אמפתיה אינה לגיטימציה | הלכה

אצל חלק מההומוסקסואלים מדובר בנטייה קבועה ומבוססת. הניסיון להילחם בכך לא יצלח ותחתיו יש לנסות ולהקל על חייהם כמידת האפשר, אך גם להבהיר להם ביושר את עוצמת הניסיון שהציב בפניהם בורא העולם * הרב חיים נבון כותב על הומוסקסואליים דתיים

(עוד בעניין: הרב נבון מציג: 10 משפטים שגויים על הומוסקסואלים ויהדות)

הרב נבון. תצלום: פייסבוק
הרב נבון. תצלום: פייסבוק

האם יש דבר כזה "הומוסקסואלים דתיים"? לפני עשר שנים הייתי עונה בשלילה לשאלה הזו. אך האינטרנט הטיח בפרצופנו: יש דבר כזה. בחסות האנונימיות של הרשת פונים צעירים רבים (עשרות? מאות? יותר מזה?) בשאלות חדשות לרבנים, ומחפשים מענה לסתירה הנוקבת שבין נטייתם המינית לבין אמונתם הדתית. במאמר זה אנסה לתאר בקצרה את האתגרים העכשוויים העומדים בפנינו כיום במסגרת ההתמודדות הזו. חלק מהדברים שאכתוב רלוונטיים גם ללסביות הדתיות, אך זו אוכלוסייה שפחות מוּכּרת לי ולכן לא אתייחס אליה במישרין.

מאמר חלוצי ומשפיע בנושא זה נכתב על ידי הרב רונן לוביץ בשנת תשס"א (דעות, גיליון 11). אחת הנקודות המרכזיות במאמרו היא ההבחנה בין הנטייה לבין המעשה. התורה אינה אוסרת על נטייה הומוסקסואלית (כשם שאינה אוסרת על משיכה לאכילת בשר בחלב או על נטייה ללבישת שעטנז). היא אוסרת על המעשה – משכב זכור. כיוון החשיבה הזה הוא הקו המנחה הבולט ביותר בתשובותיהם של הרבנים המוכנים להכיר בתופעה ולהתמודד עמה.

התורה מגדירה "תועבה" את המעשה של משכב זכור (ויקרא יח, כב) – לא את הנטייה עצמה. האמירה הזו מקִלה מאוד על מאמינים המוצאים בעצמם נטייה הומוסקסואלית. הם אינם חולים או סוטים. לפעמים אני שומע מצעירים דברים נוראים ששמעו מפי רבנים כשהתוודו בפניהם על נטייתם, ואני מתמלא בכאב ולעתים גם בכעס. אותם אנשים נמשכים לעברה מסוימת – כפי שכל אדם נמשך לעברות מסוימות. כל עוד הם אינם נכנעים ליצרם – אין בהם שום דבר מתועב או פסול.

אמנם, הניסיון שנדרשים לעמוד בו דתיים בעלי נטייה הומוסקסואלית אינו דומה כלל לניסיונם של אחרים. מי שיש לו משיכה לאכילת צ'יזבורגר יכול למצוא סיפוק גם במאכלים אחרים. אפילו מי שנמשך לאישה האסורה עליו יכול למצוא סיפוק (לעתים חלקי) בחיים עם אישה אחרת. אך מי שנמשך לבני מינו יודע כי אמונתו אוסרת עליו לממש את נטייתו המינית, ואינה מציעה לו כל אלטרנטיבה. כאשר צעירים החווים מצוקה זו פונים אליי ומתריסים כנגד עוצמת הניסיון שבו מעמידים אותם הרבנים, אני אומר להם: זה לא הרבנים – זה אתם. אתם אלו שבחרתם להאמין בתורה ולקיים את מצוותיה. אתם מקפידים על מצוות התורה משום שאתם מאמינים שהיא אמיתית. התורה האמיתית הזו מעמידה אתכם בניסיון נורא. אם תצליחו לעמוד בו – קדושים ייקרא לכם.

