ילדי הפונדקאות מדברים: "כיף לגדול עם אבא ודדי" | כל-מיני

אלינור ותומר הם בין הראשונים בעולם שנולדו באמצעות הליך פונדקאות. בשיחה מניו יורק, הם מספרים איך זה לגדול במשפחה שבה שני אבות ("אנחנו משפחה מאושרת ושמחה"), כיצד מגיבים הילדים בבית הספר ("הם כבר למדו שאין לנו אימא"), ומה הם יודעים על האופן שהגיעו לעולם ("הזרע של אבא רן הוכנס לכלי במעבדה עם ביצית")

(עוד בעניין: הרב הראשי לצרפת יוצא בחריפות נגד נישואים, הורות ואימוץ חד-מיניים; האם ילדים להורים חד-מיניים סובלים יותר?)

12 שנים חלפו מהיום בו הגיעו אלינור ותומר לעולם. מבלי לדעת את הדרך הארוכה שעברו, היו התאומים הקטנים פורצי דרך. הוריהם, רן וגרג פול-דיין הם מזוגות הגברים הראשונים שעשו שימוש בפונדקאות לא-מסורתית (gestational surrogacy) – אישה אמריקאית שימשה כפונדקאית ונשאה את ההיריון והביציות נתרמו ע"י אחותו של גרג.

הרבה עבר מאז. כיום, אפשרות הפונדקאות עבור הומואים ויחידים היא יותר ויותר פופולארית – אם במזרח, בצפון אמריקה ובמדינות נוספות. אך למרות שסיפור המעשה כבר סופר לא מעט, נקודת המבט של הילדים בעלילה אינה מוצגת מספיק. משפחת פול-דיין והילדים תומר ואלינור הסכימו לחלוק את סיפורם המעניין, ההתמודדות, השאלות והדרך שעברו בשנים האחרונות.

"אין לי אמא, יש לי שני אבות"

"אני אומרת שנוצרתי במעבדה, ובאמצעות מזרק הוכנסתי לבטן של הפונדקאית", אומרת אלינור בשיחה מבית המשפחה בניו יורק. "אני תמיד מספרת לחברים שאין לי אמא ושאין קשר ביני ובין הפונדקאית, יש לי שני אבות. הזרע של אבא (רן) הוכנס לכלי במעבדה עם ביצית מדודה שלי, אחות של דדי (גרג), שהוכנסה לאותו הכלי, היא מוסיפה ומסבירה כיצד הגיעו לעולם. "כשהם נפגשו, הכניסו אותנו לאם הפונדקאית שילדה אותנו ואז נתנה אותנו לאבות שלנו".

תומר מוסיף, כי לחברים הקרובים הוא מספר שפונדקאית נשאה אותו, "אבל אין לי כל קשר ביולוגי אליה בכלל. הביציות והזרע היו מדודה שלי ומאבא".

נראה כי על אף גילם הצעיר, תומר ואלינור מודעים להליך המורכב שהביא אותם לעולם, חכמים, רגישים ומודעים לעצמם ולסביבה. הורים רבים במשפחות חד מיניות חוששים מקשיים של ילדם ומהרגע בו יאלץ להתמודד עם השאלות וההצקות מהחברה. זאת על אף מחקרים המוכיחים כי ילדים במשפחות בהן זוג אבות או זוג אימהות מאושרים לא פחות מאשר ילדים במשפחות סטרייטיות, לפעמים אפילו יותר. תומר ואלינור הם דוגמא חיה לכך. השניים מדגישים שרב התגובות עמן הן נתקלו במשך השנים הן חיוביות.

