זאב שביידל: "אני עליז!" | גאות ושפל

זאביק שמח ומאושר. לא רק בפורים. כל השנה. הוא שמח במקומו בחיים: בעבודה, בזוגיות ומחוץ לארון. והוא גם מסביר מדוע סטרייטים בדיכאון יותר מהומואים * זאביק ברשומה עליזה לרגל פורים

(לכל הרשומות הקודמות בבלוג – לחצו כאן)

עורך האתר ביקש ממני "לכתוב רשימה שמחה/מבדרת/משעשעת לחודש אדר". טוב, מה לא עושים בשביל חברים. החלטתי ללכת על רשימה שמחה.

ובכן, חברים (וחברות), היום, בחודש אדר תשע"ג, אני בן אדם שמח.

פשוט כך.

אני שמח כי טוב לי בחיים.

אני חי ובריא. אני עובד בעבודה שבה אני מביא הרבה תועלת לבני אדם במצוקה. בעבודה שלי אני לחלוטין מחוץ לארון. ולאיש אין בעיה עם זה.

אני מחוץ לארון גם בקהילה שבה אני מתפלל. השנה, סוף כל סוף, יש לי כבר מושב ועליו מתנוסס שם המשפחה שלי.

אני נהנה מקשר טוב עם משפחתי ועם חבריי: דתיים וחילוניים, הומואים וסטרייטים, גברים, נשים ונשיים. גם כלפיהם אני לחלוטין מחוץ לארון, וגם הם מקבלים אותי מצוין.

וגם אני בזוגיות. אמנם יש בה התמודדויות, אבל אני שמח שאלו ההתמודדויות שלי היום.

אז מה רע לי, תגידו לי אתם?

טוב, זה לא תמיד היה ככה. עברה עליי, כמו על הומואים רבים אחרים, תקופה ארוכה שבה לבשתי מסכות, ולא רק בפורים, אלא בכל ימות השנה. שנים שבהן נחנקתי וסבלתי עם "הסוד הנוראי" שלי והאמנתי בכל לבי שאם חלילה ידע העולם על דבר "סטייתי הנוראה", הרי שבו ברגע יקיץ הקץ על כל היקום כולו.

וזה הצריך לעשות דרך ארוכה. וטיפולים. וקבוצות תמיכה. ועוד ועוד יציאות מהארון. ופרפרים בבטן. ולקיחת סיכונים. ופה ושם גם מחירים.

וככה הגעתי עד הלום.

היום אני מביט לאחור, שמח על כל הדרך שעשיתי עד עכשיו, וממש לא מתחרט.

פעם, ולא מזמן כל כך, היה מקובל לחשוב שכל הומו חייב להיות בדיכאון. אפילו היו נוהגים להגיד שבגלל זה הומואים נוטים לכנות את עצמם "עליזים". והאמת היא שלרבים מאתנו היו כל הסיבות בעולם להיות בדיכאון. כשהמשפחה לא מקבלת, כשחברים מנתקים קשר, כשאתה מפוטר מעבודה, עף מהצבא וכל העולם מנסה לרפא אותך מעצמך – איך אפשר לא להיות בדיכאון? אין זה מקרה שאת אחד הספרים הידועים בעולם על הדיכאון, "דמון של צהרים", כתב הומוסקסואל (ויהודי) אנדרו סלומון.

אבל הדברים משתנים.

לפני שבועות אחדים פרסם מגזין מדעי בשם Psychosomatic Medicine מחקר על בריאות הנפש בקרב גייז והוא טען שגייז בקבוצת המחקר סבלו מדיכאון בשיעורים נמוכים יותר מאשר סטרייטים בקבוצת ביקורת. ונוסף על כך, גייז בארון סבלו יותר מדיכאון מגייז מחוץ לארון.

הנתון השני אולי לא מפתיע. אבל הנתון הראשון עלול להישמע מוזר (אם לא חושבים עליו). האמת היא שהמחקר נעשה במונטריאול הסובלנית. אבל זה בדיוק העניין – לגיי שיוצא מהארון במונטריאול יש קבוצות תמיכה והעצמה וחיי קהילה מכאן ועד להודעה חדשה. ולהוריו – יש קבוצות תהל"ה המקומיות. ויש מי שיתמוך בו על כל צעד ושעל. וכולם – מפסיכולוג של בית הספר ועד הפסיכולוג הארגוני בעבודה ואיש הדת בכנסייה שבה הוא מתפלל – יסבירו לו כמה זה בסדר להיות גיי וכמה אין עם זה כל בעיה ושהוא אזרח שווה זכויות וחובות. ואם ירצה להתחתן עם בן זוגו – welcome. והם מעודדים כל מתבגר שמתלבט סביב נטייה מינית לדבר על זה.

אז למה להיות בדיכאון?

ועוד דבר. אתם חושבים שלסטרייטים יש אותה רמה של רשת תמיכה? אולי תתפלאו לשמוע, אבל גם לסטרייטים פה ושם קשה. לפעמים קשה מאוד. לפעמים התחושה היא שאין עם מי לדבר ואיש לא מבין.

והגבר הסטרייט, בניגוד להומו, עדיין נתפס בתור מישהו ש"לא אמור" לדבר על הדברים שהוא מרגיש. אז פלא שיש דיכאון?

טוב, לא הכול חלק כל כך. לצאת מהארון הוא צעד נכון כשיש מספיק כוחות וכאדם מספיק שלם עם עצמו. ומחובר לעצמו. ויש רשת תמיכה למקרה ש… וזו הסיבה העיקרית שבגללה חשוב שיהיו כל הארגונים, כולל "כמוך" (ותפסיקו כבר עם הסיפורים שקיומנו נותן למשהו "לגיטימציה". זה כאילו להגיד שהעובדה שיש מסכת "גיטין" נותנת לגיטימציה להתגרש. או מסכת "מכות" נותנת לגיטימציה לאלימות. או פורים – לגיטימציה לאלכוהוליזם. או – טוב, הבטחתי רשימה שמחה).

בכל מקרה, אסיים ברכתו של מורי ורבי מהמכון הגבוה לתורה בבר אילן: יהי רצון שבפורים הזה כל אחד מאיתנו יוכל לצאת מהאר(מ)ון של אחשוורוש ולהיות יהודי גאה.

פורים שמח,

זאב

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.