פולמוס: גאווה זו על שום מה? | הלכה

לפני כשנתיים הרעיש מצעד הגאווה הירושלמי את העולם. כתבות שודרו, סרטים הוסרטו, דיונים נידונו וקולמוסים נשברו סביב המצעד וגרורותיו – מדוע בכלל צריך את המצעד הזה, האם מדובר בפרובוקציה ותו לָא, איזו גאווה יש בלהיות הומו, מדוע הדתיים בפניקה מהמצעד, מה היחס ההלכתי-אנושי-מוסרי הנכון למצעד, לגאווה ולאדם הפרטי. קיבצנו לכם מעט מזעיר ממה שנכתב בנושא באתר nrg יהדות

רבקה יפה (9.11.05):

פרו ורבו, אבל קודם תדעו

הילדים שלנו נקרעים בין הרחוב המפתה, הפרוץ והוולגרי לבין קנאות דתית שעורמת סייגים על גבי איסורים. במציאות כזו, רבקה יפה חושבת שחייבים לדבר עם הילדים על הכל. כולל הכל

הייתי בת שש עשרה כשראיתי בגניבה את הסרט "בתו של ריאן", וזה היה השיעור הכי מסודר שקיבלתי בחינוך מיני. אני עוד זוכרת אילו שטויות בת דודתי סיפרה לי על מה עושים בליל הכלולות בחדר הייחוד, אני זוכרת את התהיות שלי (מה, גם אבא ואמא שלי?), ואת הצחקוקים של חברותי (המורה בהריון).

"אצל בני זה יהיה אחרת", הבטחתי לעצמי. אז מה אם זה מביך וקשה לי? "קושי מעולם לא היה שיקול אצל אמהות", אמרה חברתי, ונטלה את בנה לטיול על החוף, לשיחה על סודות הבריאה.

ילד עם כיפה צבעונית גדולה מיידה צדפים במים. אמו מתבוננת בצדודית הילדותית והתמימה ויודעת – הכי קל לא לדבר על הנושא, לעשות בדיוק מה שאמא שלה עשתה, ומה שאמא שלה לפניה עשתה. כלום.

אלא שהפריצות נפוצה היום ברחוב, ומקורות המידע זמינים ומפתים. משחקי מחשב בהם אנשים כחפצים, סרטים ופרסומות בהן אשה ככלי ריק להנאת הגבר, תרבות המונית של מין מכני מנוכר, תמונה מעוותת של זוגיות וחיי תועבה, ומנגד קנאות דתית שעורמת סייגים על גבי איסורים, ועלולה להצמיח חוסר רגישות, רגשי אשם ושוביניזם. אין לה ברירה, עדיף שיתוודע בדרך טהורה ונכונה. 

לחייה בערו ממבוכה

– אתה יודע איך נולדים ילדים?
– כן. כבר הסברת לי פעם על הביצית והזרע שהולך לטייל.
– אבל אתה יודע איך הזרע מגיע לביצית?

הוא מסתכל עליה רגע, מופתע. האצבעות העדינות שלו ממוללות את חוטי הציצית וכורכות אותן סביב האגודל. היא אומרת לו, כשתתחתן, והוא אומר שבחיים לא יתחתן, שהוא בכלל שונא בנות. היא אומרת לו, בנות זה גם מיכל ומוריה וסבתא ואני, והוא משתתק.

– יום אחד תאהב אשה. וכשתאהב, תרצה לגעת ולחבק, לא רק להסתכל מרחוק. היום קשה לך להאמין, אבל ה' נתן בלבנו את האהבה ואת היצר.

השמיים והים עדים, שהאמא הזו הסבירה באומץ מה משמעות לשכב שבתורה, ושלא, זה לא להתחתן כמו שאמר המורה מחמת צניעותו. היא קראה לאיברים ולפעולות בשמם והתנצלה על ניבול הפה, כי "נכון, ככה לא מדברים אצלנו. זה רק כדי שתבין". הסבירה מילים וכינויים בסלנג, כדי שיבין כשייתקל בהם ברחוב או בקריאה. ומלים גבוהות כדי שיבין כשיתקל בהן בשיעור ובלימוד תורה, ולחייה בערו במבוכה. הזכירה מצוות "עשה" ו"לא תעשה" הכרוכות בנושאים אלו, הזהירה מפני מעשים מגונים ושילבה רגשות אנושיים של אהבה, חמימות ורכות שמניעים את מעשה האהבה.

פתאום הוא שאל בטבעיות, מה זה הומו, והיא נוכחה שהשיחה הזו קשה לה, לא לו. בלעה את רוקה והסבירה על הומוסקסואליות ועל מה מותר ומה אסור בתורה. 

שישמע את הדברים דווקא מפיה

אסור. המילה הקטנה שעושה את האשמה הגדולה. פעם אמר לה ר"מ בישיבה, שהנזק הכי גדול אינה הוצאת זרע לבטלה, אלא החרדות ורגשי האשמה הנוראים שבנים דתיים מפנימים ביחס למין. לעולם צרובה בהם ההכרה שהנאה גופנית כרוכה באשמה ובאיסור.

