(עוד בעניין: שלא עשני אישה;
חנוך דאום: טרנסג'נדריות – הפרעת אישיות;
בפעם הראשונה: זהות טרנסג'נדרית – אינה הפרעה נפשית)
שלום, אני אודליה.
אבל אם תראו אותי ברחוב – אני הכי רחוק מאודליה שאפשר.
זקָן, כיפה גדולה, ציציות עד הברכיים, בוגר ישיבה, עשה חצי רבנות, שומר שש שעות בין בשר לחלב, לא אוכל חלב עכו"ם, וגם שומר נגיעה. בעל יד ורגל בחסידות, ובקיצור דוס כבד. או כמו שמכירים אותי – אודי.
אבל בפנים? בפנים אני חולם על שמלות יפות, על מגפי עקב ארוכים ומדהימים, על גרביון שחור ועל שיער עד אמצע הגב לפחות.
כן, אני מת להיות אישה.
"אין בי כעס על הקב"ה"
תמיד הייתי קצת מבולבל מינית, אבל לא ידעתי לקרוא לזה בשם.
חשבתי שאלה רק הורמונים של גיל הטיפש עשרה, ומפני שהחברה שבה גדלתי היא נפרדת אז אני מתרפק על בנים.
היה לי ידיד בישיבה תיכונית שבזמנו "השתעשענו" קלות ביותר.
בישיבת ההסדר היה לי צורך ממש דחוף להתחתן, הייתי מאותם "לחוצי חתונה", ואכן בגיל 22 התחתנתי עם בחורה צדיקה באמת, בעלת מידות. כבר בפגישה הראשונה ידעתי שהיא תהיה אימא נהדרת, אבל לא ידעתי אם היא תהיה לי אישה נהדרת.
נולדו לנו ילדים מקסימים ונהדרים, אבל במישור החשוב באמת לא הייתה התפתחות. קשה לבנות זוגיות אמתית בלי הליבידו המתאים. לאט-לאט גיליתי שאפילו לא מעניינות אותי נשים אחרות, והבנתי שאין לי בעיה נקודתית עם אשתי. הבנתי שהבעיה היא אני. עד כאן זהו סיפור מוכר של הרבה הומואים. אבל אצלי היה עוד משהו. תמיד התחברתי יותר ללבוש הנשי, הוא היה נראה לי יפה יותר ומיוחד ומגוון. כל פורים התחפשתי לאישה, ואת הצעד הזה הצדקתי בפני אשתי בכך שאני מתחפשת לאשת חבר (=ת"ח).
כשבפעם הראשונה, לפני כמה חודשים, כמעט על סף משבר גיל הארבעים, ראיתי סרטון על HRT (טיפול הורמנלי הגורם לשינוי מין) ועל טרנסג'נדרים, פתאום קיבלתי הארה: זה באמת מה שאני רוצה להיות! זה מה שהרגשתי עד עכשיו ולא ידעתי לתת לזה שם!
אך לאחר בערך 30 שניות הבנתי ש"אין מצב!" ונשאר לי רק לחלום. אני רואה ביוטיוב סרטים של גברים שעברו את השינוי ואני מקנא מאוד, אבל אני יודע שאצלי זה לא יקרה. לא רק כי אני בעל משפחה שצריך לחשוב על הרבה אנשים חוץ מעצמו, אלא גם לו הייתי רווק בן עשרים לא בטוח שהייתי מעז לעשות טיפול כזה. זה איסור תורה! כיהודי מאמין אסור לי לחשוב ש"נולדתי בטעות בגוף של גבר, אבל אני באמת אישה", כמו שאומרים בעולם החילוני. לנו אין הפריבילגיה הזאת.
אני נולדתי כגבר כי כך רצה השם, ותפקידי בעולם הוא להתמודד עם האתגרים האלה. אין בי כעס על הקב"ה. אני כן כועס על עצמי שאיני עומד באתגר. זו המלחמה שלי. היצר שעליי להתמודד עמו. אבל הבעיה היא שכוחותיי אוזלים. אני לגמרי לבד עם מחשבותיי והרגשותיי.
רוצה לקנות חצאית שתתאים לווסט ולעגילים
איש בעולם לא יודע עליי. איש לא מרגיש. גם לא אשתי. איך היא תדע? הכול חושבים שאני גבר שבגברים, פשוט אחד שקצת אכפת לו איך שהוא נראה ולא "זרוק" לגמרי כמו גבר מצוי.