"הילדים בבית הספר היו מופתעים שאפשר לבצע הליך כזה, אבל הייתה להם בעיה גדולה יותר להאמין שאין לי אמא", אומרת אלינור. "אחרי שישה חודשים בערך, הם האמינו כבר. כיום העובדה שאין לי אמא כבר לא משנה שום דבר". תומר מספר, כי חלק מהחברים הלא קרובים חשבו שזה בלתי אפשרי להיוולד בדרך זו. "הם חשבו שאני משקר כשסיפרתי על האופן בו הגעתי לעולם, אבל לחברים הקרובים לא היה אכפת שיש לי שני אבות. יש כאלה שחושבים שזה אפילו יותר טוב".

כמו שמעידה על עצמה אלינור, משפחת פול-דיין היא משפחה מאושרת ושמחה. "לגדול עם שני אבות זו לא סיבה להיות עצוב", מחדד תומר, שניכר שהשאלה לא מצאה חן בעיניו. "כמו כל משפחה אחרת, אנחנו מדברים, מתייעצים, מבלים, עוזרים זה לזה". ובכל זאת, יש כמה שינויים שעוזרים להם להרגיש חלק מהקהילה. "במקום יום האם אנו חוגגים את יום המשפחה. אנחנו הולכים לאירועים של הקהילה הלהט"בית במנהטן ולחופשות של חברי הקהילה הגאה, אבל חוץ מזה אנחנו משפחה כמו כל משפחה אחרת", אומרת אלינור, "אני לא שונה מילדים אחרים, חוץ מהעובדה שאין לי אמא ושאני חשופה יותר למגוון הרחב שקיים בעולם". גם תומר לא מזהה שום הבדל במשפחה בה הוא גדל. "אני חושב שכולם שונים באופן כזה או אחר. לגדול במשפחה עם שני אבות זה שונה, אבל כל משפחה שונה בדרך שלה. יש ילדים שיש להם רק הורה אחד, ולנו יש שני אבות".

אביהם, רן פול דיין, שהגיע לישראל לקראת כנס הפונדקאות הבינלאומי הראשון אותו הוא מארגן, מספר על ההתמודדות מהזווית שלו ושל בעלו. "הילדים שלנו מתמודדים עם כל מיני שונויות: הם יהודים, יש להם אבא ישראלי ואבא קנדי, יש להם הורים הומואים. כל השוניות האלה הן בעיניהם באותו מעמד כי לא כולם יהודים, לא כולם הומואים, לא כולם באו מקנדה".

רן מאמין שהאופן בו בחרו הוא וגרג להקים את התא המשפחתי שלהם הוא הנכון והטוב עבורם. "אין כמעט ילדים מבוגרים יותר מפונדקאות לא מסורתית, וכשאני רואה אותם אני יודע שהבחירה שלנו להביא אותם בפונדקאות לא מסורתית עשתה הבדל מהותי. בזמנו היה לנו חשוב לדעת שאנחנו לא מבקשים מאף אחת 'לוותר' על ילדה לטובתנו, וגם שיהיה ברור לילדים שאין איזה שהיא 'אמא' שהיתה מעורבת בהבאתם לעולם אבל לא רצתה לגדל אותם. פיצול הפונקציות הביולוגיות לתורמת ביצית ופונדקאית תרם לכך, וחידד את ההבדל בין הגורמים שעזרו בהבאתם לעולם (שמבחינתם גם כוללים באופן שווה כמעט את הרופא והאחיות), לבין ההורים שלהם."

"למרות שהילדים שלנו לא שאלו בדיוק את השאלה הזו (למה אין להם אמא), לא צריך להעמיד פנים שהם לא מתמודדים עם השוני", מספר רן, "אבל כן צריך לשים את זה בפרופורציה. בהסתכלות אחורה של 12 שנים אני יכול להגיד שנושא המגדר של ההורים שלהם (או יותר ספציפי העובדה שאין להם הורה ממין נקבה) הוא אחד מהנושאים הפחות חשובים ומטרידים שהם חיים איתו".

"מאיזה בטן יצאנו?"