ברגע זה הודתה בלבה לרב החכם ההוא שהעז ואמר לה את הדברים. קיוותה שבבוא היום יֵדע בנה אהבה ללא צלליות של אש הגהינום מרחפות מעל ראשו. ואם חלילה ייכשל באיסור, יחזור בו מתוך אהבת ה' ולא מפני יראתו.

תחושת הודיה כלפי בורא עולם עלתה בה: "תודה על שפתי שפתחת, ועל המלים ששמת בפי, ועל האומץ לחנך את בני, שגופו בריא ונפשו בריאה וכף ידו מחובקת בכף ידי". שמחה שהעזה, שמחה שבנה שמע את הדברים דווקא מפיה, כי הרי מי מלבדה יסביר לו כאם וכאשה על רגישות ואהבה שמקדימים את המין, ועל הצניעות שיפה לו. שמחה גם, ששמע את הדברים עכשיו, בעודו ילד, כי כשיגדל, אולי לא יקשיב, ואולי לא תעז, ואולי ילעג לדבריה. כשיגדל, אולי כבר יהיה מאוחר.

מולם פסע זוג אוהבים, מתבונן בהם. מה הם ראו? על מה הם חשבו שאמא ובנה מדברים? השיבה להם מבט, ולחשה בלבה: "התאמינו, עליכם דיברנו היום".

יעל משעלי (25.9.06):

מכה בגאווה

רק נגמר ראש השנה ויעל משאלי נכנסת חזק במתנגדי קיום מצעד הגאווה בירושלים. שלא תבינו לא נכון, יש לה דעה מורכבת, אבל אם כבר מצעד וגאווה – אז דווקא בירושלים ודווקא בימים הנוראים

בויכוח על קיום "מצעד הגאווה" בירושלים צריך לבחור בין שני סוגים של גועל נפש. הגועל של המצעד והגועל החרדי. מצד אחד, כבר שמעתי את כל הנימוקים האפשריים בעד מצעדי הגאווה באשר הם ונותרתי בדעתי שמהצעד הוא אירוע דוחה. מצד שני, ההתייחסות החרדית-דתית להומוסקסואליות באופן כללי דוחה הרבה יותר.

ירושלים, לצורך העניין, לא נחשבת אצלי יותר מתל-אביב או פתח-תקווה. מה שאינו ראוי לירושלים אינו ראוי בשום מקום. לא רק בישראל, אלא בעולם בכלל. ומה שראוי – ראוי בכל מקום. הצביעות המגויסת לעניין ירושלים מעוררת גיחוך במקרה הטוב ושאט נפש במקרה היותר טוב. והנה הם מגייסים כבר גם את הימים הנוראים לטובתם. דווקא בירושלים? דווקא בימי הדין? ה' ירחם!

נראה כי "מצעד הגאווה" במתכונתו הנוהגת כיום עושה שירות רע מאד לקהילה ההלט"בית, לא רק ביחסי ציבור כלפי החברה ההטרוסקסואלית הלא סובלנית, אלא גם כלפי צעירים המגלים את נטייתם המינית השונה ומחפשים מקורות הזדהות, עידוד ותמיכה. מצעדי הגאווה הם פעולות נראות, בהפוך לחיים ב"ארון", שמטרתן המוצהרת (אחת המטרות בכל אופן) להראות לנער או לנערה שנמשכים לבני מינם שהם לא לבד בעולם, ושהם יכולים להיות הומואים או לסביות בלי להתבייש בזה. אלא שלנוכח השנאה וההתנגדות שהמצעדים מעוררים (בצדק. איזה צעיר רוצה לראות את עצמו כאחד מליצני הקרקס הצוהלים במצעד מעל הבמות הממונעות? מי מחפש את עתידו בעירום הצבעוני הזה?) קשה לדעת אם הם יותר מעודדים צעירים לחיות את נטייתם באופן גלוי, או שהם מפחידים עד כדי הסתתרות באותו הארון עוד זמן רב.

יחס פרימיטיבי וחשוך

מבחינת החרדים הדיון על המצעד אינו מנותק מההתייחסות שלהם להומוסקסואליות, שהיא בעיניהם "תועבה". זו התייחסות דתית מקובלת, המדביקה אליה את כל אוסף ההתייחסויות ההומופוביות, החשוכות, הפרימיטיביות והגזעניות. מבחינה זו הטיעון החרדי אינו יכול לתפוס כלל בדיון ענייני על קיום מצעד הגאווה בירושלים דווקא.

באופן מאד מוזר עומדים החרדים ותומכי המצעד בשני קצוות הדיון וגורמים לאותו הדבר: מצד אחד אלה בתביעתם לשמר בארון את כל התופעות האנושיות יוצאות הדופן, ומצד שני אלה המחצינים ללא גבולות וללא שום סוג של ריסון גם דברים שהצנעה יפה בהם. אלה כאלה תורמים את תרומתם להמשך הפחד, השנאה וההומופוביה.

