פולמוס ב"בשבע": הצריך להיאבק במצעד בירושלים, ובאיזו דרך? | הלכה

מ"מוכרחים לעצור את אבי אבות הטומאה" דרך "אין לי מאבק עם מי שצועד אלא עם חברה שמאפשרת דבר כזה וגאה במצעד גאווה בירושלים" וכלה ב"כשנאבקים אסור לפגוע באוכלוסייה שלכודה במציאות איומה, ומנסה לצאת ממנה. יש להיות מדויקים במאבק ולמקד אותו רק נגד הפריצות שיוצאת לרחובות" * המדור הפלורליסטי היחיד בשבועון בשבע – "שאלת השבוע" – שאל אנשי תורה ופוליטיקאים "האם צריך להיאבק בקיום מצעד הגאווה בירושלים, ובאיזו דרך?" * נחשו מי ענה מה

לא מלחמה של דתיים בלבד

הרבנית מלכה פיוטרקובסקי מדרשת ´לינדנבאום´

ראשית, כשיהודי שומע את המילה ´גאווה´ משהו בו מתעורר באי נוחות. גאווה אינה משהו חיובי, וודאי שלא גאווה באיזושהי חריגה מהנורמה, בלי להיות שיפוטית. אמנם, אנו בחברה הדתית צריכים בפירוש להתייחס לבעיה שעולה בשנים האחרונות וקיימת במחננו, והסובלים ממנה מחפשים לה פתרון. אך נושאים אלו, כמו כל מה שקשור לאינטימיות גופנית, ראוי שייעשו בצנעה ובצורה מכובדת בין איש ההלכה והמחשבה לבין קהל היעד, בודד או קבוצתי, אך לא בצורה המונית וגורפת.

המצעד הזה יובא מתל אביב לירושלים. בארץ- זו אחת המלחמות כדי להוכיח שירושלים היא לכאורה עיר ´נורמאלית´. ביאליק אמר פעם שכשיימצא הגנב בעברי הראשון, נדע שאנחנו עם נורמאלי. מאז מצאנו אצלנו עוד כמה דברים, וזה דבר כואב. הכי כואב מבחינתי, שרק דתיים נלחמים את המלחמה הזו. זו מלחמה ערכית חברתית. אני לא מכירה הרבה הורים חילונים שמרגישים בנוח עם ילדים כאלו, זו חריגה מהנורמה. האפשרות לחיות חיי זוגיות ברוכה, הולדת ילדים, לעסוק ביישובו של עולם כמעט בלתי אפשרית באופן זה גם למי שלא אמון על תורה ומצוות. זו דרך חיים שקוטעת את המשך השושלת.
אני לא נכנסת לשאלה אם זו נטייה מולדת או נרכשת, אבל אם זה סמן הנורמאליות שלנו אנו במצב קשה. אם זה ברחובה של עיר זה כואב לי, וודאי בירושלים, מעוז הרוח של העם היהודי שמנסים להופכה לעיר ככל הגויים.

המאבק צריך להיות תודעתי, חינוכי, תקשורתי ומשפטי. אין לי מאבק עם מי שצועד אלא עם חברה שמאפשרת דבר כזה וגאה במצעד גאווה בירושלים.

לשמור על פרהסיה יהודית

הרב בני לאו, רב קהילת רמב"ן, דרום ירושלים

המצעד הזה הוא הפגנה שכל עניינה מבטא מרידה: מרידה בבית, במשפחה, שחרור של כל התאוות. אני חושב שאם יש מושג של פריצות עבודה זרה היום, המצעד הזה הוא הסמל לכך. קיומו הוא חרפה לירושלים, חרפה לעם ישראל, ויש לעשות הכל כדי שהמצעד לא יתקיים.
אולם במסגרת המאבק, יש להיזהר ולא לשכוח שיש הרבה בעלי נטיות הפוכות שלא שותפים למצעד הזה ולהתפרצויות הגסות. הם אומללים ומנסים למצוא דרך לעשות שלום בתוכם, שלום עם הקב"ה ועם הציבור בו הם חיים.

בתוך כל בעלי הנטיות ההפוכות, המצעד שייך לקבוצה אחת, מאוד גסה, מופקרת ויוצרת קול רעש גדול, כדרכה של עבודה זרה שמרעישה עולמות. כשנאבקים באותם מרעישים אסור לפגוע באותה אוכלוסייה שלכודה במציאות איומה, ומנסה לצאת ממנה באלף דרכים, בעזרת פסיכולוגים, רבנים ועוד. יש להיות מדויקים במאבק ולמקד אותו רק נגד הפריצות שיוצאת לרחובות. המאבק שלנו הוא בשמירה על הפרהסיה, רשות הרבים שלנו.

