תודה לא-ל, אני כבר לא הומו | מחקר

אלפי אמריקאים מכנים עצמם אקס-גייז, הומואים שנלחמו במשיכה המינית בטיפול ותפילות. כעת הם נלחמים במי שמונע מהם להיות סטרייטים

(עוד בעניין: לשעבר מנהל אגודת הפסיכולוגים באמריקה: "במחקר ההומוסקסואליות יש הטיה פוליטית ברורה"עדות אישית: הנטייה המינית שלי הולכת ומשתנהפסיכיאטר בכיר מתנער מטענתו שניתן להמיר נטייה מינית; ד"ר זנדמן: ניתן לטפל ולעזור לשינוי נטייה; עמדת הסתדרות הפסיכולוגים בישראל בנושא טיפולי המרהריאיון: עמדת כמוך בנושא טיפולים פסיכולוגיים)

רוב שנות חייו שיווע בלייק סמית ב"כל רמ"ח אבריו" למגע מיני עם גבר. סמית בן ה‑58, הסבור שהתנהגות הומוסקסואלית היא פסולה מטעמים דתיים, התאמץ מאוד לצאת מזה. במשך 17 שנה ניהל חיי נישואים שנידונו לכישלון, ושבהם נאבק מדי יום בדחפיו וחלם עליהם בלילות. אבל בשנים האחרונות, שבהן הוא בוחן את ילדותו במסגרת שיחות טיפוליות ובמקלטים מיוחדים לגברים בעלי שמות כ"אנשים יכולים להשתנות", או "מסע אל הגבריות", רגשותיו ההומוסקסואלים "כמעט התפוגגו", אומר סמית בריאיון בביתו בבייקרספילד שבקליפורניה, שאותו הוא חולק עם אשתו השנייה, שהתחתנה אתו לפני שמונה שנים, כשכבר היתה מודעת לסיפורו. "בעשור החמישי לחיי אני יכול בפעם הראשונה להסתכל על אשה ולחשוב "היא ממש מדליקה".

סמית הוא אחד מאלפי גברים ברחבי המדינה המכונים לעתים "אקס-גיי", המשוכנעים שהצליחו לשנות את מאוויהם המיניים הבסיסיים בשילוב של טיפול ותפילה, טענה שלדברי רוב המדענים לא הוכחה כאפשרית ושהינה ככל הנראה רק אחיזת עיניים.

הומואים לשעבר נכנסים לפעמים לארון מחשש שיהפכו למושא לעג של פעילים הומואים הטוענים שהם מוליכים את עצמם שולל, אבל גם חרדים במקביל שהקהילה הדתית שאליה הם משתייכים תראה בהם חריגים פסולים.

כאן בקליפורניה, תחושת המועקה שלהם גברה בחודש ספטמבר, לאחר שהמושל ג'רי בראון חתם על חוק האוסר טיפולי הסבה מינית לקטינים, איסור שהתפרש על ידי חלק מההומואים לשעבר כפגיעה בהם.

בחתימתו על התקנה, חזר בראון על עמדת הממסד הפסיכיאטרי וארגונים רפואיים ואמר: "חוק זה אוסר טיפולים לא-מדעיים שהובילו אנשים צעירים לדיכאון ולהתאבדות". למרות זאת, רבים מההומואים לשעבר ממשיכים לבקש סיוע ממטפלים ומקלטים לגברים, בטענה שניסיונם העצמי מהווה כשלעצמו ראיה לכך שהטיפול יכול להועיל.

ארון ביצר בן ה‑35, כה זעם על האיסור שייכנס לתוקפו באחד בינואר, שהחליט לקרוא עליו תיגר ולהעמידו במבחן בית המשפט, בטענה שהוא מנוגד לחוקה. לאלה האומרים שהטיפול מסוכן, משיב ביצר בטענה נגדית. "לו ידעתי על קיומם של טיפולים אלה בהיותי בגיל ההתבגרות, הייתי יכול למנוע מעצמי הרבה דיכאונות, שנאה עצמית ומחשבות אובדניות", אמר בדירתו בלוס אנג'לס. בתור נער קתולי, משיכותיו ההומוסקסואליות ייסרו אותו; אבל עכשיו, אחרי טיפול במקלט לגברים וקורס מקוון לטיפול שיקומי, הוא מתחיל להרגיש הבלחי משיכה לנשים וחושב להתחיל לצאת אתן.