כל עוד ככה זה נראה, אני לגמרי נגד מצעדי הגאווה, בכל מקום ובכל זמן. זו פעולה כושלת של יחסי ציבור לעניין שאני לגמרי בעדו וחבל לי. אלא שיותר משאני נגד המצעדים, אני בעד האפשרות לעשות גם דברים שאני נגדם, ויותר מהכל אני נגד חשכת החרדיות וצביעותה.

ואם כבר מצעד, ואם כבר בירושלים, אז דווקא בימים הנוראים. 

אביגיל שפרבר (27.9.06):

על גאווה, ענווה ודעות קדומות

תקדים הר סיני קובע – שאם אתה דוס הענווה תשתלם לך. אבל בשנה שעברה, כשאביגיל שפרבר צעדה במצעד הגאווה בירושלים, היא הבינה שהגיע הזמן לחלוק כבוד לגאווה

כאשר ניתנה התורה לעם ישראל, רבו ההרים ביניהם על מי מהם תינתן: הר התבור התגאה בגובהו, הר הכרמל התגאה בירק שלו, וכן הלאה. וכל אחד אמר: "עליי, ורק עליי, תינתן התורה". רק הר סיני עמד בצד כי אמר "מי אני שעליי תינתן התורה?" שמע הקב"ה את ריב ההרים ואמר להם: "שובו למקומותיכם, כי לא אתן את תורתי עליכם, אלא על הר סיני". הר סיני נבחר מכיוון שהיה ההר העניו ביותר.

כרזה גדולה התנוססה בכניסה לאולפנא שלנו: "מה ה' דורש ממך כי אם עשׂות משׁפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך" (מיכה, ו', ח'). על זה גדלנו: הענווה והצנעה הן מידות טובות לדבוק בהן והגאווה היא מידה רעה. הרמב"ם אומר על כל המידות שאין ללכת בדרך קיצונית, אלא בשביל הזהב, אך יש מידה אחת שצריך להיות בה קיצוניים וזו מידת הענווה: בין הגאווה והענווה אין שביל זהב. כך שאצלנו במגזר לגאווה יצא שם לא טוב.

כשהתאהבתי בס' לא ידעתי שקיימת בכלל קהילה ולא הכרתי את המושג "גאווה". עם ס' עברתי בית ספר לגאווה. כשהיא לקחה אותי בפעם הראשונה בחיי למצעד הגאווה, הרגשתי שזה מצעד החוטאים פעמיים: קודם כל החוטאים בגאווה, ושנית הגאים בחטאם. זה היה ביום שישי בתל אביב ולא יכולנו להישאר לסופו, כי מיהרנו לחזור לירושלים לשבת.

הלב שמח ונמלא גאווה, כשצעדתי לצד אהובתי, המוצלחת והיפה, גם אם היינו ברובע היהודי, גם אם אף אחד לא יודע. בעודנו קושרות את האופנוע, הגיעה שירה, חברה מהאולפנה, שההורים שלה מתפללים בבית הכנסת של אבא שלי. הלב הקל והשמחה של המצעד התחלפו במבוכה כאשר שירה זיהתה את ס' מהטלוויזיה. הבנתי שללכת לצידה של ס' פירושו ללכת עם שלט "אני לסבית" ושזו לא בחירה: אני כבר לא בארון. 

הגאווה מעכבת את המשיח

מאז למדתי לחיות עם השלט הזה על המצח. למדתי שלפעמים מדובר בפיקוח נפש. ואולי, כמו שאמא אמרה, זה המקום שלי לעשות תיקון עולם. למרות זאת, עדיין לא הרגשתי נוח עם המושג "גאווה", וכשהיו אומרים לי: "בסדר, תעשו מה שאתן רוצות בבית, אבל למה לדבר על זה? למה לעשות מצעדים? למה להיות גאים?" הייתי משתתקת וחושבת: "אכן, הגאווה מעכבת את המשיח."

שבע שנים אחר כך, במצעד הגאווה בירושלים, צעדתי יחד עם חברות "בת קול", ארגון לסביות דתיות שהקמנו. לרבות מאיתנו זו היתה הפעם הראשונה ועמדה התרגשות גדולה באוויר. בחולצות לבנות ובלונים סגולים, אחזנו ברעד שלטים הקוראים לסובלנות ולקבלה בחברה הדתית. היינו כמה עשרות בודדות של בחורות שעד לפני זמן מועט חשבו שהן לבד בעולם ושנגזר עליהן להיות בודדות לנצח. יחד אתנו היו כמה צעירים וצעירות דתיים אמיצים שבאו לתמוך באהבה, וכמה זוגות של חברות שכבר צועדות עם ילדיהן, שנולדו למציאות שיצרה הגאווה. פתאום הבנתי שבלי הגאווה הזו, הילדים הללו לא יכלו להיוולד. ללא גאווה, היה עלינו לוותר על האפשרות להקמת זוגיות ומשפחה.

היום אני רוצה לתלות שלט נוסף שם, באולפנא: "כל זמן שהענווה מביאה עיצבון היא פסולה, וכשהיא כשרה מוסיפה היא שמחה, גבורה וכבוד פנימי"  (מידות הראי"ה עמ' קמא). הגאווה הזו באה מתוך ענווה גדולה, ומתוך הודיה לקב"ה שנתן לנו את האפשרות לחיות ולעשות תיקון עולם בדורנו.

