע שזו תפיסה שהתפתחה אצלי מהילדות ומאז נשארה באותו גלגול בעוד אני גדלתי מאז.

לכן פשוט החלטתי שאני לא מתקרב פנים אל מול פנים עם התפיסה הזו. בא לי מאוד לתפוס את אלוקים כאחד כזה שרק רוצה טוב ושאוהב אותי מאוד, אבל כרגע זה ממש לא המצב.

דווקא לא מזמן מישהי אמרה לי שמפני שאבא שלי לא היה חי איתי באותו בית מגיל מאוד צעיר בעקבות גירושיי הוריי – וכך גם הקשר איתו קטן בכמה מידות –אז אני מתקשה לצקת לדמות של א-לוהים (שבתכל'ס אנחנו לא יודעים עליו כלום אלא מנסים קצת לגלות טפח כל הזמן מהווייתו) דמות של אבא רחום ואוהב כי באותה מידה הקשר שלי עם אבי לא מתקיים בצורה דומה מגיל 4. ולכן אני כל הזמן מרגיש צורך "להיות בסדר " עם אלוקים ולרצות אותו.

אבל כאן עולה לי השאלה – למה יצקתי לדמותו של אלוהים דמות כזו מפחידה מאיימת נוקמת ומענישה? הרי בסך הכול זה שלאבי ולי יש יחסים סבוכים שקשה לפתרם עדיין לא אומר שאבי הוא רע ומכאן גם אלוהים?! אז איך יצרתי דמות כזו שלילית?

אולי פשוט כי חלל אף פעם לא נשאר ריק, ואם הרגשתי שאבי נטש אותי בגיל צעיר מאוד ונותרתי ילד קטן מסכן ומפוחד שאינו מסוגל לחוש רצוי יותר ואהוב על ידי אביו – ולא משנה כמה אבי יסביר לי במהלך השנים שזה שהוא התגרש מאימא לא אומר שהוא לא אוהב אותי ולא משנה כמה הוא יגיד לי בסיומה של כל פגישה שהוא אוהב אותי – אז ככה אני אגדל עם תחושה תמציתית כזו שתלך ותשתרש בי ככל שיחלפו השנים. וככה תשתקף לה מערכת יחסיי עם הקב"ה – חוסר אהבה לא ממני אליו ולא ממנו אליי- וצפונה משם.

באופן אירוני באמת גם הספקתי לריב עם אבא שלי ממש ימים אחדים לפני כיפור. אולי משהו בזה משקף את המצב ביני לבין אבא שלי שבשמים.

על הרקע הזה אני מתחבר מאוד לשיר "אבא" הגאוני של אביתר בנאי.

אני מאחל לעצמי שבפרוס עליי יום כיפור והשנה החדשה שאני ואבא שלי נזכה ללכת לטיפול משפחתי השנה ולעבוד באמת מתוך רצון והשקעה על מערכת היחסים בינינו, וכך באמת להחיות/לשפר/לייצב/ליישר אותה כך שתגיע לתוצר מוגמר חדש ומספק.

ובכלל שתהיה לכולם שנה עם פחות דאגות כעסים מתח ופחדים ושנה עם יותר אושר ויותר רגעים קטנים כאלה שמרגישים אותו ממש.

ג-מ-ר חתימה ט-ו-ב-ה,

מירון

3 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. מירון

    המילים שלך יפות
    הזווית שלך אמיתית וכנה
    מרגש לקרוא את שעובר עליך
    כיף לי לקרוא ובחלק לא קטן להזדהות
    צורת חשיבתך מעוררת בי רצון להכיר אותך
    תורת הנפש היא מנת חלקך כך נראה..

    חיבוק גדול

  2. הי. התכתבנו אתמול, אני משער. יש לך טביעת אצבע מובהקת. אני מבין קצת יותר, בכלל, ובפרט מה שהשבת לי לגבי השנה הקרובה. אז אולי באמת, תחליט לקפוץ, תציב לך מטרה גבוהה, מעבר להתנהלות היומיומית של עבודה, אוכל, ופה ושם חברים? אני מוכן לשחק איזה תפקיד שתרצה.