העיקר חסר מן הספר | גאות ושפל

בספר "רב הנסתר" יש שערוריות הקשורות למין, סיפור של רב ונטייה מינית, קצת אקזוטיקה מגזרית וקצת התנתקות וקורטוב פסיכולוגיה – מה עוד צריך בשביל הצלחה? אולי את העיקר * זאביק בביקורת על הספר של חנוך דאום

(עוד שבוע וקצת: מפגש אב של כמוך: מפגש מיוחד הקשור לתשעה באב ולחורבן הבית ובניינו, בהשתתפות הרב ארלה הראל)
(עוד בעניין: הפרק הראשון מהספר "רב הנסתר" מאת חנוך דאום)
(לכל הרשומות הקודמות בבלוג – לחצו כאן)

זאב שביידל

מאבקם של דתיים הומו-לסביים בישראל הוא בקושי בן עשור, אבל כבר עכשיו צריך קצת להתאמץ כדי להיזכר, איך הכול התחיל.

ב-2001 בתל אביב איש כבר לא התרגש ממצעד גאווה (שהיה בסך הכול בן 4), אבל אז עיתונאי מעריב גיא אסיף הזמין לשם עיתונאי דתי צעיר. העיתונאי רצה מאוד לקחת חלק פעיל בשיח דתיים-חילוניים והיה לו חשוב מאוד להראות שהוא מגניב וקול, אלא שהוא ממש לא היה מוכן להלם התרבות שנחת עליו במצעד התל אביבי. הוא היה נבוך ומזועזע, וזה בא היטב לידי ביטוי בכתבה שפרסם לאחר מכן. בתמורה היא עשה לשותפו הגיי משהו, שהיה אמור להביך אותו, באותה צורה – לקח אותו למקווה בשכונה חרדית. אכן, מידה כנגד מידה.

לעיתונאי קראו חנוך דאום.

"דן", תלמיד הסדר דתי צעיר (אז כבר בדרך להיות דתל"ש) כתב לו מכתב שהתפרסם במעריב (אז עוד באנונימיות) ונזף בדאום במילים נוקבות על חוסר האמפתיה שהשתקף בכתבה. אבל ברור היה שהוא לא מצפה מדאום שיגלה בהמולת המצעד התל אביבי אמפתיה להומואים הדתיים בארון, אלא הכותב פשוט מצא בכתבה פתח לחשוף דרכו את מר לבבו. את הכותב הכרתי כשהייתי מנהל שותף של פורום "גייז דתיים" באתר וואלה.

עברו שנים מספר. מכינויים אנונימיים ברשת, הפכו הומואים ולסביות דתיים לאנשים חיים עם פנים וסיפורי חיים. ואז חנוך דאום, כבר עיתונאי ידיעות נכבד, הגיע לאחת הפגישות בתור אורח כבוד. לרוע המזל בדיוק באותו יום חל "יום כדור הארץ" שכלל הפסקת חשמל יזומה באורך שעה, והיא חלה בעת המפגש בדיוק. גם אם איש לא התכוון פה להביך, אני מבקש שכל קורא סטרייט יענה בכנות עם יד על הלב – איך הוא היה מרגיש להיות בחדר חשוך עם עשרים הומואים דתיים?

ועברו עוד שנים מספר. ועברו על הציונות הדתית עוד כמה אירועים, כולל התנתקות, פרשת הרב מוטי אלון ושני ספרים של חנוך דאום, והראשון מהם עורר דיון מגזרי ער ואינטנסיבי. היה מדובר בספר שאז וגם היום אני חושב שהוא דומה יותר ליומן של מתבגר מאשר לחשבון נפש רציני. לדעתי הספר גם לא היה ערוך, על אף העובדה שראש מפלגת "יש עתיד" היה חתום עליו בתור עורך. איך שלא יהיה, ספרו הראשון של דאום, "א-לוהים לא מרשה", הפך לשיחת היום.

וכעת יש לנו הספר השני, "רב הנסתר". שערוריות הקשורות למין, סיפור של רב ונטייה מינית, קצת אקזוטיקה מגזרית וקצת התנתקות וקורטוב פסיכולוגיה – מה עוד צריך בשביל הצלחה?

אולי את העיקר.

הסיפור שדאום רוקם, מבוסס על דמיון חיצוני לפרשת הרב מוטי אלון, אך הולך למקומות שונים לגמרי. מדובר בדמות רבנית (נריה גרוס) של רב אהוב וליברל, שיום אחד, אחרי מות אשתו, מגלה כי הוא מאוהב בתלמיד בוגר וכי מתנהלת ביניהם מערכת יחסים רומנטית. הדבר נחשף בפורום ציוני-דתי שמטפל בתלונות הקשורות להטרדות מיניות (במהלך הזמן, מתגלים מניעים טהורים פחות העומדים מאחורי התלונה). הפורום דורש מהרב התנצלות והצהרה שהוא "לא יעשה את זה יותר", אך הרב מסרב להוציא מפיו דבר שאינו שלם איתו. בסוף, הקורא נשאר עם מסר על אנושיות רבנית ועל כך שרב יכול להיות הומוסקסואל. וגם שהרב גרוס בעצם "מקריב את עצמו" במידה מסוימת, בכדי לעורר סוף כל סוף בציבור הדתי את הדיון הנחוץ כל כך בנושא ההומו לסבי.