כל מי שהיה במצעד הגאווה בירושלים בשנה שעברה, יכול להעיד שלא הייתה שם פריצות ולא סדום ועמורה, אלא מצעד מכובד שקורא לסובלנות ולקבלת האחר בירושלים. מי ייתן ויבוא יום והמצעד יהיה מיותר ונוכל לשוב לענווה ושקט.

הרב חיים נבון (6.11.06): 

טבע לא מושלם

התורה לא אוסרת רק דברים שיוצאים כנגד הטבע, נטיה חד מינית יכולה להיות טבעית, בדיוק כמו אכילת סטייק בחמאה, ובכל זאת אסורה. אמנם ההלכה האוסרת על משכב זכר לא תשתנה, אבל היחס להומוסקסואלים דתיים חייב להשתנות, כל עוד הם לא מתעקשים לנופף בנטייתם בפומבי. הרב חיים נבון

"מצעד הגאווה" הוא אירוע פרובוקטיבי, שמכתים את החברה הישראלית, ויש להתנגד בכל תוקף – במסגרת החוק – לקיומו בירושלים. עם זאת, המלחמה במצעד הגאווה הובילה רבים בציבור הדתי להתבטאויות קשות כנגד הומוסקסואלים ככלל. וכאן יש מקום לערוך אבחנה חשובה.

דתיים רבים טוענים שהומוסקסואליות היא סטייה, נטייה לא נורמלית ולא טבעית, שהרי התורה אסרה אותה. אינני מבין את הטיעון הזה. הרי התורה אסרה גם על פעולות כמו אכילת בשר בחלב, או קיום יחסים עם אישה שלא טבלה אחרי תקופת נידתה. האם גם אדם שיש לו נטייה לאכול בשר בחלב ייחשב "סוטה"? אין התאמה הכרחית בין התורה לבין הטבע. התורה אסרה דברים רבים שאינם סותרים את הטבע.

במדרש מפורסם (תנחומא תזריע ה') מספרים חז"ל על דיאלוג בין רבי עקיבא ל"טורנוסרופוס הרשע", הלוא הוא הנציב הרומי טיניוס רופוס. טורנוסרופוס טען כנגד רבי עקיבא שברית מילה היא מעשה לא טבעי, שהרי על פי הטבע האדם נולד ערל. רבי עקיבא השיב לו, בלי להתבלבל, שאכן ברית מילה מעלה אותנו מעל הטבע. הטבע, אמר רבי עקיבא, אינו מושלם.

לאור הדברים הללו, אין לאדם דתי שום הכרח לומר שדרכי התנהגות שהתורה אסרה אותן אינן טבעיות. על פי ההלכה, לא כל מה שטבעי הוא טוב, ולא כל מה שטוב הוא טבעי. יש לאדם נטיות טבעיות, שהתורה רואה אותן בשלילה, ומצווה על האדם להילחם בהן.

אם מגדירים סטייה באופן נורמטיבי, כלומר: כהתנהגות שאינה רצויה מבחינה ערכית, אזי ודאי שעל פי התורה הומוסקסואליות היא סטייה. אך אם מגדירים סטייה באופן עובדתי, היינו: כהתנהגות לא טבעית, אין לנו כל הכרח עקרוני לכלול הומוסקסואליות בקטגוריה הזו.

צריך להבדיל בין שני מובנים של המילה "טבעי". מבחינת החברה כולה, הומוסקסואליות כתופעה המונית אינה "טבעית", במובן זה שהיא פוגעת בקיום הטבעי של החברה. אך אם משתמשים בביטוי "טבעי" כמתאר את התכונות המוּלדות של אנשים פרטיים, ייתכן מאוד שישנם כאלו אשר נולדו עם נטייה הומוסקסואלית מוטבעת באישיותם באופן טבעי. התורה דורשת מהאנשים הללו להתגבר על טבעם.

חיים של גבורה ואיפוק

הומוסקסואליות "אופנתית", כעין זו שנהגה ביוון העתיקה וכעין זו הנוהגת כיום בחוגים מסוימים בחברה הישראלית, ראויה לכל מילות הגנאי שנצליח להדביק לה. אך חוקרים עכשוויים טוענים בתוקף שישנו אחוז (נמוך) מסוים של אנשים, שנולדים עם נטייה הומוסקסואלית מוּלדת, שאין הם מסוגלים לשנותה. וגם אם אין מדובר בחמישה אחוזים מן האוכלוסייה, כפי שטוענים החוקרים, אלא רק באחוז אחד, זו עדיין קבוצה שצריך להתייחס אליה.

ההלכה האוסרת על משכב זכור לא תשתנה במילימטר. אך ישנם הומוסקסואלים דתיים, אשר מכריזים על נאמנותם להלכה, ומבקשים מאתנו רק דבר אחד: לא להיות מרושעים כלפיהם. אני הופתעתי לגלות את קיומה של קבוצה זו; אך הם חיים וקיימים בינינו. אלו מהם שיכולים – על ידי טיפולים מודרכים – לשנות את נטייתם, ודאי ישמחו לעשות זאת. השאר מכירים בכך שעל פי ההלכה לא יוכלו לעולם לממש את נטייתם, והם נידונו לחיים של גבורה ואיפוק עילאי. אל להם להפוך את נטייתם לדגל, בין היתר כדי שלא להשפיע על צעירים המתלבטים בנוגע לזהותם. אך, במקביל, אסור לנו להתייחס כלפיהם ברשעות.

