הארון האישי של טוהר | ארונות נפתחים

טוהר מספר על הגילוי, על יחסו להקב"ה, על השיתוף הראשון, על ההורים, על הטיפול, על יחסו לנשים, על המפגש הראשון עם כמוך, ועל עצמו בעוד 10 שנים

(לכל הסיפורים האישיים האחרים בבלוג זה – לחצו כאן)

open-locker-boris-suntsov

טוהר, בן 26, למד בבית ספר ממ"ד, ישיבה תיכונית, שירות צבאי במסגרת ישיבת הסדר, לימודי תואר ראשון באוניברסיטת בר אילן. עובד בחברת היי-טק.

אני והגילוי
השאלה הזו היא שאלה מעניינת כי בתקופות שונות עניתי עליה תשובות שונות. ליתר דיוק, ככל שהשאלה שנשאלתי הגיעה בתקופה מאוחרת יותר, תיארכתי את הגילוי לשלב מוקדם יותר. למה? כי יש דברים שאתה חווה או חש ורק בדיעבד אתה יודע לתת להם שם או בכלל להבין שהם היו שם.

בגדול, את הקריאה לילד בשמו עשיתי רק בתיכון, כשהייתי בגיל 16 או 17 – אע"פ שהמודעות למשיכה המינית עצמה הייתה כבר פחות או יותר בגיל 13 – ומאז התחיל תהליך בירור שנמשך עד היום.

אני והדת

אני חושב שהקדמה חשובה לכל תשובה שאתן היא שהאמונה שלי הייתה תמיד ברמה של "לפני הכול". במילים אחרות, מבחינתי הדילמה הכרוכה בהתמודדות הנטייה מול האמונה היה כמו התמודדות הכרוכה בנטייה מול המודעות לזה שאני חי.

כמו שזה לא גרם לי לשאלות על החיים, אלא הבנה (אולי "תחושה" תהיה המילה המתאימה יותר, אני לא משתמש בה כי הרבה מבלבלים אותה בטעות עם "הרגשה") שהנטייה המינית היא חלק ממכלול החיים, ההתמודדות לא גרמה לי שאלות באמונה, אלא הבנה (תחושה) שזה אמור איכשהו להשתלב.

עכשיו נשארה רק השאלה "איך".

אני והשיתוף הראשון

שאלה קצת טריקית בעבורי.

אם מדובר על שיתוף מרצון – אז נגיע לתקופת התיכון. אבל אם מדובר גם על שיתוף מכורח – אפשר להקדים כבר לחטיבה. למה מכורח? כי כששמרתי תמונות של גברים וידיעות בנושא בקלמר, לא חשבתי על זה שיגיע תלמיד שיחפש אצלי מחק בלי לשאול ויגלה מה שלא צריך לגלות.

ועוד שזה יהיה הברברן של הכיתה כך שהזמן מהרגע שהוא יבין במה מדובר עד שכל השכבה תדע יהיה קצר מאוד.

המזל הטוב שלי היה שממילא הייתי אמור להשאר באותו בית הספר אלא רק עד סוף השנה. כך שראיתי את האור בקצה ההצקות. שאם לא כן, מי יודע אם הייתי עומד בזה.
בתיכון הגיע השלב שהייתי חייב לפרוק, מרצון. פעם מול אחד שדי הייתי מאוהב בו. לאחר שסיפרתי לו הוא שטח בפני נקודת מבט ליברלית מאוד, אבל משום מה אחר כך מיעט לדבר איתי.

הפעם השנייה, די באותה תקופה, מול אחד בכיתה שמאוד סמכתי עליו. הוא אמר לי שחשד קצת, וגם שהוא שמח שבחרתי דווקא בו כי הוא מודע לכך שיש לו מבט בוגר יחסית לאחרים ואם זה היה מישהו אחר רק היו עושים ממני צחוק. אכן ידעתי למי לפנות.

מאז נהינו חברים טובים עד שנפרדו דרכנו.

אני והמשפחה

אחרי מה שקרה בבר-נוער התעורר בי שוב צורך חזק לפרוק, רק שהמטרה הפעם הייתה אחותי. התגובה שלה הייתה בין סוג של אדישות לחוסר יכולת להבין. מעין "אני צריכה לחשוב על זה" שלא נגמר. כך או כך, הוקל לי קצת.

בהמשך, לאחר הצעות בלתי פוסקות מאמא לדייטים, זה פשוט התפרץ לי.

את שנינו תקף בכי, של אמא נמשך יותר, במהלכו עברו בְּליל של תגובות החל מ"זה לא יכול להיות" דרך "אני מקבלת אותך" וחזרה ל"אתה פשוט מבולבל".