העיסוק הגובר בשאלת יחסנו להומוסקסואלים הביא גם למסקנה שנייה, מלבד ההבחנה בין הנטייה לבין המעשה. מה בדבר הומוסקסואלים חילונים, שאורח חייהם המעשי סותר את איסורי התורה? ברור שאין כל מקום להתיר מבחינה הלכתית את איסור משכב זכור. מדי פעם אפשר לשמוע מפי צעירים המתייסרים בנפתולי יצרם ביטויים של תקווה, כאילו לעתיד לבוא ההלכה "תתגמש" בנושא זה. אך כל בעל תודעה הלכתית מבין שאין ממש ברעיון זה: מדובר באיסור דאורייתא מושרש ובסיסי. עם זאת, בדורות האחרונים למדנו לגלות סובלנות מסוימת שבדיעבד כלפי עוברי עברות. פיתחנו מודלים רעיוניים והלכתיים המאפשרים לנו לחיות ביחסי שכנות טובים עם אוכלי טרפות ובועלי נידות. אם כך, שמא נוכל להתייחס באופן דומה גם לחילונים שהם הומוסקסואלים מוצהרים, אף שאורח החיים שלהם ודאי סותר את הוראות התורה.

יש אומרים: איסור משכב זכור חמור מאיסורים אחרים, משום שהתורה מגדירה אותו "תועבה". אך התורה מגדירה "תועבה" גם אדם המחזיר את גרושתו לאחר שהייתה עם איש אחר. האם גם עם אדם כזה נסרב לקיים יחסי שכנות קורקטיים? הניסיון לתרגם את התווית התורנית "תועבה" לתווית החברתית/רפואית "סטייה" הוא מטעה ומסלף, שהרי המושג "סטייה" עצמו הוא מעורפל למדי. האם הכוונה לומר שהנטייה הזו אינה טבעית? מחקרים רבים דווקא מראים שיש לנטייה ההומוסקסואלית בסיס גנטי ו/או הורמונלי. האם הכוונה לומר שהנטייה הזו מזיקה? אם כך, צריך להגדיר באיזה אופן בדיוק היא מזיקה. לעתים קרובות אנשים טוענים שהתורה אסרה על משכב זכור משום שהוא אינו פורה ואינו מביא להולדת צאצאים. אך הנימוק הזה נראה חלש למדי כשמשווים אותו לעוצמת הפאתוס של התורה כשהיא מנסחת את האיסור הנ"ל. האם היינו מגנים בתוקף כזה גם איש ואישה החיים יחדיו ובוחרים שלא להוליד ילדים?! דומני שמוטב לומר שמשכב זכור הוא חטא חמור, אף שאיננו יודעים מדוע. כשם שאיננו יודעים מדוע התורה אסרה על משכב נידה או על אכילת בשר בחלב, ומדוע ראתה גם במעשים אלו חטאים חמורים.

יש אחרים המעלים טענה שונה לחלוטין. לדבריהם, אם נתייחס באופן הגון וענייני לאנשים בעלי נטייה הומוסקסואלית (חילונים או דתיים), נעודד צעירים נוספים מבין תלמידינו לבחור בדרך זו. על כך אני משיב שהחיים של אדם דתי בעל נטייה הומוסקסואלית הם כה קשים ומייסרים, עד שקשה לי מאוד להאמין שמישהו יבחר בדרך החיים הזו מרצונו. וזאת גם אם נתייחס לבעלי נטייה זו באופן הגון ומכובד, כפי שראוי לדעתי לנהוג.

קיים או לא

כל מה שאמרתי עד כה נשען על ההנחה שהנטייה ההומוסקסואלית היא עובדה קיימת. יש כאלו אשר מסרבים להשלים עם הנחה זו. ברור שיש נערים רבים שעדיין מגבשים את זהותם המינית, וחווים תחושות הומוסקסואליות חולפות, שאינן מייצגות נטייה מבוססת. כאנשים שומרי תורה ומצוות נעשה מאמץ לכוון אותם לגבש נטייה הטרוסקסואלית.

אך יש שמרחיבים טענה זו וכוללים בה את כל ההומוסקסואלים. לדעתם, הומוסקסואליות אינה נטייה נפשית קבועה, אלא הפרעה שאפשר תמיד לתקנה. השאלה היסודית אינה האם מדובר בנטייה גנטית (שהרי ייתכן שהנטייה נקבעת בעוּבּר במהלך ההיריון, מסיבות הורמונליות ואחרות, ואז הנטייה היא מוּלדת אף שאינה גנטית). השאלה אף אינה האם מדובר בנטייה מוּלדת (שהרי ייתכן שהנטייה נקבעת לאחר הלידה, במהלך הינקות או הילדות, ומתקבעת באישיות באופן שאינו בר שינוי). השאלה היסודית היא האם מדובר בנטייה קבועה ויציבה, או בטעות בת־תיקון.