זה לגבי המיעוט הזעיר של הומוסקסואלים דתיים. איך נתייחס לרוב המוחץ של ההומוסקסואלים המוצהרים, אשר אינם מתייחסים כלל לאיסורים ההלכתיים? אם הם מנסים להפוך את זהותם לדגל ראווה, עלינו להסתייג נמרצות מהניסיון הזה. קל וחומר שנשלול בתוקף את מצעדי הגאווה שלהם. אך כאשר מדובר באנשים אשר באופן פרטי מנהלים אורח חיים הסותר את ההלכה בנקודה זו, ואינם מנופפים בזהותם המינית, אינני רואה סיבה להתייחס אליהם באופן שונה מאשר למי שעובר על איסורי מאכלות או על איסור נידה (למרות ההבדל המסוים בחומרת האיסור).

אם הייתה קבוצה של אנשים אשר היו מגדירים עצמם כ"בועלי נידות" כקו יסודי בזהותם; ואם אלו היו עורכים "מצעד נידה" פרובוקטיבי, שבו היו מעלים על נס את אורח חייהם הרומס את איסורי התורה – היינו מתקוממים נגדם בתוקף. אך כל עוד הם חיים את חייהם בשקט ובאופן פרטי, איננו מתערבים במעשיהם. אני סבור שיחסנו להומוסקסואלים צריך להיות דומה.

רבקה שמעון (7.11.06):

צועדים אל המבול

יחסים חד מיניים מתקיימים בניגוד מוחלט לטבע האנושי, זו התרסה שאומרת- אין אלוהים. האיסור עליהם לא דומה לאיסור נידה או אכילת חזיר. רבקה שמעון לא מוכנה לשנות את היחס כלפי ההומוסקסואליים בחברה. פולמוס

נראה כי מצעד הגאווה מעורר פולמוס, שלא חשבנו שנגיע לקיימו.

נכון שיש אנשים שאוכלים חזיר ויש אנשים שלא טובלים במקווה. אנשים אלו, אם הם שייכים לעם היהודי, הם עברו על מצוות התורה, ואת הדין וחשבון הם כבר יעשו עם רבונו של עולם במישור הפרטי. אכן.

במישור הכללי, רוב האנושות לא צוותה על אכילת חזיר או שמירת נידה. אלו הן מצוות מיוחדות רק לנו, עם ישראל.

יש גם מצוות לכלל האנושות, שנאמרו לבני נוח. שבע מצוות בני נוח כבר כתובות בתורה, וגוי שמקיים אותם – אשרהו, מה טוב חלקו. לעומת זאת, משכב זכר, למרות שהוא מוזכר כלאו שענשו כרת ברשימת איסורי עריות המיוחדת לעם ישראל,  אופיו שונה.

בבריאת העולם ברא אלוקים אדם. למרות הנוהג לכנות את הזכר אדם ואת הנקבה –חווה, הרי המילה "אדם" היא זכר ונקבה גם יחד. האדם נברא בצלם אלוקים, כלומר, הזכר והנקבה ביחד- הם צלם האלוקים. כמו הכרובים בבית המקדש שהיו בדמות זכר ונקבה, כמו שמים וארץ – בבחינת זכר ונקבה, משפיע ומקבל, כל הטבע הוא בבחינת זכר ונקבה.

כל העולם, כל האנושות קבלה עליה את צלם האלוקים הזה. בעצם, הבה ונאמר- כשאנו רואים זוג, גבר ואשה- אנו רואים את אלוקים.

הקשר בין זכר וזכר או בין נקבה לנקבה, הוא מגדל בבל. הוא התרסה שאומרת- אין אלוקים. זה הברור שנעשה פה. זה בניגוד לטבע המוחלט, זה בניגוד לבריאה. לכן גם המוסלמים וגם הנוצרים מזדעזעים, משום שזה דוקא נוגד את הטבע האנושי, ולא מיצג נטיה טבעית. לכן הוא נקרא מצעד גאווה. זה מצעד נגד בורא עולם, ואין לו קשר לדת, או מצוות, או ירושלים. מצעד הגאווה- הוא מסוג הדברים שעלולים להביא עלינו את המבול.

אליעז כהן (9.11.06):

אוחזים במידת סדום

"מקום שהצעקות שם כנגד המצעד רמות יותר, כך מציאות מקולקלת ומודחקת של הומוסקסואליות לא-אינטימית רבה בהם יותר"

יש לי ידיד, דתי והומו, שהתייסר עם עצמו שנים מספר על נטייתו. בקיץ 2005 , בו נערך מצעד הגאווה הירושלמי האחרון עד כה, החליט להיות בין הצועדים. במין חגיגיות, פצח המצעד במדרחוב הירושלמי. באיזשהו מקום חש ידידי משוחרר יותר. עם ערבוב הצועדים הססגוני,מצא לפתע את עצמו צועד אחרי גבר צעיר, כאשר, לפי מה שסיפר לי, "היה לבוש בדגל הגאווה", רק בדגל. הצעידה הפכה להיות מעיקה עם כל פסיעה, עד שבשלב מסוים, לא רחוק מגן הפעמון, נחלץ מדבוקת הצועדים.

