מפגש שבט תשע"ג, יום הולדת שנתיים: סיכום מחומש לרב-השיח בנושא התקשורת וההומואים הדתיים | אירועים ומפגשים

שחר, גולן, עובד, תומר וצחי מסכמים בנפרד את המפגש. שחר הסכים עם עורך כיפה; גולן הסכים עם עורך מוצש ועורך ערוץ 7; עובד לא הסכים עם שניהם; תומר לא הסכים עם עורך מוצש; ואילו צחי מסכים שזה היה מפגש חשוב

(צפו בווידאו המתעד את רב-השיח המיוחד בנושא "התקשורת הדתית וההומואים הדתיים")

הסיכום של שחר – בעיקר הסכים עם יונתן אוריך

"אינני חושב שמדובר בכוונה רעה, אלא בעיקר בחוסר מודעות של חלק מהדוברים. מה שבעיקר מוכיח עד כמה חשוב שכמוך תמשיך לקיים מפגשים מסוג זה עם אישי ציבור, רבנים ומחנכים"

בכניסה למפגש ניתן היה לראות כי הבאים הורכבו מכל גווני הקשת הדתית – החל בחרדים, דרך סרוגים ודתיים יותר ופחות, וכלה בחילוני מחמד.

כבר בפתיחת הערב, עם ההצגה של השאלה הראשונה לדיון, התברר לי עד כמה ארוכה עוד הדרך שלפנינו.

כשקובי נחשוני המנחה (שהחליף את יהודה שלזינגר שידו נפצעה) שאל לגבי הסיקור בתקשורת הדתית, ועוזי ברוך, עורך אתר ערוץ 7, ענה –  הנוכחים בקהל זכו להדגמה חיה של דיסוננס-קוגנטיבי לא מודע, וכך זכינו למטר אמירות הומופוביות, כגון "אנחנו נגד לסקר את התופעה הזו" בצד הבעת נכונות ללמידה של הנושא. כגון לאמירה "אין לזה שום מקום בהלכה" תוך התעלמות מהעובדה שהארגון שאליו הוא הגיע פרש מארגונים אחרים על רקע ההקפדה על ההלכה. כמו האמירה "לא תהיה הכרה ולא תהיה הבנה" תוך התעלמות מעצם נוכחותו בחבר-דיון (פאנל) שעד לפני כעשר שנים לא היה יכול להתקיים בכלל.

בעיניי, היה זה שיעור מאלף בחוסר מודעות עצמית.

אם בחוסר מודעות עסקינן,  אריאל שנבל ממוצש טען כי יש סיקור יתר בתקשורת הדתית, וכי העיסוק בנושא מתאים יותר לשנת 2003.

אם אכן כך הדבר, מעניין אותי כיצד יגיבו בישיבה התיכונית שילדיו של שנבל לומדים בה לתלמיד שיצא מהארון, וכיצד רבניו ומחנכיו יגיבו.

גם בישראל תשע"ג, עדיין קבלה חברתית של הומואים אינה דבר מובן מאליו. שנבל טען שההגזמה הגיעה לשיא בעונה השנייה של הסדרה סרוגים – לא דמות אחת אלא שתיים. דבריו אלה הראו שכנראה גם אדם ליברל בדעותיו אינו מסוגל להבין שהשאלה איננה ייצוג מספרי, אלא היכולת לספר את הסיפור של האחר, והיכולת של חברי מניין "לכו נרננה" בגבעת שמואל להתמודד עם אותה אחרות, ולא על מרקע הטלוויזיה.

מי שהפתיע בין הדוברים היה דווקא יונתן אוריך, עורך אתר כיפה. אתר כיפה נוקט בקו שמרני בדרך כלל, ועל אף זאת טען אוריך שהסיקור התקשורתי של הנושא הוא דבר מובן מאליו, בדומה לנושאים חברתיים אחרים המעסיקים את החברה הדתית, ושהתקשורת הדתית לא יכולה להיות עיוורת למציאות.

