חיכיתי לרגע שכבר נצא משם | ורוח אלוקים מרחפת

אפילו בחדר הייחוד לא הרגשתי צורך "להתנפל" עליה בנשיקות וחיבוקים. רציתי להיעלם, לא להיכנס לנעליים שמעולם לא היו ושלא יהיו שלי

(לכל הרשומות הקודמות בבלוג – לחצו כאן)

מתוך האתר: יורם מנור

את הדברים האלה אני כותב בשעת בין ערבים חצי חורפית כשגוש של דמעות יושב לי בגרון ולוחץ לי עד העורף.

אני זוכר שעוד בחתונה, תוך שאני נחטף למעגל של הגברים מיד בצאתי מחדר הייחוד, החזקתי בכוח, כל הזמן, את המחשבה "שאני צריך לעשות את הדברים כראוי, כלומר לשחק על פי הכללים של 'כמשוש חתן על כלה'". את המשפט הזה לא הבנתי מעולם, הרי על מה הששון הגדול, אבל המשכתי לחשוב בכל הכוח: "עליי להיות ה'גבר' שלה". (פה המקום להדגיש שוב, זה לא שאני נשי או משהו, ממש לא! אני חייב כנראה להתנצל בכל פעם, אתם הרי לא מכירים אותי באופן אישי).

והפועל היוצא של המחשבה הזו כולל כמה דברים:

א. שאני חייב כל זמן הריקודים ולאורך כל החתונה "להתגעגע" לאשתי הטריה שרוקדת במעגל הנשים ולדחוק בחבריי להביא אותה אליי.

ב. לתת לה יד בכל רגע שהיא לידי (כי הרי על זה מסתכלים כולם, עד כמה הם נלהבים להחזיק ידיים אחרי תקופה ארוכה של "שמירת נגיעה").

ג. להראות נלהב וגאה ולהשתמש כמה שיותר פעמים בכל משפט במילה "אשתי".

ד. לעמוד "כמו גבר" לידה, לייצר נוכחות גברית מגוננת שניתן לחסות בצלה ולהביט בה כאומר "זו האישה שלי ונראה מי שיתקרב אליה".

ואני בכלל לא רציתי, לא היה בי הצורך, לא היו הגעגועים, אפילו בחדר הייחוד לא הרגשתי צורך "להתנפל" עליה בנשיקות וחיבוקים, רציתי להיעלם, לטשטש את המחשבות בריקודים והשתוללות, לא להיכנס לנעליים שמעולם לא היו ושלעולם לא יוכלו להיות שלי.

אבל הייתי חייב.

ראיתי את הציפייה בעיניה שאקח את המושכות שאראה לה עד כמה אני רוצה בזה, שאראה לה היא האישה שלי ושאני להוט להיות איתה. אז עשיתי כמצופה חיבקתי ונישקתי ו… חיכיתי לרגע שנצא כבר משם.

אולי התוחלת הלא ממומשת שלי ושל אשתי שאהיה גבר אמתי היא בעצם כל העניין. תבינו, כמעט מן ההתחלה הרגשתי – ומובן שאשתי הרגישה גם – שמשהו חסר. כלומר על הנייר הכול נראה בסדר, אבל בכל זאת משהו חסר. משהו שהוא יותר מסך כל הדברים יחד.

התחושה הזו שהכול נמצא "רק ליד" – כמו שאומר צדי צרפתי מיודעינו – מרחפת כל הזמן. אי אפשר לכמת אותה ולתפוס אותה אבל היא נוכחת ומכבידה. ההבנה העמוקה שלעולם לא אוכל להיות הגבר שלה, הגבר שכל אישה צריכה לידה.

לפני כמה ימים הלכתי להתפלל מעט מאוחר את תפילת שחרית. ביחידות כי כבר לא היו מניינים. בדרכי לבית הכנסת ראיתי את האנשים והנשים מתחילים את יומם, אבות ואמהות הולכים עם ילדיהם לגני הילדים ולבתי הספר, ובכלל מתנהלים להם בשגרה. הסתכלתי עליה,ם ובעיקר על ההתנהלות של הגברים עם נשותיהם, וראיתי שהכול כ"כ טבעי להם, היציבה שלהם, התנועות והמחוות הגבריות שהם גילו כשפגשו חבר ברחוב.

יש איזו מערכת כללים כשזוגות נפגשים, הגברים מדברים על דברים מסוימים, מתחברים באיזו אחווה מסוימת, והנשים עושות את שלהן. אני מעולם לא ידעתי איך לנהוג, איך להיות הגבר שלה, זה שמייצג אותה נאמנה – השגריר שלה בארץ הגברים, זה שהיא יכולה לדעת שהיא יכולה לסמוך עליו, שפורש חסותו עליה, שהיא יכולה להישען עליו, להרגיש שיש לידה גבר אמיתי מגונן, כזה שהיא יכולה להסתכל עליו בכמיהה לגבריות שלו.

יכולתי לחקות את זה, ללמוד את התפקיד המורכב בע"פ, אבל לעולם לא להיות הדבר עצמו. וזה משהו שאי אפשר למלא או לחקות באמת. הרי זה משהו שנולדים איתו. "או שיש לך, או שאין לך את זה". זה יכול להחזיק מעמד מעט זמן לא יותר. אח"כ אתה עסוק כל החיים בפיזור של מסך עשן כדי שלא יבחינו, ובעיקר שהיא לא תבחין שהיא לא קבלה את הדבר האמתי.

חותם בדמעות של החמצה,

יהושע בן אמיתי

6 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. יהושוע,כתבת מילה במילה את שהרגשתי בחתונה שלי.כלפי חוץ "רקדתי ושמחתי" אבל בפנים הייתי מאוד עצוב ולא מחובר.
    התגרשנו אחרי חצי שנה.לשמחתי היא התחתנה אחרי שנה.

  2. וואו. לרגע חשבתי לעצמי למה נעצרתי פה ולא המשכתי ואז נחתה ההבנה שבכלל לא אני כתבתי את זה, אלא מישהו אחר שבראש שלו עוברים אותם הדברים 🙁

  3. כמה נכון וכמה עצוב שהשיבוש במבנה ההורמונאלי קיים אצל גברים וגם אצל נשים ולא מאפשר להם לחיות בדרך הטבע הנורמלית , זר לא יבין זאת, מה זה לשכב עם אשה ולפנטז שאתה שוכב עם גבר , כדי שתוכל קצת לספק אותה ובכ"ז להגיע לאורגזמה. טעות כזאת בתהליכי הבריאה היא נוראית וכואבת , הלוואי וימצא לה מרפה, אך אין סיכוי שיקרה. קשה למצוא נחמה .