הרב משה פיינשטיין, בתשובה שנכתבה בשנת תשל"ו, בחר באפשרות השנייה:

…שהוא דבר שלא מובן שיהיה על זה ענין תאוה, דבבריאת האדם בעצם ליכא תאוה מצד טבעו להתאוות למשכב זכור… שיצר הרע זה אינו אלא מחמת שהוא דבר אסור שהוא כמו להכעיס ח"ו… וגם רשעים אין להם תאוה לזה בעצם, אלא שכל התאוה הוא רק מחמת שהוא דבר אסור והיצה"ר מסיתו להמרות נגד רצון הקדוש ברוך הוא (שו"ת אגרות משה אורח חיים ד סימן קטו).

בדבריו של הרב פיינשטיין משתקף גם הקושי של אדם שאינו הומוסקסואל להבין את הנטייה הזו ("שלא מובן שיהיה על זה עניין תאווה"). אך ברור שלדבריו יש גם בסיס תורני. הרי באמת קשה להבין למה יעמיד הקב"ה אדם בניסיון כזה. מסקנה אפשרית – שבה בחר הרב פיינשטיין – היא שאין מדובר באמת בנטייה מקוּבּעת, אלא בבחירה באורח חיים מסואב. דא עקא, יש מחקרים עדכניים המצביעים על נטייה הומוסקסואלית יציבה ומבוססת בשיעור מסוים מהאוכלוסייה – בכל אוכלוסייה, בכל מקום בעולם. השאלה היא האם הנטייה הזו היא בת שינוי.

הוויכוח סביב "טיפולי ההמרה" מתמקד בנקודה זו: האם בעלי הנטייה ההומוסקסואלית יכולים להשתנות? כולם? חלקם? מיעוט קטן מהם?

דומני שבשיח הציבורי בציונות הדתית של ימינו יש משקל מיוחד לטענה זו שהעלה ר' משה פיינשטיין, אך מתוך הקשר רוחני שונה מזה של ה"אגרות משה". הרי הרב קוק כתב ולימד על ההרמוניה הגדולה שבמציאות ועל ההתאמה שבין הנפש לבין התורה:

האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה… האיש הישראלי מחויב להאמין שנשמה א־להית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה (אורות התורה, פרק י"א).

מי שמתבונן בעולם ובאדם במבט כה אופטימי והרמוני יתקשה להשלים עם קיומם של אנשים שנטייה עמוקה וקבועה של נפשם סותרת באופן חזיתי את ציוויי התורה. מה שהיה נקל לליבוביץ לקבל, ומה שהיה מתקבל גם על דעתו של הרב סולובייצ'יק, שהדגיש את ממד העקדה וקבלת העול בחיים הדתיים, עלול להצטייר כשערורייה רוחנית בלתי נסבלת בבית מדרשם של תלמידי הרב קוק. דומני שאולי זה הרקע הרוחני המעורר בחלק מתלמידי־תלמידיו של הרב קוק סירוב להתמודד עם הנטייה ההומוסקסואלית כעובדה נפשית מוצקה.

האם ייתכן פער כזה בין נטיית נפש יסודית לבין דרך החיים שאליה מכוונת התורה? יש שיאמרו: ייתכן וייתכן, ואותו אדם נתבע מן השמים לעמוד בניסיון שאליו קלעו אותו כוחות נפשו. אך מי שמדגיש את ההרמוניה בין הטבע, הנפש והתורה יתקשה להשלים עם תובנה כזו. הוא אולי יעדיף להגדיר את הנטייה ההומוסקסואלית כקליפה, כקלקול או כאשליה, ובכל אופן – כנטייה זמנית שהיא תמיד בת־תיקון. אך טענה זו סותרת לא רק מחקרים רבים, אלא גם את תחושתם העמוקה ואת ניסיונם הדואב של אנשים רבים, שניסו להמיר את נטייתם – ולא עלתה בידם (אין זה אומר, כמובן, שכל הפונים לבקש עצה והדרכה שייכים לקבוצה זו, שנטייתה קבועה ומוצקה).

