דגל שחור-לבן | הדרך שלי לעוץ

צחי מפחד לוותר ולהפוך לזפת שחורה. כמו כל אלה שוויתרו לפניו ואלה שעוד יוותרו. ואז הוא מביט בחמש הצלקות שמזכירות לי מדי יום ביומו שלא צריך לוותר * טור אופטימי. באמת

(לחצו כאן לכל הרשומות הקודמות)

רצתי.

רצתי במסדרונות של זפת. הם היו ארוכים, חשוכים ומלאים בריח טחב. נשמתי נעתקה אין-ספור פעמים ואיכשהו הצליחה לשלוח אוויר אל ראותיי הקורסות. הכול מסביב חשוך ולא מחמת חוסר התאורה. הכול שחור, אילו אשלח כף יד ואשחק באוויר המוצק שמולי באצבעותיי הרועדות אוכל לחוש בשחור. אפילו כתמים שחורים ידבקו כטינופת מחרידה אל בשר ידי, ואילו הייתה מבליחה אל החשכה סוג של קרן אור, הייתי לוודאי רואה גם צלקות מושחזות שהחושך והאפילה של המקום המטונף הזה השאירו בי.

ככל שאני ממשיך הלאה, במחשבה שהמסדרון יפגוש בדלת, אני מסיק שאין דבר חוץ מקירות אורכים שחונקים אותי. אפילו התקרה שמעל החלה לרדת מעט מטה והקובייה שחנקה אותי בתחילה החלה להפוך למין מלבן אימנתי שהולך ומצטמצם לכיווני במהירות והקובייה אינה מתירה בי ספק שעוד רגע אמחץ ואהפוך גם אני לזפת מוצקה בצבע שחור. שהרי כבר הבנתי עוד בתחילת הריצה האין-סופית כשמיששתי עוד בתחילה את הקירות וחשתי בחום האנושי ושמעתי את פמפום הלב החלוש שעדיין מתעקש לחיות וחשתי באלו שרצו לפניי במסרון המטונף – אז הבנתי שהזפת היא לא פחות מאשר אותם אלה שוויתרו.

הזפת השחורה היא הם. הם היו כאן לפניי ואולי יגיעו חדשים אחריי. ואם כך היה ויהיה הדבר, מדוע זה אני ממשיך להילחם? אני רץ הלאה והלאה והלאה ומחכה למשהו נשגב ממני ומהשגרה המוזרה שלפני. שמא אבחר בדרך חדשה שלא בחרו אלו שהיו כאן לפני ונכנעו לעצמם? אולי אהיה הגואל הראשון שאביא בשורה חדשה אל עצמי הישן?

לפתע רגליי רועדות אך לרגע, אך הרגע עובר והן מחליטות לקרוס. רגליי נצבעות שחור מטונף ואני מבין שהכוח שבי נגמר. זהו, אין עוד, נשימה אחרונה.

גופי מתחיל להתמזג עם הזפת השחורה, ואני לוחש לעצמי שלפחות עכשיו הבעיות ייעלמו. הכול ימשך כמו שהיה רק בהרבה פחות כאב אנושי, פחות מטען לא רצוי ומעט מגוחך.

העיניים שלי בוחרות להיעצם ודמעה בודדה יורדת במורד הלחי שלי. אני לוחש לעצמי מילות פרידה ומחבק את גופי השברירי בחיבוק פנימי. לוחש שלום ולא להתראות ורגע אחרי אני הופך לזפת שחורה ומטונפת, כמו כל השאר.

*    *    *    *

אני יוצא מהטראנס שהייתי בו בחמש הדקות האחרונות. שולף את האוזניות מאוזניי, ובכך מונע מעצמי להמשיך ולהקשיב למוזיקה המחרידה שהשתפכה באוזניי עד לפני רגע. אני מנסה להבין למה זיכרון כה ישן וטחוב עלה וצף למול עיני דווקא ברגעים אלו. זיכרון שאינו אמתי במובן האנושי אך אמתי בדמיוני הפורה.

ואז אני נזכר.

אני שולח מבט אל זרוע שמאל שלי ומביט בצלקות שמעטרות אותה.

אחת, שתיים, שלוש, ארבע…

חמש צלקות קטנות על בשר גופי כדי להזכיר לי שפעם הייתי בודד, חלש, חסר מוטיבציה. חמש צלקות שמזכירות לי מדי יום ביומו שלא צריך לוותר. שצריך להביט אל העתיד. שאני כאן גם בשביל עצמי וגם בשביל אחרים. שפעם הכאבתי לעצמי כי כך התמודדתי עם הכאב כי לא היה אוזן קשבת. כי פחדתי מעצמי, כי חששתי מהחברה שבה גדלתי וגם מפני שפחדתי לקבל את עצמי. והכאב בבשר החי העלים את הכאב הרגשי באותם הרגעים.

אז זה כאב. והיום הכאב נעלם אבל הן יהיו כאן להזכיר לי שכמעט ויתרתי. שבדומה לחיזיון שחלמתי גם אני עוד רגע ויתרתי והצטרפתי לאחרים שוויתרו. אבל כמו בודדים שנאנקו תחת משקל החיים ולא ויתרו, גם אני כאן. שמא מסיבה כלשהי מיוחדת במינה, אולי אפילו אחת קצת פשוטה. סיבה קטנה שאומרת לכם שאל תוותרו. אתם, הצעירים, המבוגרים, המבולבלים, החוששים, חסרי האהבה, חסרי היכולת לקבל את העצמי השונה, מחוסרי המשפחה, אלו שסולקו מהבית בגלל מי שהם.

אני אומר לכם דבר אחד קטן – תנטשו את המסדרון החשוך, יש עולם שלם של אור וצבעים נהדרים עד מאוד. התערבבו בו ותתאמצו רק קצת, זה כדאי מאוד.

כי בסוף תלמדו לאהוב לא רק אחרים, גם את עצמכם.

שלכם,

צחי

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.