"הגעתי למסקנה שאני לא מסוגל פשוט לומר ‘אני הומו' ולחיות כך" אומר בליצר, המתכונן לעשות דוקטורט בפסיכולוגיה ולהפוך בעצמו למטפל.

רבים מבין ההומואים לשעבר אינם מפרסמים את השינוי באורח חייהם, ונפגשים בסתר בקבוצות תמיכה, שבהם הם מתייעצים זה עם זה כיצד להימנע מפיתויים ולנסות לצאת עם נשים. חלקם מנסים להציל נישואים הטרוסקסואליים ואחרים, כמו ביצר, מקווים להינשא לאשה בעתיד. יש גם כאלה שמעדיפים חיי התנזרות על מה שנחשב עיניהם חיי חטא הומוסקסואליים.

מרבית ההומואים לשעבר, גם אלה שלא טופלו בתראפיה שיקומית, מסכימים עם עקרונותיה, אף שאלה נדחו על ידי הקהילה המדעית. על פי תיאוריות אלה, שאומצו גם על ידי השמרנים הדתיים המתנגדים לנישואים של בני אותו מין, הומוסקסואליות גברית מקורה בדינמיקה משפחתית בילדות – ­אב מרוחק ואם שתלטנית, למשל, או בחוויות של התעללות מינית בגיל מוקדם. אלה טוענים שיש בכוחה של ההתמודדות עם פצעים נפשיים כדי לחולל שינוי בחשק המיני, גם אם לא להביא ל"ריפוי" מוחלט. אף שגם נשים נתונות בלבטים הקשורים לזהותן המינית, תנועת ההומואים לשעבר מורכבת רובה ככולה מגברים. לדברי ארגוני בריאות הנפש, בני נוער שפונים לקבל טיפול שכזה בגלל לחץ הורי נתקפים לעתים קרובות ברגשות אשם וייאוש, כאשר אינם מצליחים לחולל שינוי בדחפיהם המיניים.

בשנה האחרונה נגרם לשיטה נזק תדמיתי לא קטן, בעקבות התבטאויות של בכירים בקהילה הפסיכיאטרית והדתית. באפריל הודיע רוברט שפיצר, פסיכיאטר נחשב, כי הוא חוזר בו ממסקנות מחקר שפרסם בשנת 2001, ובו טען כי יש ביכולתם של אנשים מסוימים לשנות את נטייתם המינית. תומכי השיטה אימצו בשעתו בהתלהבות את מסקנות המחקר.

בקיץ זועזעה קהילת ההומואים לשעבר כאשר אלן צ'יימברס, נשיא אקסודוס אינטרנשיונל, הגוף הנוצרי הגדול ביותר למען אנשים הנאבקים במשיכה לבני מינם, הודיע שאינו מאמין שאפשר להיפטר מדחפים הומוסקסואליים. ג'וסף ניקולוסי, פסיכולוג ומנהל מרפאת תומס אקווינס לבריאות הנפש בקליפורניה, מרכז התראפיה השיקומית הגדול ביותר בעולם, לדבריו, אינו מסכים עם צ'יימברס. "אני לא מאמין שאנשים הם הומוסקסואלים מטבעם", הוא אומר. "לדעתי כולם הטרוסקסואלים, אבל חלקנו לוקים בבעיה הומוסקסואלית, ויש כאלה שמנסים לפתור את הקונפליקט שהם נתונים בו על ידי אימוץ התיוג הסוציופוליטי "הומו". לדבריו, רבים מהפונים למרכז נפטרים מהדחפים ההומוסקסואלים שלהם על ידי חשיפת טראומה משפחתית.