אני אמשיך ללבוש שמלות ונעליים של אשתי כשהיא לא בבית, אבל לא יותר מזה. אני חולם על זה כל היום (והלילה), ובאותה נשימה יודע שזה לעולם לא יקרה. אני מוכן להקריב את עצמי האמתי למען אשתי וילדיי. אני מכריח את עצמי לעמוד בהתחייבויותיי כלפי אשתי. רק בעולם הפנימי שבניתי לי, הפכתי לאישה. אבל שם זה נשאר – עמוק בפנים.
אני מרגיש חסר אונים מול התחושה הזו שאני רוצה להיות אודליה, ללכת לקניון עם חברה טובה, לקנות חצאית שתתאים לווסט המהמם ולעגילים, להציץ על גברים מלמעלה דרך המחיצה ולא מהצד דרך הטלית. המלתחה שלנו מש-ע-מ-מ-ת! למה תמיד חולצה-מכנסיים-נעליים וזהו? איפה הצבעוניות, איפה הגיוון? ואם אני רוצה קצת זהב בבגדים, למה אסור לי? היש מרפא למכתי?
בעל התניא כותב כי "נר השם נשמת אדם" הכוונה שהנשמה היא כמו הלהבה של הנר החפצה להידבק בשורשה העליון, אף על פי שבכך יתבטל האור שלה. וכך אני מרגיש: אני רוצה להיות עם גבר ולהיות אישה אף על פי שבכך אני אגזור על עצמי כרת. זהו טבעי, אך זה סותר את אמונתי, ולנצח אצטרך להיאבק בין השניים.
הכתיבה היא מעין תרפיה
אני חי בקונפליקט יום-יומי, אבל מה האפשרויות שלי? אני מקבל את המצב הנתון ומנסה לשרוד בו. הייתי שמח ללכת לטיפול קבוע, אבל טכנית קשה. הטיפול עולה כסף רב, ולי ולאשתי יש חשבון משותף. גם מורכב ששעה בשבוע פתאום איעלם מן הבית.
כל שהעזתי היה ללכת ל"בית הפתוח", לדבר עם מטפל שם, כאמצעי לשחרור לחץ קצת, לפחות להעז להגיד את המילים. גם הכתיבה הזו היא מעין תרפיה בעבורי.
כל בוקר אני מברך "שלא עשני אישה", אבל אני עושה זאת בהנגנה אחרת. בהנגנה שיש בה סימן שאלה בסוף המשפט. לא נקודה.
אודליה
אתה פשוט גיבור!!
סיפורך מרגש ונוגע עמוק בלב
אמנם איש לא רוצה את המתח הנוראי שאתה עומד בו אבל את המאבק המדהים הזה עבודת ה' הענקית הזו בעיניי היא מושא לקנאה גדולה
היי אודי, אני חי באותה סיטואציה כמוך, ולאחרונה התחלתי איזשהו טיפול שמתחיל לעזור לי להיגמל מהמחשבות והרצונות הנסתרים הללו.
אם תרצה, אשמח לשתף אותך בזה.
האם יש דרך כלשהי שבה ניתן ליצור קשר, במידה ותרצה לשמוע?
אודי שלום,
קראתי את מה שכתבת, ואשמח מאוד אם תהיה אפשרות כלשהי ליצור איתך קשר, כי אני במצב דומה מאוד לשלך, אך אני נמצא בעיצומו של טיפול שברוך השם מתחיל להראות תוצאות, ועוזר לי להיגמל מהמחשבות והרצונות הנסתרים הללו, והייתי שמח מאוד לשתף אותך בזה אם תרצה.
האם יש אפשרות לתקשר איתך איכשהו?
האמת שאני גם אשמח לשמוע על זה (ולא כי אני מתמודד עם זה בעצמי). אשמח אם תיצור קשר דרך עמית. תודה!
בשמחה.
מי זה עמית ואיך יוצרים איתו קשר?
(אני אורח כאן. הגעתי לאתר הזה בגלל /בזכות ההפניה מאתר ynet לטור הזה, שפורסם במדור יהדות ביום שישי האחרון)
שלום, זה אני. עורך האתר.
אתה יכול לשלוח לי דוא"ל דרך "צור קשר" או ישירות אל [email protected].
בכל מקרה, לאחר שראיתי את מה שכתבת, שלחתי דוא"ל לאודי כדי לעדכן אותו בעניין ולשאול אם הוא מעוניין שאחבר ביניכם.
אתה מוזמן לשלוח לי את מה שיש לך לשלוח ואעביר לו או לכל מתעניין.
תודה
היי טל ועמית,
שלחתי מייל ארוך לכתובת המייל שעמית כתב כאן.
אני מקווה שייצא מזה משהו מועיל.
הי,
אני טרנסגנדרית דתיה בארון ונשואה, נחמד מאוד לראות פה נציגים מארגון עצת נפש.
