בראשית הדרך הצהובה | הדרך שלי לעוץ

הוא התגבר על המחנק, על החטטנות התמימה של האנשים ברחוב, ובסוף הגיע ללהבות המרצדות. ואז הבין שאין דרך חזרה * צחי בבלוג חדש, מיוחד ואמתי. בלוג שיפורסם בכל יום שני בשבוע!

היה זה סוג של יום קיץ. כך שתחושת החנק הגיונית. אבל המחנק גבר עם כל שעה שנטתה קדימה לעבר השקיעה. לצערי, גם באוטובוס היה חנוק אבל בגלל שלל הריחות. אך כשהאוטובוס התקרב לתל אביב שכחתי מהם ושוב התמקדתי במחנק סביב צווארי.

תחנת ארלוזרוב לא קידמה את פניי בבלונים צבעוניים או בקונפטי. נראה שעובדי התחנה לא ידעו על בואי כלל וכלל. אבל הגיוני שכך יהיה, רק אני ידעתי את הסיבה האמתית שבגללה הגעתי לכאן, ומאוד הקפדתי ונזהרתי שלא לומר לאיש ממכריי היכן אהיה בשעות הערב של יום קיץ זה.

סלחתי לעובדי התחנה עקב העובדה שאני יהודי, והרי חובה עליי לסלוח לאלו שפגעו בי שלא בכוונה. המשכתי הלאה, לעבר הים, אל החוף החולי. שם אני אמור ללכת ולשב מול הגלים שלא ראיתי זה שנים מספר. הגיוני היה שאקח אוטובוס כלשהו לנוסע לכיוון השקיעה הדרמטית, אבל למה לא להיות דרמטי כמוה?

אי לכך ויתרתי על הרעיון. חציתי כמה כבישים והתחלתי לצעוד בדרך הישרה המובילה ליעדי. עברתי תחנות אוטובוס רבות ובכל אחת שאלתי את עצמי אם לעצור ולעלות לאחד מהיצורים המתכתיים. לא עליתי. עברתי גם על פני אנשים רבים ותהיתי אם לשאול אותם איך מגיעים לים, אבל שתקתי. ראיתי גם עצים שצמחו פרא ועלו לגובה רב. עצים שכאלו אין בירושלים, ולרגע חמדתי לצון לטפס עליהם כמו שהייתי רגיל בילדותי כמו כל פעם שראיתי עץ היוצא מהאדמה ומטפס לגובה רב שכזה. לא טיפסתי.

פשוט המשכתי הלאה. ישר אל כיוון השקיעה ואת אוזניי מרפדות זוג אוזניות ומוזיקה עדינה נשפכת מהן. היא המשיכה גם כשחולצתי נדבקה לגבי וגם כשעברתי על פני עיריית תל אביב. שם עמד איש על עמוד גבוה מדי ולמטה בתחתית היו אנשים זעירים (כלומר: הם נראו לאיש שעמד למעלה זעירים, אם כך למה שגם בעיניי לא יראו זעירים?). ואותם האנשים העמיסו ערימות של קרטונים על ערימות של קרטונים בערימה אחת גבוהה שהייתה בתחתית העמוד שעליו טיפס האיש שמשום מה חשבתי באותו הרגע כמה הוא מסכן אם הוא צריך בזה הרגע לשירותים. חשבתי גם להישאר ולראות אם יצליח לקפוץ מטה בשיא הדרמטיות ולהישאר בחיים. אבל קרני השמש החלו להיעלם זו אחר זו וניצבה בפני אך ברירה אחת: הלאה.

הגיוני היה שאמשיך ישר כמו שעשיתי עד עכשיו. אבל אז העדפתי למשוך את האוזניות ממקומן ולגשת לאזרח שכנראה לא היה מן השורה ולשאול אותו איך מגיעים לחוף.

"האם יש שם אירוע כלשהו שאתה צריך להיות בגללו שם", שאל.

חטטנות לשמה היה המונח הראשון שחשבתי עליו. אבל לא היה לי כוח להתווכח וחשבתי שאני קצת מאחר. איפה הארנב כשצריך אותו תהיתי, והמשכתי הלאה. שהרי לשם הצביעה אצבע המורה של האדון ששפטתי אותו לפני רגע.

המשכתי. הלאה כמובן. עד שהגעתי לים, ושם לא מצאתי כלום. אתם לבטח שואלים מה חיפשתי? ובכן, חיפשתי קרקס. משהו חדש שעדיין לא הייתי בו, ובו אמורים להיות אנשים כמוני. יצורים שונים ומשונים אך מאידך גם קסומים ומכושפים.

ואז.

אז ראיתי בחשכת הערב מה שלא ראיתי קודם לכן. להבות אש מרקדות בצבעים של חום ואכפתיות. להבות שגרמו לבטן שלי להסתובב כמו תוף מכונת כביסה. כאלו שגרמו לי לשאול את עצמי האם אני שייך לקרקס? האם כדאי לי לעבור את מפתנו? הרי אין דרך חזרה. אני איחשף לתוכן ולעולם חדש שלא היה מוכר לי עד ליום זה.

ברגע זה החולצה הייתה דבוקה לגבִּי כמו מגהץ לחולצת שבת, ומצְחי נטף זיעה כענן ביום חורף. ומחשבותיי שימשו כערפל לשמורות עיניי הבוהות.

ואז החלטתי את אחת ההחלטות שהשפיעו קשות על העתיד שלי בכל אופן שהוא: אם חיובי, אם שלילי ואם היכן שהוא באמצע.

משכתי את המוזיקה מהאוזניים ושמתי אותה בכיס החולצה קרוב אל הלב. ירדתי לחוף וצעדתי בקושי לא מוכר על הגרגירים הרבים. הלהבות היו כבר קרובות והבחינו בי. לא היה דרך חזרה. גופי היה כמשותק, אבל המשיך. הלאה, לעבר חוף הים. וכשחציתי את המפתן הבנתי שאין דרך חזרה.  מעתה אני בקרקס. אחד כזה שילווה אותי בין ארצה ובין לא. אחד שידאג לי מתי שצריך.

אז אמרתי שלום בפעם האחרונה לעולם המוכר לי, והפכתי לסוג של להטוטן מיוחד. כי ככה זה כשאתה חדש בקבוצה. אתה הופך להיות כמוהו ולחלק ממנו והוא הופך להיות כמוך, לפחות באופן חלקי.

וכך מצאתי את עצמי בראשית הדרך הצהובה בחברת הבאים למפגשים של עמותת כמוך.

שלכם,

צחי

6 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. אני בדרך כלל לא חובב ספרים אבל
    יש פה כתב משורה ראשונה חברה זה מדהים!!! אני מעולם לא דמיינתי חיות שכזו בקריאה! יתכן שהרבה ממנו קיבלו כישרון כזה אבל פה זה מוצלח ממש מסוגנן!
    האבתי!
    צחי גדול כל הכבוד!!!