כמו כולם, קצת שונה | הדרך שלי לעוץ

צחי אינו יכול לומר את המילה "הומו" כי הוא עדיין לא באמת מקבל את עצמו. אז במקום לומר שהוא הומופוב בעצמו, הוא בוחר לכתוב: "הומו, אני הומו" * טור מיוחד לרגל היום הבין-לאומי נגד הומופוביה שיחול השבוע

(לחצו כאן לכל הרשומות הקודמות)

"המונח הומופוביה מתאר סלידה, רתיעה או פחד ‏‏מהומואים"

(ויקיפדיה)

ראיתי אותו.

עיניו היו בהירות ושקטות, אך באותה מידה סוערות כגלי ים בעונת חורף. רציתי לומר שיירגע ושבסך הכול מדובר רק בעוד בן אנוש אחד. כמו כולם, ורק קצת שונה. אבל הוא לא רצה להקשיב לי. כלומר לו, שהרי הוא היה אני, במחשבותיי.

ובמה עסקינן?

קבלה עצמית.

אין הדבר כדבר הקל בקלים, ואין להקל בו ראש אפילו ולו לרגע. כל ימי חיי הקצרים (28 לסקרנים) לא נתקלתי – תודה לא-ל – בהומופוביה שהיא. כלומר אם אני לא מחשב את ההפגנות או ביטויים שקראתי בכותרות עיתונים או בכתבות אינטרנט. חוויות מול עיניי לא ראיתי, ובתקווה שלא אראה ואחווה שום אנטי שהוא, ובפרט הקשור לנושא הרגיש שבי – מיניות הומוסקסואלית.

אבל לצערי נתקלתי באנטי מסוג אחר. קשה לי לקבל את עצמי עד הסוף.

כן, אני יודע שכתבתי יותר מפעם אחת שאהבת העצמי היא דבר חשוב שבחשובים ואל לנו להמעיט בערך של אהבה זו. ואחרי הכול מוזר לי שאני, עצמי ובשרי, לא יכול לקבל אותי בזרועות פתוחות. אפילו אשב מול המראה שעה שלמה ובה אלמד לאהוב את גופי, עדיין לא אוכל להכיל את נשמתי השקועה לה עמוק בין נימי לב ושאר איברים שהם. שכן עמוק בתוך הראש יש מילה שעדיין לא למדתי לאהוב, או יתרה מכך – לא למדתי לקבל ולהבין. ואת אותה המילה הכול יודעים, עולם ומלואו, וגם אני יודע את אותה המילה אבל קבלתה נעולה מאחורי שבעה שערים וארבע עשר מנעולים שמנעולם כמעט בלתי ניתן לפתיחה. וכל התפאורה הזו נמצאת כמו שאמרתי בתוך לבי ובשרי ואנחותיי בוקעות מבית החזה שלי בכל פעם שעולה המילה, ומטפסת לה בגרוני ומשתקפת דרך ארובות עיני.

הומו.

איכשהו המילה הזו מצלצלת בראשי כמילה חסרת כבוד, כאחת כזו שאם משתרבבת אפילו בטעות מבין שפתיך תגרום לך לשקוע בל"ט שערי טומאה, ואין הגוזמה שולטת במשפט זה. אני מתכוון במלוא הרצינות.

ומדוע זה? איני יודע. שמא אוכל לטעון ולומר ששורש הבעיה נמצא בחינוך הדתי חרדי שהטמיעו בי, אבל אדחה זאת בטענה שאפילו המילה "סטרייט" לא עלתה על שפת המחנכים. הם לא הפגינו שום קשר שהוא עם המילה "מיניות" כך שלבטח אין הם האשמים.

אי לכך לוודאי הסיבה טמונה במרכיב אחר בחיי. שמא אלו סדרות המרקע או סרטי הקולנוע הרבים שהשתמשו במילה זו כגנאי ולא כמילה בריאה? שמא.

ישנן אלף ואחת סיבות לדבר, אבל הדבר עצמו לא משנה. שכן הסוויץ' עצמו נמצא במתג הנמצא מאחורי מצחי הרחב. ומקווה אני שהיום יבוא וגם אני אוריד אותו, והמילה 'הומו' לא תשמע לי מוזר מידי או בזויה, אלא כדבר שכיח כמו כל מילה שהיא בשפה העברית.

ועד שיגיע אותו היום ואלמד לקבל את עצמי כשווה בין שווים במאת האחוזים, עד אז, בכל מקרה שאהיה עד לשימוש במילה "הומו" אבקש שלא ישתמשו במילה זו כגנאי או בנימת זלזול שהיא. וכל הומו שהוא אקבל בחיוך ובזרועות פתוחות  על אף שבמחשבותיי הוא אינו עוף רגיל.

כן, יצאתי הומופוב נורא. אבל אחד כזה ששם אגרופו על חזהו ואומר: טעיתי, הגיע הזמן לשנות. מיום זה ועד שנה הבאה יש לי 365 ימים לקבל את עצמי ואת אחרים. כול יום קצת, ממש קצת, ובתום אותם ימים, תקווה בלבי שאבין ואדע מהי קבלת העצמי וקבלת האחר. ועד אז אתחיל בקטן, אם איני יכול להוציא מילה זו במעבר שפתיי הסדוקות אזי לפחות דרך הכתב.

הומו, אני הומו.

שלכם

צחי

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.