(עוד בעניין: הכחשת הרדיפה ההומו-לסבית בשואה)

בעבר, ולפעמים גם כיום, להיות יהודי משמעו להיות נרדף.

להרגיש כבר מרגע ההכרה בכך שאתה מיעוט.

שלפעמים אין עוד כמוך בסביבה.

שאתה מרגיש חריג.

שאתה מאמין שאתה קרבן לרגשות שלך, ושלפעמים אפילו להאמין שאתה מקולל שנולדת למציאות הזו. הרי לא בחרת להיוולד למציאות הזו; היא נכפתה עליך.

בקטע מהשיר של יורם טהרלב באה לידי ביטוי תחושה זו – תחושה שעד היום היא נכונה ומתאימה:

לרדת מפה למצרים
ולצאת ממצרים לפה
בלי לדעת אם בירושלים
יבוא המסע אל סופו.
להיות גם נגיד וגם מלך
ושר בחצרות ספרד
אך תמיד להרגיש מאכלת
מונחת עלי צווארך.

(להיות יהודי)

בעבר, ברחבי העולם, היה בלתי חוקי להיות יהודי. בשואה נשלחו אנשים למחנות גם אם הם התכחשו ולא ראו עצמם כשייכים לקבוצה זו. עד היום, במקומות רבים בעולם ואפילו בארץ, יתנכלו לאדם רק בשל העובדה שהוא יהודי. נלחמנו ואנו עדיין נלחמים כדי שיכירו בנו, לא כחריגים, אלא כאדם ככל האדם. בעל זכויות שוות לחיות ולהיות.

מדבריו של שאול טשרניחובסקי (בשינויים קלים):

אי אפשר לא לאהוב את תל אביב. זוהי סוף סוף הנקודה היחידה בעולם שיהודי יכול להיות בה יהודי, לא יהודי בהיתר ולא יהודי באיסור, אלא סתם בן-אדם שהוא יהודי. מרגיש את עצמו יהודי לא מתוך התנגשות תמידית בזה שאינו יהודי, זהו המקום היחידי בעולם שיהודי יכול לחיות בלי להרגיש שהוא יהודי, בלי כל צורך לדעת זאת. כאילן בתוך יערו, כשיח על קרקעו שלו, כאותו איכר רוסי מפנזה, כצרפתי מנחל דו, כגרמני מכפר בפומרניה

(שאול טשרניחובסקי, ידיעות עיריית תל אביב באלול תש"ב, במלאת עשרים שנה לעצמאותה של תל אביב, 1941. מתוך :"סידור הבדלה בין יום הזיכרון ליום העצמאות של בית תפילה ישראלי")

לכן, פעם בשנה, נערך מצעד החיים. להראות שאנחנו כאן אף על פי כן. להראות שאני גאה להיות יהודי, אף ובשל העובדה שאני מיעוט, חריג בנוף ויש עליי סטיגמות רבות. להראות את העוצמות והחיזוקים שאנו מקבלים מעצם העובדה שאנחנו יחד.

כי להיות יהודי זו לא בושה. זה מי שאני. זה חלק ממה שעיצב אותי ובא לידי ביטוי בחלקים רבים בחיי, גם אם יש צדדים אחרים, פעולות אחרות והתנהגויות שאינן משויכות ישירות להיותי יהודי.

* * *

ועכשיו, פשוט החליפו את המילים "יהודי" ב"הומו"; את "חיים" ב"גאווה" ואז קִראו את הקטע שוב. כך אולי נוכל לתת תחושה למי שלא הרגיש את מה שאנחנו עברנו ועוברים ולהראות שבעצם אנחנו לא שונים כל כך.

(פרסום ראשון: כ"ז בניסן תש"ע, 11 באפריל 2010)