כינוי לא מוצדק

על רקע זה, מעניין עד מאוד לקרוא פסקה קצרה שכתב הרב קוק עצמו על הומוסקסואליות:

ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטייה הטבעית שיש לאיזה בני אדם מראשית יצירתם, ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה, אבל דבר א־להינו יקום לעולם. וכבר פירש בר קפרא על זה, "'תועבה' – תועה אתה בה" (נדרים נא ע"א), שהיא נטיה רעה, שצריך אדם וכללות האדם להלחם עליה. ומקצת הטינא שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעקרה, זה ראו חכמים מראש ואמרו על זה כל מה שאדם רוצה כו', משל לדג הבא מבית הציד, רצה לאוכלו צלי שלוק מבושל – אוכלו (נדרים כ ע"ב). ובזה העמיקו בטבע האדם עד לחמלה על המקולקלים בראשית יצירתם. ומכל מקום העירו, חגרין מפני מה הויין – מפני שהופכים את שולחנם (כלה רבתי פ"א הי"ג). ואף על פי שאינה הלכה, מכל מקום היא סיחה של מלאכי השרת, דהיינו חכמים הדומים למלאכי ד', וכל עם ד' על פיהם יחנה ויסע, וכל הנותר בציון והנשאר בירושלם קדוש יאמר, וישנא תהפוכות, ודרך ישרים סלולה (אורות הקודש ג עמ' רצז).

זהו קטע מקורי ומפתיע ביותר. הרב קוק מתמודד בו עם טענת "המדע החדש" כי יש אנשים בעלי נטייה טבעית להומוסקסואליות. התגובה הראשונית של הרב קוק היא שמדובר בנטייה רעה, מעין קליפה מקליפות הנפש, שאדם יכול וצריך לעקרה. אמנם, גם הוא מכיר באפשרות "שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעקרה". למען אותו יחיד התירה התורה לאדם לבוא על אשתו שלא כדרכה, וכך יוכל למלא את נטייתו בדרך היתר.

עם כל האומץ שמגלה הרב קוק בפסקה זו, הוא מצמצם את הנטייה ההומוסקסואלית לממד המיני המצומצם. וגם את הממד זה מגביל הרב קוק מאוד: אין מדובר במשיכה מושרשת ליחסי אישות (ולחיי זוגיות) עם בן אותו המין, אלא בנטייה חזקה כלפי אופן מסוים של יחסי אישות. אותו אופן התירו לאדם לקיים עם אשתו, ובזה יבוא לו מזור. חוששני שמעטים מאוד מקרב בעלי הנטייה ההומוסקסואלית בזמננו יראו בזה מענה כלשהו למצוקתם.

דומני שמבחינה יהודית עלינו להתייחס גם לעצם הכינוי "הומוסקסואלים". הבחירה למיין אנשים לפי נטייתם המינית אינה הכרעה מדעית־עובדתית, אלא הכרעה ערכית. איננו ממיינים אנשים ל"חלביים" ו"בשריים" לפי ההעדפות הקולינריות שלהם. כמובן, ההשוואה אינה לגמרי הולמת. נטייה קולינרית אינה בלעדית – גם חובב סטייקים יכול ליהנות מפשטידה. כמו כן, העדפה למזון מסוים אינה משפיעה על החיים במידה כה מכריעה כהעדפה מינית.

ועדיין, השאלה בעינה עומדת. האם נטייה מינית – למרות ההשפעה הדומיננטית שלה על חייו של אדם – אכן מצדיקה את תיוגו ושיוכו לקבוצת ה"הומוסקסואלים" או ה"הטרוסקסואלים"? הרי ה"הומוסקסואל" יכול להיות גם חובב שחמט, אוהב ספורט, חולה הגה, ומה שחשוב יותר: בעל תפילה, אוהב גמרא, וכיוצא באלו נטיות, תכונות וכישורים. האם לא ייתכן שלהומוסקסואל ולהטרוסקסואל יהיה הרבה יותר מן המשותף זה עם זה מאשר עם השותפים לנטייתם המינית?

מישל פוקו ציין שרק במאה ה־19 "ההומוסקסואל… הפך לאישיות". לפני כן התייחסו אליו כאדם שעושה פעולות אסורות, אך לא כטיפוס אנושי מוגדר. נדמה לי שההכרעה לתייג אדם ולהגדירו באופן מהותי לאור נטייתו המינית קשורה בין היתר בהעצמת המיניות בחברה המערבית בת זמננו, ובנוכחותה הדומיננטית ברשות הרבים.

