אחת לשבעים שנה | כל-מיני

זה התחיל. אבא שלי היה הראשון. הסתכלתי בעיניו, ראיתי שהוא לא מסוגל. ישראל רחמנים בני רחמנים. התמקדתי באישוניו ועודדתי אותו בטלפתיה משפחתית שהאמנתי בלבי שקיימת. הוא קלט. הניף תנופה וכמעט מלמל: "ככה יעשה לעושה נבלה בישראל". עצמתי את עיניי * דולב בסיפור קטלני של פעם בשבעים שנה

המקום שנבחר היה פארק הדשא על חוף הים שלנו.

פארק יפהפה ואינטימי שעדיין לא הצליח לרגש מישהו למעט את הזקנים.

בלילה וביום המקום משתנה מקצה לקצה. אני מעדיף אותו יותר בחושך אז העצים מוארים. כעת עצי דקל או זית מסמאים את עיניי.

לילה לפני, ניסיתי להתנהג כרגיל. חייכתי ואף ניסיתי לפתח שיחה. לזרוק כמה מילים לאוויר,אך לשווא. הסתבר שהן היו רק חרבי פיפיות שחזרו אליי כפליים.
הכול העדיפו לברוח לטלוויזיה. גם אני.

בבוקר, אימא שלי לא הייתה צריכה להחזיק בידיי ולגרור אותי כמו אז שמשכה אותי לעשות חיסון נגד צהבת או את העקירה.
הלכתי שקט ומבויש. אני חושב שחוסר ההתנגדות שלי התפרשה מצד אבא שלי כאי חרטה, כחוצפה, אך הוא הבליג בשקט. ואם שמעתי נכון אז גם נאנח. אחרי הכל מה כבר יש לצפות מכופר?

חשבתי הרבה אם התהוותה אצלי שנאה כלשהיא כלפיהם. הסקתי שלא: הרי הם שכלכלו אותי, שדאגו להשכלתי, למזוני, למחסוריי ואני הוא זה שבעטתי בהם.

התלבטתי אילו בגדים ללבוש. בסופו של דבר אפשר גם ללכת עם פיג'מה, אך החלטתי שלא, ולבשתי את הג'ינס האהוב עליי בעל הגזרה הנדירה והחולצה השחורה שלי שאני לא פחות אוהב: חולצה קצרה, מעט צמודה עם צווארון חשוף וחוט משורך לסירוגין בין שני הצווארונים. רציתי להתלבש "נורמלי" לשם טוב (שטוב משמן טוב) – אחרים היו מפרשים זאת כקריאת תיגר.

הגענו. מסביב כבר חיכו רבים, כיאה לאירוע שחל פעם בשבעים שנה.
אנשים לא התרגשו מדי, ולוּ הפארק היה מאויש כך גם בשגרה, לא היה ניכר שצפוי היום אירוע חריג.
אפילו שלוחת הסנהדרין נראתה פתאום פחות רשמית ומכובדת.
בעצם, הכול נראה מכובד, מלבד גל האבנים בפינה. הגל נראה כמו אנדרטה מאד לא אמנותית. זו הייתה הפעם הראשונה מזה שבועיים מאז קיבלתי את גזר הדין שהרגשתי רעד. אני מודה – פחדתי.

לא היו יותר מדי דיבורים, אנשים היו נותנים רבות שכל ביורוקרטיה תהיה זריזה כזאת כמו שהייתה כעת.

פתאום עזבתי מלחשוב על עצמי, וחשבתי מה היה כאן. או שם לפני שבעים שנה. אולי אז זו הייתה מחללת שבת. אולי מכשפה. כמה מתאים לי לפתח אמפתיה כלפי אחרים, כאילו שהפעם הדשא שלי היה ירוק יותר.

ידעתי בשביל מה גל האבנים ומסביב כבר החלו כל אחד לאמוד את טיב חלקם: צורתה, משקלה, מהירותה, דייקנותה. כאילו רק בה טמון יכולת פגיעתה.
בינתיים, ידיי לופפו בחבל עבות שפצע את עורי.

זה התחיל. אבא שלי היה הראשון. הסתכלתי בעיניו, ראיתי שהוא לא מסוגל. ישראל רחמנים בני רחמנים. התמקדתי באישוניו ועודדתי אותו בטלפתיה משפחתית שהאמנתי בלבי שקיימת. הוא קלט. הניף תנופה וכמעט מלמל: "ככה יעשה לעושה נבלה בישראל".
עצמתי את עיניי.
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".
סרתי. רציתי גברים ואף ביקשתי את קרבתם הגופנית.
האבן נחתה על כפות רגליי. ההמון החל להיות מוחשי יותר. גם הבזקים שחורים ולבנים, מעגלים וכאבים עמומים. נפלתי.

זו פעם ראשונה שהשקפתי על עצמי שלא בתוך חלום. ידעתי מה אני כעת. ידעתי שבשרי יישאר לעוף השמים. ידעתי הכול.

אבל למי זה כבר אכפת? שמחתי שדָמִי השקה את העשב. הדם הוא הנפש. הנפשתי. או חיללתי?

ועכשיו אני עולה כמו אד. עד למעבר הכוכבים.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.