עקרון הלבד | או שכן או שלא

בפורים ביקר מירון בישיבה הירושלמית שבה למד. הוא חשב שיהיה מוקף בחברים, אבל מצא עצמו לבד. בדיוק כמו שמצא עצמו לבד בפורים בתל אביב

(לחצו כאן לכל הרשומות הקודמות בבלוג של מירון)

זהו שוב תם לו פורים.

כל שנה מחדש אני מצפה לאיזה שיא שמגיע בדיוק בפורים. מזל שיש את פורים דשושן, שהוא מעין הזדמנות שנייה לחגוג את פורים, למי שלא הצליח לנצלו בראשונה.

האמת שהשיא צפוי להגיע בליל פורים עצמו בשעת  הריקודים העוצמתית כשכולם מבוסמים במקרה הטוב, וצפונה מכך במקרה הפחות טוב.

אבל פורים היה סתמי. אני כל כך שונא את ההרגשה הזו של פספוס והחמצה הזו שבאה בעקבות ציפייה שלא מומשה. גם כשאני עסוק בלחכות שיגיע כבר מה שאני רוצה, אני לא באמת מאפשר לו להגיע כי אני מאבד כך את הזרימה שבה אמור להגיע מה שרציתי.

השנה באתי לישיבה שלי, הממוקמת בירושלים, כאורח ולא כתלמיד מן המניין, אך בידיעה שרוב חברי המחזור שלי יהיו בה ובוודאי יהיה כיף.

אבל לא יצא לי באמת לרקוד איתם בין כל חֶברה המקפצים שאני כבר לא מכיר מאז הצטרפו מלא חדשים. אפילו לא ניגרה טיפת זיעה אחת מגופי בזמן הריקודים, כך שליל פורים עבר ללא השמחה וההתעלות הזו שכה רציתי.

לאחר שהלילה עבר נשארתי עם התקווה ליום עצמו.

החלטתי לקיים את מצוות היום ולהביא משלוח מנות למישהו מהישיבה שהוא בן אדם כל כך טוב. אנחנו לא חברים קרובים או משהו כזה, אבל הוא בן אדם זהב. אותו אחד לא השיב לי במשלוח משלו, ונתתי לו את ההרגשה שהוא לא חייב ושזה בסדר לאחר שהחל להגיד שלא נעים לו. אבל בתכל'ס לא קבלתי משלוח השנה מאף אחד, מה שמחזק לי את התחושה של הלבד ומה שעושה קצת טעם חמוץ בלב.

בפורים הזה פגשתי את הלבד הזה בכל מיני וריאציות ומכל מיני זוויות שונות. אני קורא לזה עיקרון הלבד.

המסקנה או השיעור שלמדתי מהעיקרון הזה הוא שאדם צריך בעצמו לחזק את עצמו, ללמוד להיות לבד עם עצמו בלי להיות עצוב ומדוכא כמו עלה נידף. אני כן חושב שתמיד טוב שיש חֶברה וזה תמיד כיף, אבל כשמזדמנת סיטואציה של להיות לבד – או אפילו תחושה של לבד – צריך ללמוד איך לזרום איתה ולקבל אותה.

תחושת הבדידות כובשת יותר כשהלבד נובע מהרגשה של חוסר חֶברה, ואז קשה יותר להכיל את זה. אם לאדם אין חברים – זו כבר בעיה בפני עצמה והוא צריך לטפל בה, אבל אם הלבד פשוט הזדמן לו מסיבות אחרות שמשאירות את תחושת הלבד ברמה הסובייקטיבית – אז יש עניין ללמוד לקבל את זה.