סליחה, אבל זה לא מספיק בשביל ספר בשנת תשע"ב-2012. המסר על אנושיות רבנית הפך להיות די טריוויאלי. אפילו הרב אלון כבר מדבר על זה בדרשות שלו.

ולגבי הנטייה המינית – לדעתי, ספרו של דאום החמיץ כאן שתי החמצות רציניות, הנובעות כנראה מכך שמרוב שהמחבר רצה "לגעת בנושא" הוא לא לקח לעצמו זמן להתעמק בו עוד קצת.

ובכן ראשית הספר נוגע בסוגיה חשובה מאוד ומורכבת מאוד ומבלי לגעת בה לעומק. הסוגיה היא יחסי מרות בין רב לתלמיד והיכן הגבול.

הדיון בספר גולש לפורמליות הלכתית של "היה או לא היה משכב זכר". חלק מזה הוא מס שפתיים לדרישות של הלכה, אבל חלק חשוב יותר היה יכול להיות בדיון שמדבר על הגבולות הראויים. וכאן קשה שלא לראות את דמותו של הרב נריה שלא בתור אדם שממוקד בצרכים פיזיים ורגשיים של עצמו וזונח תוך כדי כך את הצרכים של הזולת, במקרה זה תלמידו.

בעצם, ספרו של דאום מזכיר את אחד הספרים הנועזים יותר והנידונים פחות בסיפורת העברית המודרנית. זהו ספרה של יהודית קציר "הנה אני מתחילה" שהוא מעין מקבילה ישראלית ל"לוליטה" של נבוקוב.

הסיפור המתאר מערכת יחסים אינטימית בין מורה נשואה לתלמידה מתבגרת. החיבור, שכתוב בצבעים ארוטיים נועזים וחזקים, מסרב לתאר סיפור של ניצול. וכאן יש הרבה סביב מה לדון. אבל בכל מקרה, הגיבורות של קציר שחיות בחיפה של שנות השמונים של המאה שעברה לא יודעות כל כך דברים על נטייה מינית, והאמת היא שגם אין להן כל כך מאיפה לדעת. סיפורו של הרב נריה גרוס בשנות האלפיים שונה. בכל לחיצת עכבר הוא מנגיש לעצמו חומר אין-סופי על הנטייה המינית, על השלבים בגיבוש הזהות ההומו לסבית וכו'. הוא יכול ללמוד בקלות שקשר אמתי יוצרים במקום שבו יש זהות מגובשת, ולא ממקום של לבטים, פחדים וחוסר יציבות רגשית. הוא יכול לדעת בקלות כי ניסיונות "להכיל" ו"לעזור" ו"להעניק חיבוק אבהי" שבאים ממניעים נעלים ביותר, כל אלה עלולים להסב נזק רב ביותר. עם או בלי עבירה על ההלכה.

אך טעותו הנוספת והחשובה יותר של דאום היא בעיני אי הבנה בסיסית בדינמיקה של התפתחות הנושא ההומו-לסבי בציבור הציוני דתי. ובכן, הנושא הזה לא עלה לסדר היום בגלל מעשי גבורה של יחידים, ולא בזכות מחווה חד פעמית של רב כריזמטי.

הוא עולה ונידון מפני שבכל יום בעוד יישוב ובעוד קהילה ובעוד בית כנסת ובעוד ישיבת הסדר ובעוד התנחלות ובעוד פקולטה בבר אילן מישהו יוצא מהארון. מישהו נחלץ מהסוד המחניק ונחשף כלפי סביבתו. כל יום עוד משפחה דתית לומדת שהומוסקסואליות היא לא "מחלה של שמאלנים בשינקין" ולא "תועבת עמי כנען", אלא נטייה מינית הקיימת אצל כל אחד מעשרים וחמישה בחורינו המצוינים ובנותינו הכשרות.

כל יום עוד חלק קטן מהאמת יוצא לאור. כל יום עוד מישהו שהבין שסטרייט הוא כבר לא יהיה, מנסה לקשור סיפור אהבה עם בן מינו, מבלי לוותר על אמונתו ושמירת מצוותיו. כל יום עוד זוג של הומואים או לסביות דתיים מחליט, אחרי התלבטות ארוכה, שכן, הולכים להביא ילדים.

כל יום, כאיילת השחר, מפציעה לה לאטה שמש מהגאולה מהסודות האפלים.

כל אחד מאתנו מסייע לשמש הזו לעלות. אולי בחיינו לא ייפתרו כל הבעיות, אבל לכל מי שיוצא היום מהארון, קצת יותר קל ממה שהיה לפני עשר שנים בלבד.

הנה עובדה: גם לחנוך דאום קל הרבה יותר לכתוב על זה היום.

"רב הנסתר", חנוך דאום, ידיעות אחרונות (ספרי חמד), 2012, 269 עמודים

Zeeviksh@gmail.com

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.