עכשיו מצא את עצמו עומד ממש מול קבוצה גדולה של כתומים, שהתנודדו וזעקו תהילים כנגד הצועדים הגורמים להתנתקות שהיה כן תהיה. "ידעתי שבנסיבות אחרות, אולי הייתי מצטרף אליהם וקורא את התהילים על המצב בכלל יחד איתם, אבל זה היכה בי . ידעתי שהם צועקים את התהילים עליי, על זה שיש בכלל כמוני".

אח"כ שמע הידיד על הדוקר החרדי שפצע שלושה, ותחושת האיום הפכה להיות פחות סימבולית.

יוצא לי להרהר לא מעט בידיד הזה ובלבדיות הנוראה שלעיתים מזומנות הוא מוצא בה את עצמו, כצעירים וצעירות דתיים, הומו-לסביים כמוהו, שהם, וכבר אין זה סוד, לא מעטים. בשבועות האחרונים יוצא לי להגות בהם לא מעט, עם צחצוח החרבות שמגיע, וראו זה פלא, מהמחנה התורני כולו: מאגפיו הנטורים-קרתאיים ההזויים, דרך המיינסטרים של הציבור הסתם-חרדי, החרד"לי, הדתי-לאומי ואפילו אלו מהרבנים שכבר חשבתי שבאמת יש בהם מן המודרן-אורתודוקסיות, כמו אבי גיסר ויובל שרלו. (מכירים את הבדיחה העתיקה של "תלמידי חכמים – מרבים שלום בעולם"?)

מצעד חד מיני טהור

הנה ,מצאו להם גדולי הדור שבכל אתר ואתר  עילה גדולה להתגדר בה, ולהכריז על מלחמת קודש. תנו לי להכנס קודם ברבנים "שלנו", אל  דאגה, אני שומר תחמושת בהמשך גם לחרדים: בשבת האחרונה, בין עיתוני בית-הכנסת, המדירים תפילה מרבים, נופל אינסרט צבעוני לבין אצבעותיי. בקולאז' תמונות הכולל; תפילת-כתומים–רבים, דמות עטופה בטלית וחזיונות כיסופיים של אבני הכותל, המנורה ודגם-המקדש, מבקשים הקופירייטרים שבויי-הרבנים של "שילה-ברכץ" מבית-אל להלהיב אותי למצעד "העוז והענווה", שהוא, כמתואר: "מעמד תפילה ומחאה כנגד חילול ה' ופרץ הגאווה המאיים לפגוע בצביונה היהודי של מדינת ישראל, בערכי הצניעות והמסורת",שייערך באופן מקביל למצעד המתוכנן.

האמת, פרצתי בצחוק קטן – המצעד "שלנו" יהיה על טהרת החד-מיניות: הבנים ברח' יפו, הבנות במדרחוב. הכיתוב הדחוס הזה הצליח לסדר לי תחושות שהולכות איתי די-הרבה זמן: ההתחרדל"ות עצמה, כאורח חיים המגביה עד לגילאים מאוחרים את חומת-ההפרדה שבין המינים, היא גורם גדול יותר להיווצרות הרהורים, התנסויות וקביעויות הומו-לסביים מאשר מצעד-גאווה כזה-או-אחר, או "אופנתיות" המיוחסת בפוביות ובפטרונות ל"יציאה מהארון". כך, למשל, מתחזק מעגל-הקסמים של מיודענו הרב אבינר, בו בידו האחת הוא מצמצם עד למינימום את אפשרויות התפתחות הקשר הטבעי שבין בנים לבנות במגזר-הדתי, ובידו השניה מנסה לשכנע את אלו הנמצאים במצוקה הקיומית של המשיכה החד-מינית שבעצם אינם כאלה.
בהפכי את הדף התעצבנתי על-אמת: קלוז-אפ נרגש של ר' אברום שפירא ניבט אליי ב"קריאה קדושה" למניעת חילול הקודש, ותחתיה רשימה בלתי-נגמרת של רבנים מליגה לאומית ועד ליגה ז'. ביניהם, וראו בכך תוכחת-אוהב, יובל שרלו, אבי גיסר ונוספים , שיודעים לשדר בדרך-כלל פתיחות ואמפתיה גדולות יותר. מעניין לציין מי נפקד כהיום הזה: רבני ישיבת "הר עציון", רבני ישיבות וקיבוצי הקיבוץ-הדתי, מו"ר חיים דרוקמן , ומעטים נוספים ששכחתי ושאולי, מכל מיני סיבות, לא סופרים אותם…

ואני כבר קיוויתי,שלפחות מהרע של ההתנתקות יצא הטוב-המעט של התנערות מר' אברום ומגישותיו החשוכות-בדלניות שמעולם לא היו בשר מבשר הציונות הדתית…