בכל מקרה, לי היה קשה בפורים הזה עם הלבד. כי כשהלבד הוא במסגרת חג אז הוא מורגש יותר וכואב יותר. זה התחיל כשהתברר בליל פורים הראשון שהאופציה לבילוי שהייתה לי נגוזה, ונשארתי לבד אותו הערב. תהיתי לעצמי איך הגעתי למצב שפורים עכשיו ואני לבד בבית כאילו זה יום רגיל. הרגשתי לבד אף על פי שזה לא היה מתוך סיבה של חוסר בחֶברה. כשהבנתי שהאופציות האחרות לבילוי לא היו רלוונטיות, אז השלמתי עם זה שמסתמן לי ליל פורים לבד, והחלטתי להשתמש בעצתו של חבר אחר שהמליץ לי פשוט לראות סרט במחשב. ולבסוף היה גם נחמד. וגם לא נורא כי ידעתי שיש את מועד ב של פורים – פורים דשושן.

כאמור, בלילה השני של פורים, כשהייתי בישיבה, לא חוויתי משהו מיוחד מדי. ביום פורים עצמו קמתי מאוחר, ופספסתי את קריאת המגילה של הבוקר.

בסעודת פורים בישיבה ראיתי שהרבה מהחֶברה שאני מכיר לא שם. חלק הוזמנו לרבנים בבתיהם, וחלק אצל חברים נשואים שגרים באזור. אמנם זה לא רק אני שהייתי בסעודה ווכן היו עוד כאלו שאני מכיר שגם השתתפו, אבל התחושה שלי הייתה שכל מי שלא היה לו משהו מעניין יותר לעשות, נתקע בסעודה הישיבתית.

גם תמיד יש את הרצון הזה לשבת על יד חָברה שאני מכיר, ואם אני נתקע ליד כאלה שאין לי דיבור ועניין איתם, או שאני לא מכיר אותם, אז הבאסה יותר גדולה.

גם תמיד יש רצון לשבת ליד השווים כדי להרגיש שווה בעצמי. אם להיות כן עם עצמי – היה רב אחד שהזמין אותי, אבל אני לא הייתי מרגיש בנוח אצלו. אבל העובדה הזו כאילו נעלמה מעיניי בזמן שהחוסר ביטחון הזה השתלט עליי. בטח מהסיבה שאני כבר לא לומד שם בישיבה, אלא מתארח בתור בוגר וכבר פחות קשור למקום.

הדבר היחיד שאני יכול לומר שהצליח לגעת בי בפורים היה הסעודה עם הרב האישי שהייתה בישיבה, סעודה מאוחרת יותר, שם הייתי עם החברה הבוגרים שמתארחים בישיבה, כמוני, ושם היו אלה שעכשיו לומדים בישיבה.

בחסות האלכוהול, שאותו ניסיתי להשקות את פי במטרה להשתחרר מעט, אנשים התחילו להיפתח והרב נתן את האפשרות לאנשים שרוצים להגיד את שעל לבם בשעת רצון כזו, לשיח את שנמצא בתוכם.

אנשים שיתפו והייתה אווירה של קבלה יותר, וציניות פחות. איזו שהיא התחלה של התעלות רוחנית שכזו יחד עם דיבוק חברים.

היה נעים לראות שאנשים מתחבקים ואומרים מילים יפות. זה הזמן היחיד שאפשר להתחבק עם אנשים ולהישען זה על זה סתם ככה מבלי שתיחשד בנטייתך המינית. וזה היה נעים להרגיש שחרור כזה מהפחד השגרתי שיחשבו שאני הומו.

וכל החיבוקים והנשיקות לא היו בקטע מיני, אלא בקטע של להרגיש חיבור ותחושה של חום שבאה לידי ביטוי במגע. דבר כזה נהוג אולי בעיקר אצל בנות וממש לא מקובלת בקרב גברים, וחבל.

