מועדים לשמחה | הדרך שלי לעוץ

צחי רקד ושמח בפורים, אבל לא רק בגלל המוזיקה הטובה והאורות שסנוורו אותו בעיניים, אלא כי הוא כאן ואילו הם לא. וכמו בכל סיפור, הוא ניצח את ההם שרצו להשמיד, להרוג ולאבד * רשומה חדשה בבלוג השבועי של צחי, בלוג שמתעדכן בכל יום שני

(לחצו כאן לכל הרשומות הקודמות בבלוג של צחי)


ציורים קלים עיטרו את פניי ואותם משכו במשיכות מכחול רכות ועדינות. ובכדי שלא חלילה ייפגעו, החלפתי את משקפי בכאלו שהן חסרי מסגרת שהיא. עניבה סגלגלה חנקה את צווארי ו-וסט אפרפר סגר על בית החזה שלי. וכל זה אך משום שלא הייתי מצויד מראש לרגל החג האחרון, פורים שמו, בתחפושת שהיא.

בשם האלתור זרקתי על עצמי משהו ויצאתי בגרירת רגליים לעבר מרכז העיר. בלא חשק שהוא לריקודים הכרחתי את עצמי לנוע אל עבר המקום. וכל זה בטענה שאני חייב את זה לעצמי. לצאת, להשתולל, לנקות את הראש ממעמסות אחרונות של הדבר הזה שנקרא שגרה, חיים או כל מילה נרדפת לדבר.

החברים חיכו בחוץ ודחקו בי להיכנס לחשיכה המעורפלת בגווני אור מכאיבים. שילמתי, וחתמו אותי בזרוע היד בצורה שהיא. הרגשתי מיוחד והסטתי את הווילון השחור, אני בפנים.

עשרות קידמו את עייני הממצמצות בניסיון לראות את הדרך אל הרחבה העמוסה. וכדור אורות פגע בי פעם אחר פעם, דוחק בי למהר לאמצע הרחבה. מובן שלא ראיתי כלום כשהגעתי אליה, אך זוג ידיים נענעו את כתפיי, ועוד חבר הבליח מהחשיכה ניער אותי בניסיון להעיר אותי, ובו בזמן גם לומר סוג של שלום וחג שמח.

פתאום, מזה שעות, חיוך עלה על שפתיי. שמחתי שהגעתי למקום החשוך, והמוזיקה החלה לחדור אל עצמותי. זו הפעם השנייה בחיי שרגליי פוגשות רצפה זו, ונראה היה שזה הדבר שגרם לי להתחיל לנענע את עצמי. תחילה באטיות של מרוצי צבים, ואחר רגעים נוספים שהיו קצת ארוכים במהירות יותר מתקדמת.

שוב התנועות המגוחכות שלומדים מאחרים במועדון או ממה שמנסים כשנמצאים לבד בחדר כשרק אני והמוזיקה שם. אך החושך ששרר הזכיר לי משום מה את חוויות "עונג שבת" בערב שבת בישיבה הקטנה, וגרם לי לחוש בנוח עם עצמי ועם אלו שהיו סמוכים אליי.

רקדתי, ורקדתי הרבה. לפחות חמש שעות של ריקודים סתמיים ומבטים חפוזים או נשנים לעבר בחורים שהכרתי או שסתם היו שם והיו חמודים. רקדתי לצלילי שירים מוכרים וגם כאלו ששמעתי בפעם הראשונה. הראש נזרק אחורה פעם אחר פעם, ורגליי התנתקו מהרצפה אין-ספור פעמים, וכל זה עזר. אך דווקא כשחשבתי שהראש כבר נקי, שיר שקט מדי הופיע מאי שם וגרם לי להביט על החשיכה שאליה התרגלתי, ולקוות.

לקוות אולי לאביר חדש על סוס לבן או שמא לאביר ישן שיבוא דווקא ברגל ויופיע מבין כל הזרים וימשוך את זרוע ימין ואז שמאל. אניח את ראשי על כתפו ואזכר בריקודים ישנים של חדר ישן שגרתי בו לפני זמנים שכעת נראים כעתיקי יומין. אבל המצמוצים הארוכים בעיניי בניסיון לראות אותו מבין כל המחופשים לא עזרו. נותרתי לרקוד שיר שקט עם עצמי באמצע רחבה שחורה ליד אנשים צבעוניים שאחזו ידיים.

עצמתי את עיניי והמבט הופנה מעלה. רקדתי עם המוזיקה כבת זוג ראויה לשמה, ובעוד דמעה או שתיים של שמחה ירדו מהעין המאופרת בשחור וכחול נפל אסימון שהזכיר לי.

לא באתי לכאן לרקוד כדי להשתחרר, אולי רק בעקיפין. באתי במטרה לצחוק ולשמוח. להראות לכולם וגם לעצמי שאני שמח שהם לא הצליחו, וגם בתקווה שלא יצליחו. אני עוד כאן וגם אחרים, ולא הם. אבל הרי בכל סיפור יש נבלים שרוצים להשמיד אותך. בכל סיפור עתיק שמכבד את עצמו יש אותנו ויש אותם, ההבדל שאנחנו כאן כדי לזכור ולשם שינוי גם לשמוח. ובפעם הראשונה בכל שנותיי בארץ זו חשתי התרוממות רוח. כזו שנבעה בעצם מהות החג שבחרו לקראו לו "פורים". רצו להשמיד אותנו אז וגם היום, אבל תראו, אני רוקד בעיר הבירה.

אמנם אני רוקד לבד ובעקיפין עם המוזיקה, אבל חי ונושם כיהודי בין יהודים לשם שמחת החג.

צחי

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.