ככל הנראה חסרים כמה שפני נסיון לטיפולי המרה.
אין תרופה, אין דרך לצאת מזה הטיפולים הללו רק יהרסו אותכם.
בבקשה תמצאו עזרה, תפנו לבית הפתוח, לקבוצת תמיכה של הטרנס-מיטינג. תתחילו תהליך אם לשם זה יוביל אותכם אבל אתתנו לעצת נפש ל"המיר" אותכם.
ואני עוד פחות מזה מבינה איך אתם באתר כמוך נותנים להם דריסת רגל פה, לא נפגעתם מהם?
היי מוהיני,
את מוזמנת לבקש מעמית שישלח לך את מה שכתבתי ותראי שאין לי שום קשר לעצת נפש.
אני בסה"כ דיברתי על המקרה הספציפי שלי, וזה ממש לא רלוונטי להומוסקסואלים או טרנסג'נדרים, אלא רק למקרה שלי, שהיה נראה לי מספיק דומה למקרה של אודי, כך שהיה שווה להשקיע ולכתוב על זה מייל מאוד ארוך.
כל כך ארוך, שעמית ביקש שאפרסם אותו בטור עצמאי נפרד (מה שאני מקווה לעשות בהקדם האפשרי בע"ה).
אז אנא ממך, אל תשפטי ואל תתלהמי ללא צורך.
אנא צור עמי קשר [email protected] או חפש אותי בפייסבוק טוהרwolfman ברכה והצלחה
הי ר,
המקרה של אודליה דומה לזה שלי אבל אני בספק אם הוא דומה לזה שלך, אני מתמודדת עם זה כבר יותר מ 35 שנה.
אין לאן לברוח מזה, אין טיפולים ואין תרופות ואין המרות.
אפשר לשנות אותנו באותה מידה שתקח איש ברחוב ותבצע את אותה סדרה של טיפולים כדי לגרום לו לחשוב שהוא אישה שכלואה בגוף של גבר, אין הקלות ואין קיצורי דרך.
אנשים כמונו יש המון קושי עם איך אנחנו חוות את העולם, כל שניה עבורינו היא נצח ועינוי, שום דבר לא לוגי עבורנו, אנחנו לא יכולות לסמוך על הרגשות שלנו ובמיוחד אנחנו שחיות בכסות דתית, נשואות שצריכות לחיות לצד בז זוג אותה אנחנו אוהבות אבל כל כך מקנאות…
בחופש שלה לבחור – איך להתלבש, איך לדבר, ללכת, להשתמש בשירותים, לדבר בסלנג, החופש להביע רגשות, לצחוק, לצחקק.
החופש ממצוות עשה, החופש מ 3 תפילות ביום, החופש מתפילין, החופש מצבעי החום, שחור, אפור.
החופש מנעליים מגושמות, החופש ממכנסיים.
ובמיוחד החופש מהצורך התמידי להסביר, להצתדק, להתחנן, להתפלפל מול אנשים שלא איכפת להם איתנו, שבזים לנו, שנגעלים מאיתנו עד שהשנאה שלהם דובקת גם בנו הופכת לשנאה העצמית שלנו, להלקאה שלנו.
וכן גם החופש מפטרונות דמיקלו שאתה מציע, כי אין עבורנו פיתרון קסם.
אנשים כמונו צרכים קהילה תומכת של נשים כמונו שעוזרת לנו, תומכת בנו ומקיפה אותנו.
וכן אנשים כמונו צרכים יעוץ פסיכולוגי צמוד, אולי גם תרופות נגד דיכאון כי אנחנו כבר לא מתמודדות עם העולם בחוץ ועם מה שקורה לנו עמוק בפנים.
ואולי לחלק מאיתנו יהיה האומץ להמשיך קדימה להתחיל בתהליך ולקחת כדורים עם או בלי תמיכת הרעיות שלנו, רק כדי שנוכל להרגיש שאנחנו יכולים קצת רק קצת לחיות עם עצמנו.
אם אתה לא יכול להרגיש את זה – אז אתה בטוח לא מאיתנו…
היי מוהיני,
מכיוון שאני ממש לא מעוניין להתעמת עם אף אחד, בוודאי שלא כאן, ובייחוד כשאני סתם אורח כאן, ומכיוון שאני מאוד מאמין בכך שכשם שמצווה לומר דברים הנשמעים כך מצווה שלא לומר דברים שאינם נשמעים, אני אכבד אותך ואת מקומך ולא אתפלמס איתך כאן.