נכון שהפריצות הזו קיימת גם בתל אביב ובניו יורק, אבל שם הפריצות כבר נמצאת, ורק בונים עליה נדבך נוסף במצעד כזה. במדינה יהודית צריך שתהיה פרהסיה שמבטאת "הצנע לכת עם ה´ אלוקיך", וזה מתחיל בבירה, ירושלים, שיותר מכל דבר אחר מסמלת את הרגש הדתי. שם יש רגישות יתר לנושא הזה, ולכן עצם הבחירה בירושלים לקיום המצעד היא בחירה זדונית.

לעצור את כניסת אבי אבות הטומאה

חיים מילר יו"ר התנועה למען שמירת ירושלים ותושביה, לשעבר חבר מועצת העיר

כל ימי אני חי בירושלים. כאן נולדתי וכאן גדלתי. כאן חינכתי את ילדיי וכאן גדל גם הדור השלישי. זכיתי ללוות את גדולי ישראל במאבקים הקשים ביותר על דמותה, קדושתה וצביונה של ירושלים, אולם דבר כזה טרם נראה בירושלים עיר הקודש.
מאז שהיוונים הציבו פסל בהיכל וטמאו את קודשי ירושלים לא נמצא מי שיעז לדרוך עד כדי כך על קדושתה של ירושלים, ותזכרו מה היה סופם של אותם יוונים גאוותנים.

אבי אבות הטומאה זומם לנעוץ את טלפיו הטמאות בירושלים עיר קודשנו, עיר הנצח של עם ישראל, עיר הקודש והמקדש, עיר שממנה יצא המוסר לעולם כולו, "כי מציון תצא תורה ודבר ה´ מירושלים". אין ספק שזו התגרות ששלומי אמוני ישראל לא יעברו עליה בשתיקה. ולא רק שלומי אמוני ישראל. אנשי דת מכל העולם כולו המבינים את קדושתה של ירושלים, מתחלחלים אף הם ויהיו שותפים למאבק הזה.

אני קורא לידידי הקרוב, ראש הממשלה אהוד אולמרט, לכל מי שנפש בליבו, לכל מי שלא היה מעוניין לראות עימותים קשים בחוצות ירושלים, אנא עשו הכול כדי למנוע את ההתנגשות החריפה, למען שלמותו ובריאותו של עם ישראל. ולמען שלמות העולם כולו- עשו הכול כדי למנוע את ההתגרות הנוראה הזאת בעם ישראל, בעולם כולו ובדתות כולן. השאירו את ירושלים מחוץ לטלפיים הטמאות של אותם מתועבים.

 

סכנה לשלום הציבור

גב´ מינה פנטון, חברת מועצת עיריית ירושלים

כל קיומה של ירושלים בזכות קדושתה. ירושלים הינה עיר הקודש, הקדושה לא רק ליהדות, אלא ל-2 דתות נוספות, המוסלמית והנוצרית. ההתנגדות למצעד משותפת לכולן, ומהווה פגיעה בבסיס אמונתם.

כיום בירושלים בירת מדינת ישראל, בריבונות יהודית, נשמר המרקם העדין הבין דתי. מצעד הגאווה בא להפר את האיזון הקיים בליבוי יצרים, בפגיעה ברגשות, בערכי הסבלנות, הסובלנות, ההבנה וההתחשבות כלפי רוב מוחלט של התושבים וכלפי 3 הדתות.

בימים קשים אלו בהם "נשמר השקט בעיר", שעיני כל העולם נשואות אליה, טבורו של עולם, באים, במכוון, להבעיר חבית חומר נפץ. לשייח´ תמימי ומנהיגי דת מוסלמים אחרים טענות קשות: "הכיבוש הישראלי הביא את תרבות המערב הקלוקלת לאזור ותוצאתו – מצעד ´גאווה´ המטמא את העיר". המוסלמים משמיעים התנגדות אקטיבית, עם מאבק בדם ואש – האם זה מה שחסר לנו?

מסתבר גם, כי מסגרת ה"מצעד העולמי" טומן בחובו אלמנטים פוליטיים, המעוניינים להפוך את ירושלים לזירת התכתשות. באלמנט אחד, מתוכננים לצעוד על חומות העיר, לביטוי המאבק על גדר ההפרדה ועוד.