בתגובה לדבריו טען עוזי כי העיסוק התקשורתי עלול לעודד ילדים לנושא, תוך שהוא מתעלם מהעובדה שרבים מההקהל היושב מולו גדלו בחברות שמרניות, סגורות, לא פתוחות תרבותית, שחינכו אותם להפך הגמור מזה – ובכל זאת מצאו את עצמם נמשכים לבני מינם. אך איני מצפה ממי שעובד בפראבדה של דתיים שיבדוק את העובדות המציאותיות בצורה מחקרית.

עם זאת, אני מסייג את דברי – אינני חושב שמדובר בכוונה רעה, אלא בעיקר בחוסר מודעות. מה שבעיקר מוכיח עד כמה חשוב שכמוך תמשיך לקיים מפגשים מסוג זה עם אישי ציבור, רבנים ומחנכים.

לפחות לגבי פרשת הרב אלון, הייתה תמימות דעים שהעובדה שהמעשים המיוחסים לו נעשו עם גברים לא העלה ולא הוריד מהסיקור או אי-הסיקור של הפרשה, ושוב כולנו למדנו שאין דבר כזה עיתונאות נטולת סדר יום.

בסוף הערב נערך דיון ובו סיפרו אנשים מהקהל סיפורים אישיים שלהם, חלק מהם מרגשים ביותר, וכולי תקווה שדברים היוצאים מן הלב ייכנסו אל הלב.

אני יצאתי משם בתחושה אמביוולנטית – מצד אחד, לפני 10 שנים מפגש כזה לא היה יכול להתקיים. אבל את התחושה שיש עוד הרבה עבודה לפנינו היטיב לסכם ידיד חילוני שנכח בפגישה וטען (לצערי) שהיא שכנעה אותו בדבר אחד – כמה חשוב להצביע למרץ. לפחות לגבי הפיצה שאכלנו אחר כך, לא היו חילוקי דעות.

שחר

הסיכום של גולן – בעיקר הסכים עם אריאל שנבל ועם עוזי ברוך

"לרב השיח היה פוטנציאל. אבל הוא לא מומש כי היו שאלות שחוקות ונדושות, תשובות קלישאתיות, ובקשות תמימות"

ביום רביעי האחרון, ה' בשבט ה'תשע"ג, נוכחתי לגלות שעוד מישהו חושב כמוני – הומואים דתיים הם פאסה.

למפגש הגיעו ארבעה עיתונאים נחשבים במגזרנו (יישר כוח למארגנים), וכן 55 משתתפים מכל גווני הקשת.

לרב השיח בסימן שנתיים לכמוך, "ההומואים הדתיים והתקשורת הדתית", היה פוטנציאל. הוא לא מומש כי היו שאלות שחוקות ונדושות, תשובות קלישאתיות, ובקשות תמימות.

חוסר הידע של אחד מחברי חבר-הדיון לגבי עמדות הבסיס של כמוך, שב ואישש את מה שהיה ברור – לאנשים אין כל כך זמן אלינו. בחלוף הזמן נהיה מעניינים אף פחות ובקושי נהיה שווים אייטם בתקשורת. ובאמת הגיע הזמן להפסיק לחיות באשליה שהתקשורת תגאל אותנו. ויש לכך גם צדדים טובים!

הכול יודעים שלתקשורת יש פן מחנך אבל היא לא מטה קסמים. העשרת ידע של צרכני התקשורת היא אפשרית, אך חינוך ברמת "נו נו נו" לקהילה או לצרכני התקשורת היא ציפיה נאיבית, וחינוך זה הוא תפקיד מערכת החינוך ומנהיגי הקהילה, ולא של העיתונות. עלינו מוטלת העבודה להסביר את עצמנו לעצמנו ואז להסביר עצמנו לעולם. הכללי והדתי.

בשל קוצר הזמן, לא כל היושבים בקהל הספיקו להביע את דעתם ולשאול או להגיב, ואנצל במה זו כדי להעיר כמה הערות על שאלות שנשאלו חברי רב-השיח ועל אמירות שנאמרו על ידי הדוברים ברב-השיח:

אחד מהדוברים ברב-השיח שאל "מה זה אומר שאתם רוצים שיקבלו אתכם" – זה אומר שאנו רוצים שיחס הקהילה ישתפר בעקבות ביטול תפיסות מוטעות. שלא בחרנו בנטייה. שלא מגיע לנו יחס ארסי. איננו מבקשים אישור לחטוא.

