מכתב תגובה לכתבה ב"סופשבוע" מעריב – יולי 2001 | כל-מיני

"אני מזמין אותך לשמוע בלבול נוגע ללב של בני 17-18, שכבר לא מבינים איפה הקב"ה נטש אותם, להקשיב לחיילים בני"שים שמחפשים להתפרק "עם דומים" ופוחדים להרהר ב"מה יקרה כשנחזור לישיבה" * "דן" כותב לחנוך דאום, בעקבות כתבה שכתב דאום בידיעות אחרונות

חנוך.

אין לי כוונה להישמע מסתורי- או מעורר סקרנות יתרה, אומר בפשטות שאתה מכיר אותי – כן, אישית אפילו, בשמי ובפרצופי. אם כי לא אוכל להסתכן ולהזדהות- להיחשף ולזכות בבעיטה חברתית הולמת ומכאיבה, מכאיבה עד כדי לגרום לי ולרבים מחבריי (וחבריך!) לא להסתכן בה, ומביאה אותנו לידי מעשים לא מהוגנים פי כמה מאלו שאתה טוען שנעשו ברחובות תל אביב.

אני הומו. ואני דתי. ועזוב, אל תשאל אם זה מסתדר, כי זה כבר הפסיק להטריד אותי. תבין, זה רלוונטי עד גיל 20, אח"כ כבר מבינים שכמו שקוראים לי איך שקוראים לי אז אני גם הומו, ואני גם דתי. מה לעשות.

אותי לא פגשת במצעד הגאווה, וגם מן הסתם לא תפגוש. אני שייך למצעדים השקטים שסוללים דרך וירטואלית בלילות לחדר "גיי דתיים" בצ´טים באינטרנט, שעברו דרך מלוכלכת של תחנות מרכזיות, שמִקוֶוה בשבילם היה "זיכוך" אחר, ושפנימייה עם בנים הייתה לכתחילה. על יום כיפור אני לא מתחיל אפילו לדבר.

אני לא חושב שאני צריך להזכיר שנולדתי כזה, לא בחרתי בכך, לא בחרתי להתאהב בחבר הכי טוב שלי בכיתה ט´, לא בחרתי לא להימשך לחצאיות הארוכות בשבט שלי בסניף, לא בחרתי באפשרות של אולי לא לשמוע "עוד ישמע" ולהזיל דמעות, אבל אכן בחרתי לפרוק את יגוני עם חבר ל"צרה" בתיכון, אומלל אז- כמוני, ולהסתכן בבעיטה ממדרגות הישיבה. לא שיחה, לא פסיכולוג, אלא טאטוא נקי אל מתחת לשטיח.

בישיבה התיכונית שלי התגלה "סיפור כזה" במחזור שתחתיי. אני לא מקנא לרגע בטראומה שעברה על אותו תלמיד. החשיפה להוריו- מבלי לשאול אותו אפילו, התמיכה הלא-מפורשת בנידוי החברתי, וכמובן הפתרון המתבקש- אצלנו אין הומואים. הביתה.

חנוך, אצלנו יש הומואים, והם רבים מכפי שתוכל לחשוב. והם אינטיליגנטים ועדינים מידיי מכדי להתבטא כמוך בעזרת איברים אחוריים ושאר אמירות אומללות, רובם אפילו לא אמיצים דיים כדי להגיע לאותם "מחוזות".

אני מזמין אותך למוצ"ש של צ´ט בחדר שלנו, של הדתיים. שם קוראים לי "דן". אני מזמין אותך לשמוע בלבול נוגע ללב של בני 17-18, שכבר לא מבינים איפה הקב"ה נטש אותם, להקשיב לחיילים בני"שים שמחפשים להתפרק "עם דומים" ופוחדים להרהר ב"מה יקרה כשנחזור לישיבה", אולי להקשיב לרווקים כמוני שתמהים איזה עתיד יש להם – עתיד הנע בין "לא לשקר לבחורה" לבין האחיזה בקרנות המזבח של "החברה שלנו", אתה יכול גם להצטרף לשיחה של נשואים- כמוך- אולי אפילו מהבית שממול, שנוסעים בכביש המנהרות, שחלקם השלימו עם השקר לאישה, חלקם פחות, וכולם מחפשים. מחפשים מישהו שיבין. שיבין כיצד נראים חיים של אי- מושלמות, של חופה עם "עוד ישמע" מלווה בחיוך צורמני גדול של זיוף, ובתזכורות איומות של התחנה המרכזית של אתמול, ו"הנשוי" של מחר.

קל לך לומר שכמוני – כמו גבר נשוי התאב למזכירתו הנאווה. קל להדביק להומואים תדמית תאוותנית של בשרים וחלקות עור. לא קל להודות בצורך האמיתי גם שלי בזוגיות, באהבה, באושר. באושר נוסח שלי ולא נוסח מוריי ורבותיי. נסה אתה לחיות עם מין שאתה לא חושק בו לכל שארית ימיך. התורה שאסרה על משכב זכור, היא אותה תורה שלא מאמינה באפשרות בריאה של נזירות מינית. שממליצה להמתין בסבלנות, שמבטיחה לביני"שים המתאפקים את התמורה ההולמת בליל כלולותיהם.

לי היא לא מבטיחה דבר.

ואתה כמו כולם, כמו הוריי חבריי ומוריי רק מגבירים את קצב ההסתתרות שלנו, את הפחד, הפוביה מהמראָה. אמירות כשלך מוסיפות עוד נְשֵי-הומואים-דתיים-מתוסכלות לקהל ישראל. מוסיפים עוד דתלש"ים מחוסר ברירה, כי חנוך, חבר יקר, אין לרבנים שלנו תשובה. אין להם. אין להם מה לעשות אתנו.

רב ומחנך בישראל, איש אמון עליך ביותר, הקשיב לי שעות ארוכות, ושתק. "אני יכול רק להקשיב", הוא אמר. הוא לא התיימר לרגע לבקר, לדון. אל תמהר גם אתה לדון.

אני רואה את ים האנשים החוגגים, וחרש אני אומר חצי-ציניות לחברי (ביני"ש, ישיבה תיכונית, ישיבה גבוהה, שידוך מיליון דולר) – "חג שמח". כי הם מצאו מסגרת. מסגרת המקבלת אותם כפי שהם, מאפשרת את החופש לשלוב יד באהוב לב אמיתי, לומר שירה כמוך לאהבתם הם, ולמצוא את ה"מכסה" שלהם גם מבחינה רגשית.

ואני- חנוך, לא יכול. בחברה שלנו אני צריך כבר להתחתן. וכשהשידוכים לא הולכים הרכילויות מתחת לטליתות בבית הכנסת עושות שעות נוספות, ושרק אמא שלי לא תתחיל להתבייש; איך היא תוכל להגיע לבית הכנסת ולשמוע רינונים. וכולכם, כולכם דוחפים אותי לעשות את מה שעשו ועושים רבים מחבריי – לשקר לה, לבחורה, להוליד לה, ולקיים את החזון הדתי לאומי הצרוף. במקרה שלנו- גם רקוב.

אני לא מבקש רחמים, חלילה, גם לא זקוק להם. אני מבקש מכל חובש חוט סרוג- את החכמה והתושייה לדעת מה נכון לומר, ומה לא. כי לך תדע, אולי גם הבן שלכם הוא "כזה".

"דן"

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.