ראוי לציין, שההתנגדות העממית צוברת תאוצה אדירה באמצעות העצומה. ההתנגדות והמחאה נשמעים ומגיעים מרחבי הארץ ותבל. חוברים יחדיו כל גוני האוכלוסייה: אקדמאים, רופאים, כלכלנים, תעשיינים, רבנים – הרבנים הראשיים, מועצת הרבנות הראשית, רבני ערים, מחנכים ומורים. בעיריית ירושלים, 24 מתוך 31 מחברי מועצת העיר, ובראשם ראש העיר, מתנגדים נחרצות לקיום המצעד. קיומו דווקא בירושלים, מהווה התרסה, זלזול מכוון וקריאת תגר על כל היקר והמקודש בעיר ירושלים בעיני העולם כולו. קיום המצעד, מהווה סכנה ברורה וממשית לשלום הציבור ולסדר הציבורי.

תודה לכל העוסקים במלאכת ההחתמה, שבזכותה, התעוררו קולות מחאה נחרצים מכל הדרגים. המשיכו לחתום ולהחתים באתר האינטרנט.

 

יורים לעצמם ברגל

רוני אלוני סדובניק, לשעבר חברת מועצת העיר ירושלים מטעם ´מרצ´

מאז ומתמיד היו דעותיי השמאליות בנושאי זכויות אדם ידועות ומוכרות ואף עוררו לא פעם מהומה, אך אני עקשנית ידועה, סברתי תמיד כי חירות האדם ראשונה במעלה וכל השאר צריך להתגודד למרגלותיה

בעת שכיהנתי כחברת אופוזיציה במועצת העיר ירושלים, נאלצתי לנהל לצד חבריי, מאבקים קשים עם עמיתיי החרדים, כך היה בנושא תקצוב הבית הפתוח, במתן אות יקיר ירושלים לדנה אינטרנשיונל שהביאה גאווה אמיתית לעיר כשבזכותה ארחה ירושלים את האירוזיון. כך היה בדיון על מימון תוכנית שיקום לנוער עם בעיות זהות מינית ועוד. תמיד סברתי ואני סוברת גם כיום כי ירושלים צריכה להיות סבלנית לכולם גם לבעלי נטיות מיניות שונות.

ואולם, האם נכון לקיים מצעד גאווה בירושלים? התשובה מורכבת משני חלקים: כן, זו זכותם לצעוד בעיר ולא, זה ממש לא מעשה חכם מצידם.

בשנת 2002 כשהתקיים מצעד הגאווה הראשון בבירה הגעתי נרגשת וגאה לאירוע, לתומי סברתי כי נושא המצעד הוא דקלרציה פומבית על חירות האדם באשר הוא אדם, אך אודה שלמראה המחזות הבוטים במצעד חשתי שנחצה גבול דק וחשוב – גבול הסבלנות והכבוד ההדדי.
כן, יש לאפשר לקיים מצעדים מכל סוג הנותן חופש לביטוי האינדוודואלי של הפרט, אך אפשר לעשות זאת בערים בעלות צביון תרבותי כמו תל אביב, רומא, אמסטרדם וניו-יורק. אך ברחובות ירושלים? מה המטרה במצעד בעל סממנים מיניים מוחצנים, אם לא חוסר רגישות משווע לאופייה הקדוש של העיר?

האם האיטלקים הידועים בפתיחותם הרבה היו מעיזים לדרוש קיומו של מצעד גאווה בתוך עיר הוותיקן? בוודאי שלא.

נדמה לי כי הקהילה ההומו-לסבית יורה לעצמה כדור ברגל כשהיא עצמה מפגינה חוסר סובלנות כלפיי הציבוריים המסורתיים והשמרניים החיים בעיר.

אני אישית הבנתי שעלי לבחור, אם ברצוני לנהל חיים חופשיים, חשופים וקלילים עלי להיפרד מעירי האהובה לקיים את אורחות חיי בתל אביב. הייתי מצפה גם מחבריי בקהילה ההומו לסבית הישראלית להושיט יד של אהבה ומבט של גאווה לירושלים, להבין את ייחודה ולוותר על האקט המיותר.

(עריכה והפקה: חגית רוטנברג. השאלה פורסמה ב"בשבע", י´ בתמוז התשס"ו, 7 ביולי 2006)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.