אחד מהדוברים שאל "מה אתם רוצים מאתנו, מהתקשורת?" – אנו רוצים שתעזרו לנו להפיג הנחות שגויות. לקדם הבנה שיש הומואים שחווים בדידות קשה במסגרות דתיות רבות. שתעשירו את הידע של הקורא בעובדות הנכונות.

אחד מהדוברים אמר שהוא "לא מבין מה יש לחגוג בקבוצה של אנשים במצב סבוך" – יש לחגוג את העובדה שקמה ופועלת קבוצה תומכת, ברוח לא לוחמנית ולא מוחצנת.

אחד הדוברים דיבר על כך שיש ייצוג יתר של אייטמים בנושא ההומואים הדתיים בתקשורת הכללית – הסיבה לכך היא שזה כמה עשורים התרבות החילונית מדגישה את נקודות התורפה לכאורה של החברה הדתית (סרבנות בצה"ל, הדרת נשים, רצח רבין וכו') כדי להוכיח, גם לעצמה, את עליונות דרך החיים החילונית על זו הדתית. מה גם שהאחר והאקזוטי טובים לרייטינג, והומו דתי מנפק שניים במכה אחת.

התנהגות התקשורת פרשת הרב מוטי אלון – טיפול התקשורת בפרשה הוא מעשה נבלה שבו נחרץ דינו בבית דין שדה של התקשורת, עוד טרם פורסמו והוכחו החשדות (שדווחו בפירוט מכוער).

אחד מהדוברים נשאל "למה כמעט שאין פרסום בנושא נטיות הפוכות בערוץ 7?" – אין בכך פלא, ודי למגלגלי העיניים. בכל מקרה של התנהגות מינית הנדונה בפרהסיה, הסבירות הגבוהה היא שצרכני ערוץ 7 ידלגו על הידיעה, בשל חוסר הצניעות והמבוכה הישירה והעקיפה שנושאים אלה מעוררים.

גולן

הסיכום של עובד – בעיקר לא הסכים עם אריאל שנבל ועם עוזי ברוך

"הנטייה המינית של האדם  אינה כמו כל יצר אחר. זהו חלק מהותי ופנימי ועמוק. לא די במין נפנוף של המצוקה בנוסח: 'תתגברו על היצר!'"

הרהור: אילו היה לי כוח, הייתי יוצא לשוק. הייתי מכריז ואומר: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו!

זיכרון: שבת. לפני כעשר שנים. השטיבלאך של קטמון בירושלים. תפילת שחרית מאוחרת. באחד מגיליונות השבת, רב נחשב מדבר על… עליי. על ה"תופעה" שאני חלק ממנה. שמחה ואכזבה עמוקה ממלאים אותי. שמחה – על שום עצם ההתייחסות אלינו, ההומוסקסואלים. ואכזבה עמוקה על שום מה? – על שום הרחמים שלא ביקשתי. ובעיקר על שום ההתעלמות ממשנתו המזהירה של הלל הזקן:"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".

ומהו הטיעון הקלאסי שטען הרב? הלא גם אנו,ההטרוסקסואלים, יש לנו יצר לגנוב, יצר לחמוד. והנה אנחנו מצווים להתגבר. אף אתם כך. תתגברו!

ואני רוצה לומר: לא נכון הדבר!

הנטייה המינית של האדם – המקום הזה בנפש האדם שממנו נובעות הכמיהה, האהבה וההשתוקקות אל הנפש האחרת – אינה כמו כל יצר אחר. זהו חלק מהותי ופנימי ועמוק.

לא די במין נפנוף של המצוקה בנוסח: "תתגברו על היצר!".

ותאר לעצמך, רב יקר, שאצלנו המאבקים מוכפלים. פי שניים מהנורמה. כי מעל כל "לא תגנוב" ו"לא תחמוד" מתנוסס לו עוד איסור שסותר את עצם תחושותינו העמוקות ביותר.

