מסכות ורעשנים | ורוח אלוקים מרחפת

בפורים כל האנשים משתחררים. אבל יהושע אינו משתחרר, אלא בוכה מבפנים על העובדה שלעולם לא יוכל להיות משוחרר כל כך * "פורים היה מאז ומעולם החג הנורא ביותר שלי, וככל שאני מקיף את עצמי ב'חיים אמיתיים' הוא הולך ונעשה קשה יותר" * רשומה חדשה בבלוג של יהושע, הומו דתי נשוי

(לכל הרשומות הקודמות בבלוג – לחצו כאן)

מתוך האתר: יורם מנור

דווקא כשכולם לוחצים באופן אוטומטי כל כך על כפתור השמחה שלהם ויוצאים בריקודים, אני מוצא את עצמי משתבלל עוד יותר מהרגיל. מעמיד חומות מוצקות יותר, אטומות יותר, נושכות יותר ומרחיקות יותר. מרחיקות אותי מהעולם ודוחות כל מי שרק מעז לשאול מה איתי. מה עובר עליי ולמה אני לא מצטרף.

אהה שכחתי לציין, פורים היום. היום שבו כל אדם נורמלי שמח על היכולת שלו להתפשט ממה שהוא לובש כל השנה ולעטות על עצמו את פרצופו האמתי.

אצלי כמובן היום הזה הוא אבי כל הפחדים כולם. שנים רבות לא העזתי להתבשם בפורים מהאימה שמא סודי הגדול ידלוף במילה, במחווה גופנית, במבט מיני או בכל אופן אחר שבו סודות מוצאים את דרכם החוצה.

פורים הוא היום שבו אני חייב לחזק את השליטה העצמית שלי עוד יותר ולתפוס באופן מסורתי את הקצה השני: אם כולם מאושרים ומשוחררים, אני חייב להיות קפוץ וחמור סבר, כשכולם סביבי הופכים להיות שטותניקים מביכים אני בוחר להיות "הקול השפוי". ואם כולם שמחים באמת באחווה נפלאה וטבעית כל כך, אני חייב לבדל את עצמי, להדק את השמירה לבכות מבפנים על העובדה שלעולם לא אוכל להיות משוחרר כל כך, אני רואה ועיני כלות.

שנה אחת – שבה אחד מהרמי"ם בישיבה שלמדתי "הבטיח" שמי שמשתכר בפורים שמור מכל נזק שיכולה לגרום השכרות (שהרי זו שכרות של מצווה) – הייתה השנה הראשונה שהרשיתי לעצמי להשתכר מעט, וזה היה נפלא.

מצאתי את עצמי רוקד במשך שלוש שעות רצופות כשאני חבוק על ידי ראש הישיבה דאז. אותו רב שחשפתי בפניו את סודי זמן מועט אחרי החתונה.

אלו היו שלוש שעות קסומות ומופלאות. רחפתי בעולמות עליונים באמת, חוללתי כאילו אין לי משקל, הרגשתי כל כך אמתי, אני באמת… ממשי כל כך, מופשט כל כך. הרי הוא יודע עליי ובכל זאת מחבק אותי באהבה גדולה, סוחף אותי איתו למעגל הרוקדים. חיזקתי גם אני את אחיזתי בו, קבלתי ביטחון, רקדתי בלי להתנצל, קלפתי שנים של עטיפות עם כל סיבוב.

והיום עם ילדים מופלאים, בית ואישה, עם חיים "מסודרים" אני מוצא את עצמי מבצר חומות, מכין תירוצים ומתמודד עם כעסים שמתעוררים בי רק למחשבה שאצטרך שוב, כמו בכל שנה מאז אותה שנה נפלאה, לתרץ לכולם מדוע דווקא היום אני מכונס בעצמי, מתהלך כמי שנמצא בשדה מוקשים ומתוח כמו מיתר שעלול להיקרע מכל מגע קל.

אני רואה את עיני הילדים שלי, והם כל כך רוצים להשתחרר. לראות שגם אבא שלהם מרשה לעצמו קצת יותר מבכל השנה.

ובכל שנה אני מאכזב אותם מחדש ועל זה אני בוכה. על שאין להם אבא שיכול להרשות לעצמו להיות הוא, באמת.

פורים היה מאז ומעולם החג הנורא ביותר שלי, וככל שאני מקיף את עצמי ב"חיים אמיתיים" הוא הולך ונעשה קשה יותר.

מי שעשה נסים לאבותינו יעשה גם אחד לי?

יהושע

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. יהושע,
    זה נשמע כ"כ קשה וכואב..
    תחושה של קריעה מאוד משמעותית…
    אינני נשוי ועדיין לא זכיתי להשתכר בחיי,
    אבל הפורים הזה חשבתי שאילו הייתי משתכר, אז…
    נסה לחשוב: האם יש מקומות שהיו מאפשרים לך את השחרור הזה שאתה מייחל לו?
    לא דווקא בפורים, אפילו כל השנה..

  2. שלום לך שגיב, השאלה אינה "האם יש מקום בו אוכל להשתחרר" היות ואני בטוח שיש מקום כזה. השאלה היא האם אני רוצה להשתחרר שהרי ברגע שארשה לעצמי ולו פעם אחת להשתחרר האם אוכל אח"כ לחזור למשפחתי ולהביט לילדיי ואשתי בעיניים ולהיות שלם עם עצמי, האם אוכל לבגוד בהם ולהמשיך לחיות אתם כאילו דבר לא ארע?! ואגב…בגידה בעיניי היא כל דבר אותו אני עושה עם אחרים ומקפיד להסתיר ממי שאמורים להיות הקרובים לי ביותר…