רק אגיד שני דברים לסיכום:
1. לא ניסיתי לכפות שום דבר על אף אחד ולא באתי לפגוע חלילה. סה"כ רציתי לשתף במשהו חיובי שזכיתי לקבל בחיים, כי חשבתי לתומי שכותב הטור כאן משתף בבעיה שישמח לשמוע על שותפים להת', ואולי גם לשמוע על אנשים שקיבלו פתרונות יצירתיים.
2. במחילה מכבודך ומנסיונך רב השנים, הייתי מציע לך בכל זאת לחשוב על המקום בו את נמצאת כרגע, והאם את כבר לא מעוניינת באמת לבצע שינוי בכיוון מסויים, אלא רק שינוי בכיוון ספציפי, שכנראה לא באמת אפשרי מבחינתך, מה שגורם לתחושותיך הקשות (שאני מבין אותן מאוד).
אני רק יכול לומר שב"ה, בזכות זה שהסכמתי להיפתח ולשמוע ולנסות פתרונות יצירתיים אחרים, אני נמצא כיום במקום הרבה יותר טוב, ואני מקווה שבע"ה אני אצליח להישאר במקום הזה למשך שארית חיי…
בברכה ובכבוד,
ר'
הי מוהיני
שמחתי לקרוא את תגובתך והייתי מאד שמח להכיר את הסיפור שלך. זה נשמע פנטסטי. ר הוא בכלל לא הומו אלא רק קרוס דרסר ולכן זה משהו אחר לגמרי מאשר אצלנו
אז ביי בינתיים
אודי
היי מוהיני,
מכיוון שאני ממש לא מעוניין להתעמת עם אף אחד, בוודאי שלא כאן, ובייחוד כשאני סתם אורח כאן, ומכיוון שאני מאוד מאמין בכך שכשם שמצווה לומר דברים הנשמעים כך מצווה שלא לומר דברים שאינם נשמעים, אני אכבד אותך ואת מקומך ולא אתפלמס איתך כאן.
רק אגיד שני דברים לסיכום:
1. לא ניסיתי לכפות שום דבר על אף אחד ולא באתי לפגוע חלילה. סה"כ רציתי לשתף במשהו חיובי שזכיתי לקבל בחיים, כי חשבתי לתומי שכותב הטור כאן משתף בבעיה שישמח לשמוע על שותפים להת', ואולי גם לשמוע על אנשים שקיבלו פתרונות יצירתיים.
2. במחילה מכבודך ומנסיונך רב השנים, הייתי מציע לך בכל זאת לחשוב על המקום בו את נמצאת כרגע, והאם את כבר לא מעוניינת באמת לבצע שינוי בכיוון מסויים, אלא רק שינוי בכיוון ספציפי, שכנראה לא באמת אפשרי מבחינתך, מה שגורם לתחושותיך הקשות (שאני מבין אותן מאוד).
אני רק יכול לומר שב"ה, בזכות זה שהסכמתי להיפתח ולשמוע ולנסות פתרונות יצירתיים אחרים, אני נמצא כיום במקום הרבה יותר טוב, ואני מקווה שבע"ה אני אצליח להישאר במקום הזה למשך שארית חיי…
בברכה ובכבוד,
ר'
סליחה על שגיאת ההקלדה בתגובה הקודמת. אני פשוט כותב הכל בטלפון, מה שגורם לשגיאות מדי פעם.
אני שמחה עבורך שמצאת שלוות נפש, עבור רבות מאיתנו זה בלתי אפשרי.
אני מוסיפה פה לינק לאתר בת קול, מאמר של עדן ארזי לגבי מקומנו ביהדות.
מומלץ לכל אלו הפונות עם קושיות בליבה
http://www.bat-kol.org/טרנסגנדרימות-וההלכה-היהודית/
היי אודליה,
שמי אתי, אני סטודנטית במכללת ספיר, מסלול רדיו.
אני ושתי חברותיי עובדות על פרוייקט גמר בנושא זהות מינית.
מאוד נשמח לדבר איתך בנושא. צרי איתנו קשר במייל בבקשה 🙂 [email protected]
היי
אני בדיוק במצב של אודי, מלבד המראה החיצוני – אני בגיל 30 והמראה שלי נערי\נשי לחלוטין.
ידוע לי על הבעיה ההלכתית, אבל ככל הידוע לי אין בעיה הלכתית לקחת הורמונים, וזה מה שאני עושה מזה 10 חודש, וכעת זה כולל גם הנקה = אני מניקה את התינוקת שנולדה לי!!…
הכאב עצום כמו שהוא מתאר, אבל זהו זה…
אני – רק להבין. את אישה בגוף של גבר ובאמצעות הורמונים את מניקה את הבן?