הרהור: ובחזרה לשבוע זה. עצוב היה לי לשמוע את אותן השוואות חיוורות ואת אותה הקלות שבה מצפים ממני לעבור מהפך שלם של רגש ושכל. כמה מכם, גיבורים שכמותכם, הצליח לשנות תכונה כל כך מהותית ופנימית שבכם?

ואולי התסכול הגדול יותר היה לשמוע דווקא בשם איזו פתיחות גדולה, כי העניין שלנו הוא די 2003 ודי משעמם, אחרי הכול. כאילו בכל בוקר שאנו פותחים את אמצעי התקשורת השונים נפקחים לעינינו עולמות חדשים ומדהימים. וכאילו שבעבור נער\בחור\אדם בוגר שמגלה בעצמו את הרצון השונה הזה, החיים הרבה יותר פשוטים מאז 2003.

נדמה לי כי הסכנה הכי גדולה לקבלת השונה ממך היא בטחון עצמי מופרז בנאורות שלך.

זיכרון: שכונה ירושלמית ותיקה. חדר בעל תקרה גבוהה וחלונות מקומרים. לפני כעשר שנים. רב לא ידוע מקשיב לי. אני מספר לו על מצבי. והוא מאזין. מנסה לעזור. ואני מופתע ושמח. מופתע לגלות כי גם רב שכל חזותו אומרת :"דוס" יכול לקבל אותי בלי להטיף לי מיד או לשפוט אותי בבית דין שדה הלכתי שכזה (אגב, לא ביקשתי היתר לדרך חיי ולא קבלה מוחלטת לחיק ההלכה. ביקשתי אוזן שמוכנה להקשיב).

ושמחה שהייתה בי, על שום מה? – על שום התקווה שמלבלבת מתוך חדר גבה תקרה וקריר בירושלים.

אני עדיין מאמין בתקווה הזו ובשינוי המחלחל לו, גם אם אִטי ולעתים לא מורגש.

ואף על פי שיתמהמה – בוא יבוא.

בע"ה.

עובד


הסיכום של תומר – בעיקר לא הסכים עם אריאל שנבל

"המחשבה שלי לאורך כל המפגש הייתה, למה לא?! למה שלא יערכו כתבה על זוג הומואים שהקים משפחה? למה שלא יהיה מדור באתר כזה או אחר ובו שו"תים לרב בנושאים הקשורים לקהילה?"

כשחבר המליץ לי לבוא למפגש שנתיים לכמוך (מזל טוב!) חשבתי שמדובר בקבוצה קטנה, שיושבת במעגל, ומנהלת דיונים.

כשהגעתי, הופתעתי לגלות שהגיעו למעלה משישים אנשים. זאת כמות עצומה של אנשים שהגיעו כדי לשמוע ולהשמיע.

המפגש כלל עוגת שוקולד טעימה בשלוש קומות, והדובדבן שבקצפת היה רב-השיח עצמו. במהלך המפגש עלו כמה שאלות ודיונים, ועיקרם בנושא ההומואים בתקשורת הדתית.

המחשבה שלי לאורך כל המפגש הייתה, למה לא?! למה שלא יערכו כתבה על זוג הומואים שהקים משפחה? למה שלא יהיה מדור באתר כזה או אחר ובו שו"תים לרב בנושאים הקשורים לקהילה? למה שלא תהיה פינה באחת מערוצי הטלוויזיה שידברו על הומואים או שיתנו מקום להומואים להתבטא? למה לא?!

הנושא שמאוד עניין אותי היה הדיון לגבי הדמות של רועי, ההומו הדתי בסדרה סרוגים. וכשאריאל שנבל טען כי היה ייצוג יתר להומואים דתיים באותה תקופה, והמייצג של הגודש הזה הייתה העונה השניה של סרוגים, התעצבנתי.

לדעתי, טוב עשו כשנתנו מקום לדמות הזאת וחשפו את הצופים למחשבות ולמעשים שאנחנו כהומואים דתיים עוברים כל הזמן. כמו כן, אני חושב שלתקשורת יש כוח גדול, וצריך לדעת איך להשתמש בכוח הזה גם כלפי ההומוסקסואלים.