ג'רמי ס. בן ה-34 מדאלאס שבטקסס, מעיד שעבר דרך דומה. הוא ביקש ששם משפחתו לא יוזכר, כדי לא להביך את הוריו, ומספר שעד לפני שלוש שנים ניהל אורח חיים הומוסקסואלי ובתקופות מסוימות קיים יחסי מין כמעט מדי יום. "זה לא עשה לי טוב", הוא קובע. אחרי שנתיים שבהם טופל במרפאתו של ניקולוסי, באמצעות סקייפ, "דעכה משיכתי לגברים באופן דרסטי". הוא מספר שלא קיים יחסי מין עם גבר במשך יותר משנתיים, והנושא לא עולה במחשבותיו יותר מפעם בחודש. במקביל, העמיקה אמונתו הקתולית.

מבקרי השיטה, ובהם וויין ביסן, מנהל ארגון Truth Wins Out (האמת מנצחת) הנלחם בדעות קדומות נגד הומוסקסואלים, משווה טיפולים אלה לשיטות ריפוי באמצעות אמונה, שתוצאותיהן חולפות עם הזמן. הם מציינים כי טיפולים שכשלו לא זוכים לפרסום. לדברי מארק ברידלאב, חוקר מוח ופסיכולוג באוניברסיטת מישיגן, יש ראיות מוצקות לכך שנטייה מינית מושפעת מגורמים ביולוגיים וסביבתיים. תראפיה שיקומית יכולה לעזור לאנשים מסוימים לשנות את התנהגותם המינית, אבל אין די בכך כדי לקבוע כי ניתן לשנות אינסטינקטים מיניים. שום מחקר מדעי לא הוכיח עד כה שניתן לעשות זאת.

קמרון מייקל סוויים בן ה‑20 עושה כעת את הצעדים הראשונים במאבק להתגבר על דחפיו ההומוסקסואליים. סוויים מובטל וחי עם הוריו באורנג' קאונטי בקליפורניה, שם מכהן אביו ככומר בכנסייה אוונגלית. הוא ניסה לנהל אורח חיים הומוסקסואלי, אבל "זה לא מתאים לי", כדבריו. לבסוף החליט ש"חייבת להיות תרופה לסבל הזה". הוא לקח חלק בסדנאות שהתקיימו בסופי שבוע ובפגישות קבוצתיות, שבהם התחקה אחר מערכות היחסים במשפחתו. התהליך היה כואב, אבל נראה שזה עזר. "אני רוכש ביטחון עצמי בחברת גברים, ובעקבותיו גם ביטחון עצמי בחברת נשים". סוויים מקווה להיות גבר נשוי או לפחות מאורס בעוד חמש שנים. בינתיים, הוא מנסה לגייס כסף למימון טיפול שיקומי.

(הארץ, כ' במרחשוון תשע"ג, 5 בנובמבר 2012)

5 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. קראתי את הכתבה הזאת כבר אתמול בבוקר
    עת פורסמה בעיתון "הארץ".

    ואני לא מתנגד אוטומטית לנטייה של הומוסקסואלים
    כאן, או בכל מקום אחר בעולם, להמיר את נטייתם.

    זה משהו שהם חייבים לעבור אישית בנפשם, רוחם וגופם,
    ולהגיע למסקנה האם זה אפשרי ע- ב – ו ר – ם,
    ואם מישהו אחרי טיפול כזה, מאמין שמצא את דרכו החדשה
    אני מאוד אשמח בשבילו.

    אישית, אני לא חושב שמה שתואר בכתבה הזאת, ובתוכנית
    בערוץ 8 לפני לפחות 10 שנים שעסקה בדיוק באותו נושא,
    (הסרט צולם במן הוסטל לגברים הומוסקסואליים שעוברים
    טיפול פסיכולוגי, התנהגותי וכו'), יעבוד.
    גברים כמו שתוארו בכתבה לא ינוחו ולא ישקטו עם נטייתם, עד שיעשו מעשה בנדון. ואני מקווה שהם יגיעו
    לתשובה שהם מחפשים, ואם לאו, הם יצטרכו להתמודד מחדש
    על מה שגילו של עצמם ועל הטבע האמיתי של משיכתם.

