ד"ת כפול לחנוכה | דבר תורה לפ"ש

על הקשר שבין יעקב לחנוכה ועל הקשר שבין אחי יוסף והבור הריק שאליו השליכו את יוסף ובין העובדה שהעין אינה שולטת מעל 20 אמה בדין פרסומי ניסא – עובד וחיים, כל אחד בנפרד, בדבר תורה מיוחד לחג האורים

אחי יוסף לא ראו שהבור ריק והיו בו נחשים ועקבים, והעין לא שולטת מעל 20 אמה בדין פרסומי ניסא. מה הקשר בין השניים שהגמ' מביאה אותם בסמוך? עובד בדבר תורה מיוחד לחג האורים

הגמרא במסכת שבת מספרת לנו את סיפור החנוכה ודנה בהלכות החג.

אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי

טוען רב כהנא: הלא כל מטרתה של הדלקת הנרות היא לפרסם את נס החנוכה ברבים. וכיצד יתנוסס נס פך השמן אם תונח החנוכייה במקום כה גבוה שאין העין שלטת בו, כמאמר רש"י במקום? אשר על כן, פסולה החנוכיה.

ובצמוד לסוף הציטוט הנ"ל, אנו מוצאים את המשך הדברים:

ואמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום מאי דכתיב "והבור רק אין בו מים" ממשמע שנא' והבור רק איני יודע שאין בו מים אלא מה ת"ל אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו            

(שבת כא, ב – כב, א)

לפתע אנו נזרקים שנים רבות לאחור, לימים ההם של יוסף ואחיו – ובעצם לזמן הזה שהרי מדובר בפרשת "וישב", הפרשה שזה עתה קראנו בה.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-בָּא יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו; וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-יוֹסֵף אֶת-כֻּתָּנְתּוֹ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו.  וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. 

 (בראשית לז, כג-כד)

רב כהנא בשם רבותיו מדייק בפסוק: הלא ברור שאין שם מים – שהרי נאמר "והבור ריק"! אלא ללמדנו שאולי ממים הוא ריק, אך מלא הוא בחיות לא סימפטיות.

לימוד יפה, אך מה ניתן לגזור ממנו על פרשת יוסף ואחיו? ואיך תובנה זו קשורה לעניין החנוכייה המוגבהת?

במקום שאליו אני הולך
היו רבים כבר לפני.
השאירו שביל, השאירו עץ,
השאירו אבן לרגלי,
ומה אני אשאיר אחרי,
האם אשאיר איזה דבר?
איני רואה את צעדי!
איני רואה את צעדי,
ומי יראה אותם מחר?
לא סתם קָשַר רב כהנא את עשרים האמה של החנוכייה לתוכו של הבור. כשם שאין העין שלטת לגובה – כך אין היא שולטת לעומק. לעומקו של בור. נראה שגם הבור שלנו היה כה עמוק שעינם של האחים לא שלטה בו ולא שזפה את הנחשים והעקרבים שבו. רב כהנא מתקשה להאמין שלו ראו אחיו הזועמים של יוסף את אותם זוחלים מסוכנים, עדיין היה לבם גס באחיהם הקטון ועל אף הכול היו משליכים אותו הבורה.  

הֱיה לי חבר, הֱיה לי אח,
הושט לי יד כשאקרא,
הֱיה לי חבר, הֱיה לי אח,
הושט לי יד בעת צרה,
אני אחיך, אל תשכח!
הֱיה לי חבר, הֱיה לי אח.

יורם טהר לב בשירו שתופס את הלב  "הֱיה לי חבר, הֱיה לי אח" – בלחנו היפהפה של יאיר רוזנבלום ובביצועה העדין אך החזק של נתנאלה – מחבר בין אחוות אחים לראייה ולהושטת יד.

במקום שאליו אני הולך,
אני נזהר שלא לשבור,
אני נזהר שלא לדרוך,
אני נזהר שלא לזכור,
וטוב לי שאתה איתי,
וגם אתה וגם אתה.
פה תישאר אחרי לכתי!
פה תישאר אחרי לכתי
החברות אשר היתה.

אז אולי זהו העניין כולו – לראות את הזולת, גבר או אישה, בגובה העיניים. גם זה מעין פרסומי ניסא שכזה.

חנוכה שמח,

עובד

מהן אותן "פכים קטנים" שבשבילם היה צריך יעקב, איש שאינו חומד ממון, לעשות פניית פרסה ולשוב על עקביו? * על הקשר שבין יעקב לחנוכה

בפרשת וישלח (בראשית לב, כא-כד) אנו קוראים את הפסוקים האלה:

וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל-פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה-הַהוּא בַּמַּחֲנֶה. וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת-אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת-הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ. וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

לכאורה פסוקים פשוטים מאוד. יעקב מחליט לפצל כוחות בהכנה למפגש עם אחיו עשו בתקווה שאם לא כל המחנה, אז לפחות חלק מהם ישרוד וימשיך את השושלת העברית.