אם אני הומו בארון ואני מפחד או מתבייש לשאול אבל מחפש לדעת, אני צריך שיהיה לי המקום לחפש. אצלי לדוגמה הפחד לבחור אם אני משלים עם עצמי כהומו או לא הייתה השאלה לגבי הקמת משפחה. והסדרה "אמא ואבאז" (על זוג הומואים שמחליטים ולהביא ילד עם חברתם הסטרייטית) הייתה מעין כלי שדרכו מצאתי מידע ולפיו אפשר להקים משפחה בדרך נוספת.

באשר לשאלה מדוע צריכים את מצעד הגאווה – המצעד הוא המקום שבו הקהילה הגאה מבטא את עצמה, ואומרת "אנחנו פה!" הרי במקום אחר לא רואים אותנו, לא שומעים עלינו, או שסתם בוחרים להתעלם.

בסופו של דבר, יצאתי שמח מהמפגש. שמעתי דעות וסיפורים אישיים של אנשים, והם רק גרמו לי לרצות שיהיו עוד מפגשים מהסוג הזה. ויותר מכך הם גרמו לי לחשוב איך לפעול שבתקשורת יהיה מקום לקול שלנו.

תומר

הסיכום של צחי – בעיקר מסכים שאלה מפגשים חשובים

"כשהמסיבה הסתיימה, השתדלתי להכיר אנשים חדשים שלא הכרתי עד ליום אתמול. זה היה קצת קשה, אבל ידעתי שכדאי. כי ככה אני הכרתי אנשים שעמם אני בקשר היום. והכול מתחיל בלחיצת יד פשוטה"

יומני יקר,

אני משתמש במילה יקר אך משום שכך כותבים יומנים. אבל זה לא אומר שאני חש רגש כלשהו כלפיך. שכן אתה שם אך כדי שאשתפך בדין ודברים שמתרחשים בלבי רגעים לפני יצועי.

כיצד אתחיל?

יקירי, אור לתאריך ו' שבט, אני חושב שיצאתי מהארון. אך אין זה ארון שגרתי שאתה רגיל בו. הארון שלי תדיר חסר דלתות ופרוץ לרוחות העזות שהעזו לנשב לכיווני במהלך שנות חיי. אם כך, לוודאי אתה שואל במה עסקינן?

הייתי ביום הולדת של חבר קרוב, הוא חגג שנתיים. היו בלונים ועוגת שוקולד בציפוי מתוק עשוי סוכר. היה גם נר ועליו הספרה שתיים, והכול היה מאוד יפה. היו שם שורות על גבי שורות של כיסאות כתומים שהיו שייכים למתנ"ס שבו הייתה המסיבה, והחדר היה אפוף מתח שחדר לעצמות של יושבי החדר. אבל אל תדאג, המתח הזה פג תוך דקות מספר.

חשבתי שיבואו ליום הולדתו אך ורק מספר מצומצם של חברים. לפחות אלו שאני מכיר. ואני לא מכיר הרבה כל כך. אבל כמו שאתה מבין, הופתעתי. לא ידעתי שיש לאותו חבר כל כך הרבה חברים. הם מילאו את האולם, וכמעט שלא נותר מקום. הם רצו לחגוג בשבילו כי הוא חגג בשבילם. אגב, אותם חברים הם אנשים מיוחדים, הם כמוני, לפחות בפן מסוים.

הגיעו גם אנשים חשובים. וכשאני אומר חשובים אני מתכוון לאישיים בעלי יכולת השפעה על דעת קהל. הם לא יכולים להשפיע ממש על החיים שלי, אבל כן על מציאות החיים של אנשים שחיים בחברתם.

מה אומר לך, חלק מהם מצאו חן בעיני וחלק מהם לא. אבל לא זו הייתה המטרה. הם באו בשביל לתת כבוד לחבר שלי, אז שתקתי עד לזמן מסוים. היו שם ארבעה מארבע קצוות שונות שאני לא מכיר אף אחת מהן, כך שלא היה לי מושג מי אלו האנשים. אפילו את שמותיהם אני לא זוכר. כך שלוודאי לא חשוב מי הם, אלא מה הם אמרו.