    זה כואב לקרוא, ולמרות שדעתי מנוגדת לחלוטין לכל הנושא הזה, אני יכול להבין למה הם לא רוצים להיות
    "הומוסקסואלים".

    אני נמנע ומתנזר כבר המון שנים, לא בגלל מי ומה שאני, ידעתי את זה כבר בגיל 6-7 , ומעולם לא היתה לי שום בעיה עם זה, ואפילו לא הייתי צריך "לצאת" אף פעם, תמיד הייתי "בחוץ", אבל העולם הזה יכול להיות רע מאוד לאנשים מסויימים, ואני החלטתי בתהליך הדרגתי
    שאני לא רוצה חלק בעולם המעשה הגופני שנלווה לו.
    ומכאן גם מאליו חלה ההתנתקות החברתית מהעולם הזה.

    למעשה, החברים בכמוך, הם הגברים הראשונים שאני נמצא איתם בקשר, מאז שהתנתקתי.

    לכן אני אומר, שזכותו של כל אחד לבחור את דרכו האישית והוא יכול לבחור באיזה דרך הוא מתמודד עם מה שניצב לפניו.אני בחרתי בדרך קיצונית אולי (אני לא מכיר אף אחד שנהג כמוני והכרתי ה-מ-ו-ן אנשים בזמנו)
    כי לא חשבתי שיש דרך ביניים של גם-וגם. זה פשוט לא הלך. זאת חבילה שלמה. ולא יכולתי לחיות יותר עם הצדדים האפלים של העולם הזה.

    (ובלי קשר- איכשהו יצא שהכרתי גברים נשואים בעלי משפחות יותר מאשר סינגלים. ומה זה אומר לחיות ככה?
    אלה גברים שניהלו חיים כפולים ומפוצלים. זאת היתה בחירה פופולארית אז יותר מאשר היום אולי, לפחות בחברה החילונית, אני לא מדבר על דתית, ומהכרות אישית הגברים האלה לא שילמו כל מחיר על חיי השקר שלהם,
    רק משפחתם. הם בפירוש נהנו משני העולמות, עד שהרבה פעמים חשבתי שאולי דוקא זאת הבחירה המיטבית. נו, באמת)

    מעניין לדעת אם יחזרו אל הגברים האלה בעוד כמה שנים
    ולראות מה קרה איתם. מעניין אותי לדעת מי חושב שהוא "הצליח", ומי חושב ש"נכשל".

    ושיהיה רק טוב לכולם. והלואי שכל אחד ימצא את הדרך האישית שלו, איך להתנהל עם הנטייה שלו. לבד, במסגרת, עם ילדים, בלי ילדים, היום יש כל כך הרבה אפשרויות
    (המראה של שני אבות עם תינוק בעגלה הוא מראה שכיח ביותר, כמובן שבתל אביב. בואו נראה אם יש דבר כזה
    בעיר כמו שדרות, נגיד, או קריית שמונה (תמיד נותנים את אלה בתור דוגמת נגד, אז גם אני משתמש בדוגמה הזאת).

    יום טוב.

  2. היי איציק.
    אתה כותב שמהכרותך האישית של גברים נשואים שהם "לא שילמו כל מחיר על חיי השקר שלהם"
    אני הכרתי רבים כאלה ואני לא חושב שהם לא שילמו מחיר. הם שילמו מחיר כבד של אומללות,בדידות נפשית וכו… נכון שיש כאלו שיותר קל להם וחיים כך עם הרצון לשמור על מסגרת המשפחה,אבל לא כל אחד מסוגל מצפונית לחיות חיי נישואים שיקריים. ומה עם האשה במצב הזה? לא מגיעה לה אהבה אמיתית? תשוקה? אינטימיות? חברות אמיתית ללא מסכות?