מבקשים להתקבל

עצוב לי שרק יונתן פולארד וההומואים מצליחים להוציא לרחובות את רבנינו והמון-צבאם עימם. האם ארצנו הקדושה איננה נשמטת מתחת לרגלינו בשל גזל הגר היתום והאלמנה ושאר אביונים? בשל שפיכות-דמים בחברה-הישראלית פנימה? בתאונות-הדרכים? ברשלנויות למיניהן? וגם, לעיתים,  באצבעות מעט-קלות על ההדק אל מול אויבינו? ובשל גילויי-עריות, הטרדות, אונסים והשפלות למן האזרח מספר אחת, דרך ראשי-ישיבות, כוללים ומוסדות ועד למה שנעשה בלא-מעט-בתים, בחדרי-חדרים?

מה הפניקה הזו,שמגיעה בשוליים לאיומים באלימות ולסמנטיקה של "מסירת הנפש"? (מילים הורגות,מילים הורגות!). האם המציאות הנורמטיבית של חיי-משפחה הטרוסקסואליים כל-כך פגיעה ופריכה, שאיננה יכולה לעמוד בפני "שטף הסדומיות המאיים לקרב את המבול על הארץ"?

אל תטעו, מוריי ורבותיי: אף לא אחד מהצועדים שיצעדו, בשלום כך אני מקווה, ביום ששי הקרוב, בחר בנטייתו מתוך רצונו הטוב הלכתחילי-לחלוטין. ה"גאווה" שהם מבקשים לבטא היא משאת –נפשם לצאת מגדר המוקצים אל חיקה החם והמקבל גם את השונים של החברה. את הזכות להיות אוהבים ונאהבים בברית-זוגיות אינטימית, שהיא מותרו המקודש של האדם מן הבהמה. גם לבנינו ובנותינו שלנו, לצעירינו. זו בודאי אופציה נכונה יותר מייסורי-נפש-וגוף, שדוחקים לאומללות, לחיי-רמייה ליציאה-בשאלה ואף להתאבדות. (ואת הסוד הזה מוכרחים לחשוף: מרבית ההתאבדויות בקרב צעירים דתיים נסובה על הרקע הזה!).

בתקווה לשידוך

הבטחתי שלא אניח גם לחרדים, ומנסיוני הדל של ארבע שנים כעובד-סוציאלי בחברה זו, אני יודע עד-מה רבה ההשתקה ביחס לנורמות המיניות המשתוללות שם, בחפשן פורקן ומענה קרוב. לא אפרט, וודאי שאלו דברים שיפה להם הצינעה, רק ארמוז שמקום שהצעקות שם כנגד המצעד רמות יותר, כך מציאות מקולקלת ומודחקת של הומוסקסואליות לא-אינטימית רבה בהם יותר.

ולמה אייחל?

למצב בו, אולי בשמץ המבוכה הרגילה של משדכי –השידוכים, אוכל יום אחד, אולי קרוב, לפנות לידידי שבסיפורו פתחתי, ולהציע לו מכר אחר שלי, שעדיין לא יצא מחביונו.

הכותב הוא משורר ועובד סוציאלי, חבר כפר-עציון וסטרייט מוצהר ומאושר.

אודי ליאון (27.11.06)

מעשי סדום

כשמדברים על סדום ועמורה, קל להיטפל לקהילה ההומוסקסואלית, אבל כדאי לזכור כי חטאים של אנשי סדום לא היו בהכרח מיניים, אלא חברתיים. אודי לאון זועם על מעשה הסדום שעושים מנהיגי הציבור הדתי במושגי 'סדום ועמורה'

מנהיגי הציבור הדתי מצהירים בפני כל מיקרופון, שהחלטת בג"ץ מהווה הכשר לאורח חיים של סדום ועמורה. שתי הערים הקדומות עלו בזיכרונותיהם גם לפני כמה שבועות סביב מצעד הגאווה.

מאבקים אלה נגד ההכרה בזכויות הקהילה ההומו לסבית – באו בעיקר בשם הטענה למען קדושת ירושלים ובשם המסורת היהודית .

משהו מוזר מאוד קורה כאן : בלהיטותם לדבר בשם המקורות היהודים, דווקא מנהיגים דתיים הם אלה שעוסקים בסילופם.

אמנם, מסורת עתיקה מלמדת שסיפור חורבן סדום בא להתריע בפנינו שלא נלך בדרכם, שכן קדושת הארץ מתבטאת בכך שהיא איננה סובלת אנשים חטאים ושעם ההולך בדרך סדום- סופו חורבן נורא.

אך האם באמת רישום זוגות חד מיניים או מצעד הומו-לסבי הם אלה שהופכים אותנו לסדום ? האם זה מסכן את עצם קיומנו הרוחני והיהודי בארץ השסועה הזאת? האם זה מה שהופך את ירושלים לסדום ואת מדינת היהודים לעמורה?