גם היהדות מכירה בכך שלמיניות תפקיד חשוב בעולמנו – אך לא תפקיד בלעדי. הדבר נכון שבעתיים כלפי אדם דתי בעל נטייה הומוסקסואלית. מי שמקפיד על ההלכה ונמנע מלממש את נטייתו זו – האם יש הצדקה לכנותו "הומוסקסואל", כאילו במוקד יחיד ובלעדי של זהותו עומדת אותה נטייה מינית? אותו אדם מתמודד עם יצרו – ויכול לו. אורח חייו דומה למדי לאורח החיים של אדם דתי אחר (שאינו נשוי). אני שם את הכינוי "הומוסקסואלים דתיים" בתוך גרשיים משום שהוא שגוי בעיניי, ואינו עושה צדק עם אנשים מאמינים המתמודדים עם נטייה הומוסקסואלית.

למעשה, במסורת היהודית איננו מוצאים כינוי מיוחד לבעלי משיכה כלפי בני מינם. כך כתב הרמב"ם בנוגע ליחסים מיניים בין נשים: "יש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה, ומונע הנשים הידועות בכך מלהיכנס לה ומלצאת היא אליהן" (הלכות איסורי ביאה כא, ח). יש נשים שרגילות בעברה זו – "הנשים הידועות בכך". המינוח הניטרלי הזה מזכיר מינוחים שבהם משתמש הרמב"ם לגבי בעלי עברה אחרים, למשל בדבריו בהלכות מעשה הקרבנות (ג, ד): "היה מומר לעברה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה…". מדובר באדם שהורגל בעברה מסוימת, וכולם מכירים בכך. ועדיין, העברה הזו אינה מגדירה באופן בלעדי את זהותו ואת מהות אישיותו.

האמירה הזו אינה מופנה רק כלפי החברה, אלא גם כלפי בעלי הנטייה ההומוסקסואלית עצמם. רבים מהם מגדירים עצמם "הומואים דתיים". בהגדרה מצמצמת זו הם לדעתי עושים עוול לעצמם ולחבריהם. מדובר באנשים דתיים, שאוהבים חזנות (או לא), לומדים תנ"ך (או לא), מתמודדים עם משיכה לדברי רכילות (מן הסתם), וגם עם משיכה לבני מינם. אין ספק שהעובדה האחרונה משפיעה על חייהם השפעה מכרעת. אך כל עוד אין הם מממשים אותה – האם היא גם מגדירה באופן בלעדי אותם ואת זהותם?

קהילה ללא זהות

למען האמת, חלק מבעלי הנטייה ההומוסקסואלית המגדירים עצמם "הומואים דתיים" עושים זאת לא רק מטעמי נוחות, קיצור או אימוץ של כינוי רווח. לעתים הכינוי הזה מבטא התרסה, מודחקת או מפורשת, כנגד הבלעדיות של מערכת היחסים הזוגית בין איש ואישה ביהדות. אני נתקל באנשים – גם כאלו המקפידים על ההלכה – אשר טוענים: גם אם התורה אסרה על משכב זכור, מי אמר שהיא אסרה על אהבה רומנטית, אפלטונית, בין גבר לגבר? הרי זוג כזה יכול היום גם לקיים מצוות פרו ורבו (למשל, בעזרת אם פונדקאית), לגדל ילדים ולהקים תא משפחתי – לכאורה נורמטיבי.

אינני יכול ואינני רוצה לדון את הנוהגים כך. אך בנקודה הזו דומני שתורתנו מציבה קו אדום. אנו חייבים לגלות אמפתיה אמיתית לבעלי הנטייה. אך אמפתיה אינה לגיטימציה. מעבר לשלילת משכב זכור, התורה מציבה כנורמה ערכית בלעדית את המערכת הזוגית והמשפחתית שבין איש ואישה: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). גם אם נכיר בכך שיש כאלו שאינם מסוגלים לקיים קשר כזה – לפחות לא בכל ממדיו ובמלוא עוצמתו – לא נהפוך את מצבם לאידיאל נורמטיבי. אף שעבור רבים האמירה הזו קשה מנשוא, דומני שהתורה אינה יכולה להכיר ב"זוגיות חד־מינית".

בציבור הכללי, יש כאלו שאינם מסתפקים בדיבור על הומוסקסואלים ולסביות, אלא נושאים את דגל "קהילת הלהט"ב" – לסביות, הומוסקסואלים, טרנסקסואלים ובי־סקסואלים. המשמעות היא לגיטימציה מוחלטת לכל סוג של בחירה מינית וזהות מינית, ושלילת כל אמירה נורמטיבית על טיבם של יחסים מיניים ונטיות מיניות.