  3. שלום אלון

    לא התייחסתי כלל לעניין הנשים שהן כמובן הקורבנות האמיתיים של הסיפור, והילדים כמובן. – מכיוון שהכתבה התייחסה לגברים , זאת היתה נקודת המוצא שלי בתגובתי
    הראשונה.

    אשתדל לנסח מחדש

    תחילה לעניין הנשים: ראשית, רבות מהן ידעו גם ידעו.
    לא משנה כמה הגבר יסתיר, זה דבר שסופו להתגלות.
    אי אפשר לחיות חיים כפולים באמת.
    חלקן לא ידעו, וגילו אחר כך. מדובר בטרגדיה.
    (יש גם לקחת בחשבון את המשפחה המורחבת ולא רק הגרעינית שקמה בבוקר לגלות שהבעל, האח, הגיס וכו' הוליך את כולם שולל). ויש נשים שהיה להן "נוח" עם בעל כזה מסיבותיהן שלהן.

    אותי הציגו בתור חבר לעבודה, או כל מיני סיפורים אחרים.

    למעשה, הגבר השני שהייתי איתו היה גבר נשוי, שניהלתי איתו מערכת יחסים ארוכת שנים, כמו כמעט כל מערכות היחסים שלי אחר כך. הוא היה קצין גבוה בצבא. והתראינו כמעט כל יום. הייתי בביתו. הייתי מתקשר אליו (לטלפון הבית, לא היה אז סלולרי ואינטרנט ולא כלום), הכרתי את ילדיו. הוא בא לביתי, כשעדיין גרתי אצל הורי.

    ממנו לקחתי את הדוגמה כיצד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

    הוא ניצל כל רגע ורגע בחיים. עד שנהרג בתאונה מזוויעה.

    ואחריו היו כל מיני, רובם נשואים, שנולדו כנראה ללא מצפון. מופקרים מינית. שקרנים, בוגדניים, חסרי מעצורים, שלא היתה להם שום שליטה על יצרם.

    אל תשכח שגבר שיודע שהוא הומו ומתחתן, עושה זאת מבחירה מודעת. הוא מראש מכניס את עצמו לסיטואציה
    מורכבת. והכל על מנת לשמור על "מראית עין".

    אז נכון שאז הזמנים היו אחרים, והיה הרבה קשה יותר מאשר היום. היום לא חייבים להתחתן. ואפשר להביא ילדים. ויש מיגוון של צורות חיים במשפחה.

    לי עצמי היו גם נשים. ילדים מעולם לא רציתי (הסברתי מדוע באחד הפוסטים הקודמים, ללא שום קשר עם היותי גם ובין היתר הומסוקסואל). אבל אני מעולם לא שיקרתי להן. תמיד הצגתי את עצמי כמו שאני. אני חושב שנשים הן נהדרות. מעולם לא קראתי להן "בשמות". ואני חושב שאפשר גם וגם. אבל זה באמת סיפור אחר.

    נחזור לגברים, אז מצפון לא כל כך מצאתי אצלם.
    וחיי אומללות, בדידות נפשית ? איני יודע. היתה להם האשה שהם בחרו להתחתן איתה, היו הילדים שהם הביאו לעולם, והיו הגברים כמובן. מה שתמיד הדהים אותי זה כמה שפע זמן פנוי היה להם ביום ובלילה. בזמן שהם היו עסוקים בשיטוטים אני תמיד ישנתי. לאנשים האלה אין עבודה? הם לא צריכים לקום בבוקר? אני כל החיים קם בחמש בבוקר.

    אם הייתי צריך לאבחן אופי הייתי אומר שהמגעילים ביותר היו הנשואים. מכל הבחינות. הסינגלים ניהלו אורח חיים פרוע גם כן, אבל לפחות הם לא שיקרו לאף אחד. וזכותם לנהל את החיים שלהם כראות עיניהם.