לכאורה, הקישור נמצא בסיפור התורה על  בני סדום הצובאים על ביתו של לוט :  סדומיים אלה דרשו ממנו שיסגיר לידם את  אורחיו (המלאכים) כדי ש "נדְעָה אֹתָם", כלומר: רצו להתעלל בהם מינית.

אבל האם החטא ההומוסקסואלי הוא החטא העיקרי בספור זה?  הרי מה שרצתה התורה להציב למול הכנסת האורחים מלאת החסד של אברהם אבינו הוא את היפוכה המוחלט והאכזרי : התעללות אנשי סדום באורחים והשפלתם.

כך למשל, מי שרוצה להתריע מפני הפיכתה של ישראל לסדום היה צריך לזעוק כנגד היותה של ישראל אחת המובילות בעולם בסחר נשים. האין מצב זה קרוב יותר להגדרות התורה של סדום ועמורה? האם אין בכך סכנה גדולה הרבה יותר לזהות היהודית של המדינה?

עילה ראויה לפרישה מהממשלה

חז"ל עוד הרחיקו לכת בפרשנותם את עוונה של סדום כמקום שבו אסור היה על פי החוק להכניס אורחים, ולעשות צדקה –מקום שבו עשיית חסד הוא בבחינת פשע חברתי.

האם שיתוף פעולה עם מדיניות כלכלית של קפיטליזם אכזרי, איננה מזכירה יותר את סדום ומסוכנת יותר לערכינו היהודים? האם לא על סדומיות איומה זו שהביאה כל כך הרבה משפחות וילדים אל מתחת לקו העוני, היינו צריכים לצאת לרחובות? לחסום צמתים? לשכב על הכביש? או לכל הפחות לפרוש מהממשלה?!

ועוד יותר מכך: ידועה "מיטת סדום" המפורסמת: מי שלא היה מתאים למידותיה הסטנדרטיות – קצצו את רגליו, ומי שהיה קצר מידי היו מותחים ו"מיישרים" אותו כדי שיתאים לנורמה. האם הביקורת של המדרש על הרצון לייצר "יישור" כפייתי של החריג, לא הייתה אמורה ללמד אותנו יחס אחר גם למי שנטיותיו המיניות שונות משלנו?

לצערי, גם בית המשפט העליון וחברי קהילת הבית הפתוח חטאו בעריצות ערכית. עריצות שבה מיעוט מנצל את הכלים הפרוצדורליים הדמוקרטיים כדי לכפות את דרכם על מיעוטים אחרים. אמנם הם לא נקטו באלימות פיזית אבל לטעמי זהו סוג "נאור" של סדומיות.  כשגם הם בעצם תובעים באגרסיביות מהקהילה החרדית ל"התיישר" עם עולם הערכים  הליברלי – מערבי. הם חיללו כאן, בהתגרות המיותרת, את ערך הסובלנות אותו הם נשאו לשווא.

למען צדק ראוי

אבל אני לא בא מתוכם, ולא אותם אני אוהב: כי "את אשר יאהב יוכיח", ומקווה שאחרים מתוך הקהילה הליברלית יוכיחו את אחיהם. מה שמדהים אותי הוא העיוורון שלנו. איך לא שמנו לב שבאותו שבוע של המצעד, של פרשת השבוע של סדום, עשתה ממשלת אולמרט-פרץ מעשה ביבי והקפיאה את קצבאותיה. זה היה מעשה סדום האמיתי שעבר לגמרי בשתיקה על ידינו. והלא כך קבע יחזקאל הנביא: " זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם ..- יַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה":

על הפגיעה בעני ובאביון ועל שלשת אלפים נשים מעונות, העוברות התעללות בכל יום, לא יצאנו למאבקי רחוב. על זה לא נשרפו צמיגים, לא איימנו בחיי אדם ובעיקר – לא חשנו שפוגעים ביהדותה של המדינה או מחללים את קדושת ירושלים.

כבר לפני אלפיים שנה היו מעין "דתיים", שהאמינו אמונת שווא שקדושתה של ירושלים תלויה רק בתפילות וקורבנות ובכלל ב"שמירת מצוות" מהסוג הצר ביותר.

והנביא פונה בציניות כלפינו, משכימי הקום לבתי הכנסת והמדרש: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם ..וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם,  גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, והוא מייד מפרש את הסיבה לדחייתו את התפילות הללו: כי  "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאו".

איכה היתה לזונה קריה נאמנה

ירושלים ה"קדושה" שהסכימה לעמוד בפני האלוהים כשידיה מלאות דמים: בדמי האיום על חיי  הצועדים במצעד, בדמיהן של הנשים הנסחרות והמעונות ולא פחות מכך גם בהשלמה עם גזילת הדמים- הממון מהחלשים והנדכאים, ראוייה מאד, לצערנו להמשך דברי הנביא: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה …"

אותה קריית ממשלה שאמנם לא צעדו בה, אבל יושבים בה ראשינו, ראשי סדום: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים  יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" ואנו עומדים מנגד ושותקים. עסוקים בחשש הנורא שמא כמה זוגות הומואים יזכו למשכנתא.

אכן קדושת ירושלים וערכי המדינה היהודית חוללו. אכן, "כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינו"ּ.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.