הארבעה איחלו בצורה שונה ומאופקת בעליל ברכת מזל טוב ליום ההולדת של החבר שלי. אבל לא אהבתי כל כך את הברכה. אם אתה בא למסיבה ולא מביא מתנה, אז לפחות תישק על שתי לחייו ותלחץ את ידו הימנית.

יומן יקר, הם דיברו, והרבה. ואז זה שאל את זה שאלות בנושאים מסוימים, כמו אם צריך לקבל אנשים כמוני. חלק מהם אמרו שאין הרבה ברירות, ואחד מהם אמר שהוא לא רוצה לקבל אותי. אז אמרתי לו בחזרה שגם אני לא הייתי מקבל אותו לוּ הוא היה בא אליי לפני עשר שנים למקום שממנו באתי.

קשה לי לומר על מה הם דיברו כי הם טוענים שזה סוג של טאבו. לא המשחק טאבו, אלא המציאות. אבל כיוון שאני אוהב להיות פתוח אתך, אומר לך כי הם דנו בכובד ראש על הנושא שמעסיק אותי שנים רבות.

הומוסקסואליות.

מושג ביזארי לחלוטין, וזה רק מפני שאיני אוהב שמקטלגים אותי. אבל מסתבר שיש כאלה שלא אוהבים את המושג הזה והם בחרו בכל זאת לבוא ולדבר עליו.

מה אגיד, לא היה כל כך כיף לשמוע חלקים מסוימים. אבל לפעמים צריך לאכול רעל כדי לרפא חלקים מסוימים בגוף. כך שלפחות הבנתי למה אנשים פוחדים מאנשים כמוני. וכל מה שאני צריך לתת להם הוא משפט קטן שישאיר את הבל נשמתם מעותק לכמה רגעים.

הם דיברו על הרקע שלהם – מהיכן הם מגיעים ומדוע ייקח עוד קצת זמן בשביל שיבינו יותר את העניין. רציתי לומר להם שיש בי את כל הסובלנות שבעולם, אבל גם אחרים דיברו אז שתקתי ושמרתי את הדברים בבטן.

היו שאלות והרבה, אבל אני לא יכול לרשום את כולו כי אז יגמרו בך הדפים הריקים. כל מה שאני יכול לומר בקיצור הוא: היו הרבה דעות, הרבה כעס וקצת עצב, אבל היה שם גם הרבה שמחה והרבה הבנה והרבה הקבלה, וגם חיבוקים, שזה דבר מאוד חשוב. כי יש שם כאלה שמענישים את עצמם על מה שהם ומתרחקים לעתים קרובות מאנשים.

אז כשהמסיבה הסתיימה, השתדלתי להכיר אנשים חדשים שלא הכרתי עד ליום אתמול. זה היה קצת קשה, אבל ידעתי שכדאי. כי ככה אני הכרתי אנשים שעמם אני בקשר היום. והכול מתחיל בלחיצת יד פשוטה.

אתה יודע מה יומן, אני חושב שאהיה הפעם קיצוני יותר, ואומר שכעת אני יודע כי לחיצת יד שכזו יכולה להציל חיים. אבל ממש.

אם במקרה החבר פותח את היומן וקורא את מה שכתבתי, אז בבקשה שידע שמאוד נהניתי, ואני שמח בשמחתו. זו מסיבת יום ההולדת הראשונה זה שנים שאני משתתף בה, והעוגה הייתה ממש טעימה. אכלנו גם את השאריות שלה בדרך לירושלים. היה כיף לראות הרבה חברים וגם לבכות קצת מבפנים כשנפרדתי מהם. כי כך ידעתי שהם חשובים לי מאוד.

אגב, לא אמרתי לך איך יצאתי מהארון באותו ערב. זה היה קצר. פשוט אמרתי מול קהל של שישים איש שאני נמשך לבני מיני. היה לי קצת רעד בבטן, אבל הוא עבר אחרי שראיתי מבטים שהפגינו אהדה.

יומן יקר, היה כיף לדבר אתך. לפחות עד לפעם הבאה. שמח שאתה כאן בשבילי ותדע שאני תמיד כאן בשבילך, אם תצטרך כמובן.

שלך ושלכם,

צחי

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.