    אם מישהו היה שואל היום לדעתי ועצתי, האם להינשא אם לאו, הייתי מציע שלא. אפשר ליצור קשר עם נשים למטרות ילודה או למטרות אחרות, גם ללא נישואין. כמובן שגם הכרתי כל מיני בחורות שלא אהבו סטרייטים במיוחד.
    הן נדבקו דווקא להומואים – וסיבותיהן עימן. ככה שאפשר גם אפשר למצוא אלטרנטיבות. אנחנו חיים היום בעידן אחר לגמרי. דרך אגב, אני גם מודע לביקורת הפנימית בקהילה נגד התופעה הרווחת של נישואין בין גברים ועל החיקוי הבלתי מובן הזה, לדבריהם, ברצון להידמות לסטרייטים. בקיצור, אי אפשר לצאת נקי
    משום החלטה.

    ודבר אחרון ואני עושה כאן הכללה: אני מכיר והכרתי המון אנשים, והביקורתיים, האכזריים, והארסיים ביותר
    היו מהקהילה. והאנשים "המפורסמים" שהכרתי היו אפילו גרועים יותר.

    תחשוב על גבר שהוא לא מלך היופי, או שאינו משתכר הרבה, לא גבוה, סתם גבר ממוצע שאיתרע מזלו ונולד הומוסקסואל, איזה סיכוי יש לו בקהילה? (פעם הכניסה למשקפפופרים, מקריחים, בעלי שפמים וזקן, שמנים, היתה אסורה
    בהחלט. ומעבר לגיל 30 משתרעים להם ולא בנחת הררי החושך. המזל היום שנדמה שכולם קרחים, יש ניתוחי לייזר, ושפמים או זקנקנים הם שיא האופנה, על מיגוון צורותיהם) , אני לא חושב שמופרך לחשוב שגבר כזה
    יתקשה יותר למצוא זיווג עם אשה מאשר גבר.

    יכולתי לכתוב טרילוגיה. ואולי אעשה זאת גם יום אחד.
    אעלה את זיכרונתי בשלושה ספרים עבי כרס, כל אחד מהם
    מחזיק לפחות 500 דף, לאור העששית הנגוז.

  4. פשוט מזעזעע.. אני היתי קורבן של טיפולים כאלה… שלא תעיזו להתקרב לאנשים האלה הרסו לי תחיים… הדבר היחידי שהם עשו הם הוציאו לי מלא כסף ושגעו אותי חצי שנה.. גרמו לי לשנא את המשפחה שלי.. סיממו אותי עם כדורים וכו.. מזל שלי שהבן זוג שלי שם לב וראה שהשתגעתי קצת וישר כפה עלי להפסיק עם הכדורים.. שלא תעיזו לחזור על הטעות שעשיתי.. אל תטפלו אצל אף פסיכולוג.. הם אנשים משוגעים.. גבר שיודע שהוא הומו שלא ישקר את עצמו שהוא נמשך לנשים .. זה רק פוגע בעצמו
    בהצלחה לכולם

  5. במחקר שנערך לפני משהו כמו 6 שנים , אספו אנשים שבמחקרים קודמים על טיפולי המרה (רובם התרחשו בשנות ה90) העידו על עצמם שהם נרפאו .
    מתוך 600 נבדקים (שטיפולי ההמרה בכיבול הצליחו עליהם)רק 3 נשארו הומואים לשעבר , כל השאר הפכו להיות הומואים לשעבר – לשעבר . כלומר הצלחה של 0.5% הצלחה תווך ארוך .
    מה שיחד את אותם 3 נבדקים זה שהם הפכו להיות מדריכים בכל הסדנאות המרה האלו , ככה שבאופן שוטף קיבלו חיזוקים חיוביים לגבי ההצלחה של הטיפול ועל כמה שהם גברים סטרייטים שהם הצליחו לשמר את ההדחקה הנ"ל .
    גם באופן כללי , כל אותם הומואים לשעבר לא מעידים על עצמם שהם נרפאו לחלוטין ושאינם מרגישים שום משיכה כלפי בני מינם , אלא שמדובר בהתמודדות מתמשכת שמאפשרת להם מספיק משיכה מינית בשביל להיות מסוגלים לשכב עם אישה ולהמנע מסקס עם גברים.