אחר כך היא בקשה רשות לספר לאחותי השנייה, שהייתה תמיד סוג של "פסיכולוגית" בעבורה, בתוספת בקשה על סף שבועה שלא אספר על זה לאבא ולא לאיש אחר. עד היום היא לא זזה מהבקשה-שבועה הזאת.

אני והרבנים

הפעם הראשונה ששיתפתי רב כלשהו בנושא הזה היה בשיעור ד' בהסדר. סיפרתי לר"מ שלי. איכשהו הרגשתי איתו הכי נוח להיפתח. גם אז, זו לא הייתה אמירה שבאתי איתה אלא שאלה, וממנה אפשר היה להבין את הברור: "מתי לדבר על זה עם המיועדת?" הרב לא עמד בציפיות שלי, והקדים לדיבור פרצוף פעור-הלם כאומר: "מעולם לא הייתי מנחש", אבל השיב מיד תשובה ראויה במקום,ועיקרה הוא שצריך להעלות את הנושא אבל בשלב מתקדם כדי שלא על הנקודה הזו יקום או ייפול דבר. זו גם הייתה הפעם האחרונה שעסקנו בנושא. הוא פשוט לא עלה עוד.

אני והחברים, קהילה ומקום העבודה

בעבודה אני בארון. בקשר לחברים וקהילה – השבועה-הבטחה לאימא שלי עדיין בתוקף.

אני והטיפול

לאחר שדברתי על זה עם אימא, ובידיעתה, הלכתי לסוג של טיפול, בהכוונה של הרב ארלה הראל. מבחינתי, מטרת הטיפול הייתה לנסות לתת קריאת כיוון, הבהרה לדרך הנכונה לי.

השורה התחתונה שיצאה מהטיפול הייתה שאני צריך לברר בעצמי מהי הזוגיות שאני מעדיף בעבורי.

אני ונשים

אם עדיין לא הובן, יצאתי למספר לא מבוטל של דייטים עם בחורות. מעולם לא היה מצב שהתחברתי למי מהן. היו הרבה מקרים שחשתי דברים בסגנון "מה אני עושה פה?" או "מתי זה כבר ייגמר", כולל עם כאלו שנראו בעיני מאוד חמודות ואינטליגנטיות.

אני וכמוך

כבר היה לי ניסיון במפגשים, כך שלפני המפגשים של כמוך די ידעתי למה לצפות ולמה לא. ובמילה, המטרה שלי הייתה ונשארה – להכיר אנשים, סיפורים, ומקום לדבר.

אני והנטייה

הנקודה העיקרית שלי בחיפוש אחר הזוגיות היא – ילדים.

ממה שיצא לי כבר להכיר, לשמוע ולחוות הבנתי שכיום גידול ילדים במשפחה חד-מינית בחברה דתית הוא בין "משימה בלתי אפשרית" ובין הסתגרות בחברה הומוגנית מאוד ומצומצמת של עוד משפחות כאלה, דבר שאני גם לא הכי מסמפט. כך שבפועל, הדבר היחיד שנותר לי הוא לנסות ללכת בדרך כל הסטרייטים.

לא קל, אבל כנראה זה מה שיש.

3 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. אני מזדהה איתך לגבי דייטים !!!
    מה אנחנו עושים שם ??
    מחייכים למשודכת כאילו רוצים לתת המשך לדבר וכבר אז בראש יש התירוץ הכי טוב למה לבטל השידוך
    איזה צביעות !!!!!!
    אז מה אתה מתכנן בדיוק כדי להביא ילדים לעולם ????
    כי כל יום אני חושב על זה לפעמים רק על זה
    מה לעשות שיהיה לי ילד ??-????????????????

  2. טוהר יקר!
    מאז הכרותנו בפורום וקריאת הפוסטים ודברי התורה שלך (וגם שמיעתם בשתיים מהשבתות המשותפות שבהן שבתנו יחד) תמיד זכיתי ליהנות מכל מילה שלך.
    אני מאמין באמת ובתמים בכנות הדברים ומקווה, שתמצא את הפתרון המתאים והראוי לך.
    באותה הזדמנות אני מניח, שאין זה "זסוד" עבורך, שאחד מחברי הפורום לשעבר (Smart-Toy-Boy זוכר?)מתחתן און-טו-טו לאחר שעבר הכשרה מתאימה לכך. אני בטוח, שדאי אפשר להשליך ממקרה אחד על הכלל אבל מכל הלב אני מאחל לך מלוא ההצלחה בכל אשר תפנה.