כפי שמסביר רן, הוא וגרג התמודדו עם הנושא בכל שלב באופן אחר. "בגיל שנתיים וחצי הם שאלו מאיזו בטן הם יצאו, אבל לא עניין אותם שיש ילדים אחרים עם אבא ואמא. במקרה שלהם היה חשוב יותר לברר מאיזה בטן של אבא הם יצאו: גרג או רן".

כשהיו הילדים בני שלוש וחצי נפגשו תומר ואלינור לראשונה בתמונת הפונדקאית באלבום התמונות המשפחתי. "באותו הזמן, הסברנו להם שזו האישה שנשאה אותם בבטן ו'עזרה להביא אותם לעולם'. רק מאוחר יותר, הגדרנו אותה כ'פונדקאית'".

"בגיל שש", הוא נזכר, "הייתה התפתחות נוספת, כשלגן של הילדים הצטרפה ילדה מאומצת. מכיוון שהגננת השתמשה במונחים מאוד רחבים כדי להסביר את השונות של הילדה החדשה, תומר ואלינור אמרו לה שגם הם מאומצים ובעקבות זה עשינו איתם שיחה נוספת והבהרנו להם את ההבדל בין אימוץ לפונדקאות, וסיפרנו לראשונה שלצורך הולדתם גם נעזרנו בביציות של הדודה ברברה. לקח להם ארבע שנים בכלל להעלות על דעתם שמישהו יכול להחשיב את בני הדודים שלהם כ'חצי אחים'. כשתומר חשב על זה לראשונה (במהלך נסיעה במכונית חזרה מביקור שם), הוא באותו משפט אמר 'בעצם אנשים יכולים להגיד שהנרי הוא כמו חצי אח שלי… אבל ברור שזה לא נכון כי יש לנו שני זוגות הורים שונים'".

כמו שרן מבהיר, יש עניינים אחרים המעסיקים את הילדים. "דווקא ההפליה נגד הומואים זה נושא יותר בעייתי לבן שלנו, ושוב באופן כללי מאוד ולא דרמטי". גם אלינור מספרת, כי היא רואה בבירור איך הומואים מופלים לרעה יותר מאשר ילדים אחרים, "אבל אני שמה לב שיותר ויותר ילדים במשפחות 'רגילות' כבר יודעים על האפליה".

הורים במשפחות חד מיניות רבות מספרים לא אחת על הקושי אותו הם חווים מול הילדים, שנאלצים להתמודד מול החברה, להסביר ולקבל על עצמם תפקיד שלא בהכרח בחרו. רן מספר, כי תומר עוד לא נתקל בכלל בהטרדה נגדו, אבל היה עד פעם או פעמים להקנטות של ילדים אחרים תוך שימוש במונחים כמו "הומו". "זה פגע בחוש הצדק שלו ובכבוד למוצא שלו. לבת שלנו לא היו כאלה התמודדויות עד עכשיו, ויכול מאוד להיות שזה לא מקרי. לעומת זאת, כן הבחנו אצלה רצון לבלות זמן עם נשים, לגעת בשיער שלהן, ללכת ביחד לעשות לקה לציפורנים".

כמו שרן מבהיר, לא היה קשה כלל למצוא הזדמנויות כאלה. "הגננות שלה היו כמעט כולן נשים, ויש לנו לא מעט חברות בסביבה שקופצות על ההזדמנות. לחלקן אין בנות בכלל, רק בנים, ולכן זו הזדמנות גם להן לבלות קצת אחרת, אבל צריך לזכור שלמרות שלנו זה נראה נושא בעל משקל ענק (רובנו נאבקנו רבות עם הזהות שלנו, על הזכויות שלנו, ולהתגבר על המכשולים להורות), לילדים סביר שזה לא נושא בעל אותו כובד משקל. צריך להתייחס לזה בשיווין נפש ולא יותר מנושאים אחרים".

(קטעים ממאקו, ג' באדר תשע"ג, 13 בפברואר 2013)

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.