בדר"כ כשאני רואה מישהו שמושך אותי זה יכול לעורר מחשבות מיניות, ופחות מחשבות שבאות לנתח את הנטייה. ואילו בפורים ראיתי אנשים בישיבה שמשכו אותי מינית, אבל מעבר לזה עלתה בי מחשבה שמנתחת יותר מאיפה מגיעה המשיכה. שאולי המשיכה היא בעצם מתבססת אצלי כביטוי לרצון באינטימיות לא מינית, אלא כזו שמאפשרת להיות בקרבה לחבר וכזו שמאפשרת להיות פתוח חופשי ולהשתחרר עם החבר.

נראה לי שהסיבה להבדל היא שהיומיומיות הזו ותחושת החולין שמשאירות אותי ברמה השטחית יותר בעת שגרה, ואילו ההתעלות הרוחנית בפורים מאפשרת לבחון דברים ממקום וממבט שונה. המחשבה הזו מעוררת אותי לחשוב ולהטיל ספק  בוודאות שיש לי במשיכה המינית.

והבלבול הזה, חוסר הביטחון וחוסר ההחלטה, והחיים שנמשכים ואין החלטה – כל זה מתסכל אותי כי איני יודע מה אעשה כשאני מוקף סביבי חומה.

מירון

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

להגיב על עמנואל לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

  1. אתה מזכיר לי במידה רבה את עצמי. מצד האמת אני נעול עמוק בארון. מכל מתפללי ביה"כ רק שניים יודעים את הסוד שלי. מתוך השניים האחד הוא נשוי וגם סב לנכדים ופרט לשני מפגשים אקראיים בשני אירועים "שלום" ותו לא. השני הוא עוף מוזר. פגשתי אותו כמה פעמים במפגשים של הו"ד. לא אחת הסיע אותי ברכבו עד לביתי. בבית הכנסת כמובן איננו מדברים כלל על הנושא וגם לא מחוצה לו. המוזר הוא, שגם במפגשים קבוצתיים הוא מוצא לו בני שיחה רחוקים אבל לא עם מי שקרוב אליו ממש.
    עם שאר המתפללים יש קשר חברתי קלוש. לאחרונה הוזמנתי לחתונה של ביתו של אחד המתפללים ובעבר גם לחתונות נוספות אולם כולם בעלי משפחות שאפילו קשר בינם לבין עצמם אך בקושי קיים. ביה"כ שאמור להיות גם מרכז קהילתי רוחני לא מושך אליו אנשי קהילה. אז מה נשאר לי? ישיבת "מכון מאיר" אינני מכיר שם איש מלבד את ראש הישיבה ועוד שניים שלושה רבנים. מעבר ל"שלום" אין שום דבר בינינו. ועוד יש לי את ישיבת "מרכז הרב". למותר לציין, שכולם שם צעירים וכמעט אינני מכיר איש מהם. מיעוטם נשואים ובעלי משפחות ומטבע הדברים הקהילה שלהם זו הישיבה. אני לא למדתי ב"מרכז הרב" ולא זכיתי לקשר חם מצד בני הישיבה. אז מה עושים? זה מה יש. בפורים הגעתי למסיבה המסורתית וגם רקדתי מעט. לא ניסיתי להיטמע בין הצעירים אבל בהחלט זו הייתה מעין תוכנית בידור ללא תשלום. אז מה חסר כאן? אתה, מירון, לא לבד וגם אני לא לבד. זאת אומרת יש רבים כמונו עם הרגשת בדידות. מדוע זה צריך לקרות? מדוע איננו יכולים להיפגש לעיתים תכופות לכוס קפה ושיחת רעים? מדוע עולה הרושם, שכל קשר בין זוג הומואים מחייב גם מין? לא מעטים מתפארים בזוגיות שלהם. יופי! האם בגלל זה אסור להרחיב את הקשר?
    לא! אינני מצפה לטובות מאיש. זמני ב"ה מלא וגדוש עד כדי כך, שלשוחח טלפונית עם עורך דיני זה דורש תכנון מראש. מה אנחנו רוצים מהחברה הכללית, אם אנחנו לא יכולים לקבל את עצמנו? חומר למחשבה.