רש"י בפירושו על התורה (פסוק כד) מביא ציטוט מהגמרא במסכת חולין צז א' הדנה שם בזיהוי גיד הנשה. וכך מביא לנו רש"י: "ויותר יעקב לבדו – שכח פכים קטנים וחזר עליהם".

מהיכרותנו עם שורשיו של יעקב אנו יודעים שתאוות הממון ממנו והלאה. הוא לא הגיע ממשפחה שעשיית ההון לנגד עיניה.  גם תמורת אישה וצאן, יעקב עצמו מוכן לעבוד בהתנדבות אצל גדול הנוכלים של העולם העתיק. 14 שנים עבד כדי לזכות ברחל אהובתו ועוד 6 שנים כדי לרכוש צאן.

מהן אותן "פכים קטנים" שבשבילם היה יעקב צריך לעשות פניית פרסה ולשוב על עקביו?

כדי להשיב על שאלה זו עלינו לעשות קפיצת דרך היסטורית של כ-1400 שנים קדימה. מסביבות 1550 לפנה"ס לשנת 156 לפנה"ס. בשנה זו, ביום כ"ה בכסלו, לאחר קרבות קשים ועזים נכנסו החשמונאים לבית המקדש בירושלים התחילו לטהר את המקום מפסילי ושיקוצי העבודה זרה שהכניס השלטון היווני למקום, והם יצרו מחדש את המנורה (המנורה המקראית נשדדה בתקופת המלחמה ביוונים ולכן היה צורך לבנות מחדש מנורה כדי לסמל באמצעותה את חידוש העבודה היהודית בבית המקדש ואת השבת השלטון היהודי על ארץ ישראל).

היטיבו חז"ל לתאר זאת בגמרא במסכת שבת (כא, ב):
"מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון?
שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו
ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום
אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה"

המצווה הראשונה הנעשית מדי יום ביומו בבית המקדש היא הדלקת נר התמיד ע"י הכהן הגדול, כנאמר בחומש שמות (כז, כ-כא): וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מטרת הדלקת הנרות עפ"י חז"ל (מסכת מנחות, פו ב ושבת כב, ב) היא להעיד על השראת השכינה בישראל.

לענ"ד, ההדיוט באדם, כאן טמון הרמז לפתרון השאלה. ולא לשווא סמוכה פרשת וישלח לחג החנוכה.

בדרכו מבית הוריו בבאר שבע, יעקב אבינו לחרן מגיע לעיר לוּז, לן שם וחולם את החלום המפורסם על הסולם שמלאכי אלוקים עולים ויורדים בו (וכידוע, חלום הוא 1/60 מנבואה, ולכן כאשר יעקב שומע את חלומות יוסף הוא יודע שיש בהן ממש והן לא בגדר של 'חלומות שווא ידברון'). יעקב מקיץ משנתו ובונה מזבח להשם.

המזבח, לפי הסברו של הנצי"ב מוולוז'ין הוא מקום לתפילה המסוגל לישועה ולרחמים (וראו גם פירושו של רש"י לבראשית יט, יז) ועל כן יעקב רואה במקום מעין מקדש מעט ויוצק שמן על המזבח ונודר הוא נדר: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ." (בראשית, כח כ-כב).

כאשר לאחר בריחתו מבית לבן, יעקב מגיע למעבר יבוק (היבוק הוא נחל זרקא מיובליו של הירדן) ומסיים את הכנותיו למפגש עם עשו הוא נזכר כנראה בנדרו והוא מעוניין שיציקת השמן על המזבח תעשה בשמן בהכשר מהדרין הראוי לבוא על המזבח. כי בית לבן היה בית עבודה זרה (ע"ע גניבת התרפים) ומסתמא היה קשה למצוא שם שמנים טהורים הראויים לניסוך על המזבח.

עוד ראיה לכך נמצא בציווי של יעקב בפרק לה פס' ב-ד לקראת השיבה בית אל:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל-אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם.  וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית-אֵל וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי.  וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת-הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם".

קטונתי מלקבוע אם הגעתו בשנית של יעקב לבית אל הייתה באזור חנוכה, ברם נראה לי שאכן אותם פכים קטנים שיעקב שכח הם פכי שמן טהור הראוי לבוא על מזבח השם.

ובימים ההם של יעקב כך גם בימי החשמונאים, השתדלו הם למצוא פך אחד שיהיה בו שמן טהור הראוי להדליק באמצעותו את אור השם במקדש ולפאר ולכבד בו את מקום משכן האלוקים בתוכנו (עפ"י ספר החינוך מצוה צ,ח).

חנוכה שמח,

חיים

דבר התורה לע"נ אליהו זלאייט ז"ל בן עזרא וחנה הי"ו

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.