לצד מינוחים אלו, צומחת היום בשדה הרוח "התיאוריה הקווירית". הכוונה היא לאוסף של תובנות – פילוסופיות, ספרותיות וחברתיות – המערערות על עצם המושג של זהות מינית/מגדרית. גישה זו נפוצה מאוד בעולם האקדמי. רק העתיד יאמר האם תיקבר באקדמיה כשם שנולדה בה, או שתפרוץ אל הרחוב ואל השיח הציבורי העממי, כפי שקרה ללא מעט אופנות אקדמיות בעבר.

הומוסקסואלים רבים טוענים בתוקף שהנטייה ההומוסקסואלית נמצאת באופן טבעי בחלק מסוים של האוכלוסייה, וזאת בכל חברה אנושית בהיסטוריה. טענה זו מגוּבה בשלל מחקרים המעגנים את הנטייה ההומוסקסואלית בגורמים גנטיים או הורמונליים. אך התיאוריה הקווירית מערערת על הטענה הזו. לדבריה, עצם ההגדרה "הומוסקסואל" היא הכרעה שרירותית של העולם המודרני, הבנָיה חברתית הקוטעת באופן שרירותי רצף אינסופי של נטיות ורצונות ומדביקה תווית על נתח מסוים מן הרצף הזה. בהקשר זה, התיאוריה הקווירית נראית לעתים (בצדק או שלא בצדק) כסותרת גם את האינטואיציה הבסיסית של רבים מהדתיים בעלי הנטייה ההומוסקסואלית. רבים מהם חווים את נטייתם כנתון מוּלד ומוצק, ובכל אופן – לא כתוצאה של הבניה חברתית כלשהי. התנסותם האישית מלמדת אותם עד כמה הנטייה מגובשת ומושרשת בתוכם, וניסוחים ברוח התיאוריה הקווירית עלולים להתפרש על ידם כמפקפקים בהכרה הפנימית הזו.

האם בהכרח צריכה להיות התאמה בין מין ביולוגי, זהות מגדרית ונטייה מינית? התיאוריה הקווירית טוענת שלא. במקום שתי זהויות נוקשות – זכר ונקבה – התיאוריה הקווירית דוגלת במגוון עצום של בחירות מגדריות ומיניות, שכל אדם יוצר צירוף אחר שלהן. דוגמה מקבילה היא זהות גזעית: האם באמת אפשר לחלק את האנשים ל"לבנים" ו"שחורים"? הרי התגיות הללו הן הבניה חברתית יותר מאשר שיקוף של מציאות טבעית. במדינה אחת מגדירים אדם מסוים "לבן" בגלל צבע עורו הבהיר, בעוד במדינה אחרת יגדירו את אותו אדם עצמו "שחור" משום שחלק מהורי־הוריו הם יוצאי אפריקה. את התובנה הזו מנסה התיאוריה הקווירית לתרגם גם לעולם הזהות המינית/מגדרית. יש גברים שנוהגים להתלבש כאישה, ובמקביל מקיימים זוגיות עם נשים. התיאוריה הקווירית מקבלת זאת כאופציה לגיטימית לחלוטין, ואף תוהה: איך אפשר להגדיר גבר כזה? האם הוא הטרוסקסואל? האם הוא לסבי? יתר על כן: האם הוא גבר או אישה? או שמא – כך טוענים דוברי התיאוריה – כל המינוחים וההגדרות הללו הם חסרי משמעות?

אני חושש שזה עלול להיות השלב הבא בהתמודדות הערכית שאנו נדרשים לה עם ההומוסקסואלים הדתיים ולצדם. במוקד ההתמודדות הזאת לא יעמוד הפסוק האוסר על משכב זכור, אלא פסוק אחר: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ־לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (דברים כב, ה). הפסוק הנוקב הזה אוסר למעשה על טשטוש הזהות המינית. בעיני התורה יש אכן התאמה ערכית יסודית בין מין ביולוגי, מגדר ונטייה מינית. גבר הוא גבר, אישה היא אישה. הגישה הקווירית מנסה למחוק את מושג ה"נורמליות" בהקשר המיני/מגדרי. נדמה לי שהתורה שוללת לחלוטין גישה זו.

ומה לגבי גברים (ונשים) הנמשכים אל בני מינם? לאלו נעניק את מרב האמפתיה והעזרה. לא נגדיר אותם כחולים או כסוטים. נכיר בכך שאצל חלק גדול מהם מדובר בנטייה קבועה ומבוססת. ניאבק בביטויי שנאה וגנאי המופנים כלפיהם. ננסה להקל על חייהם כמידת האפשר. אך גם נבהיר להם ביושר את עוצמת הניסיון שהציב בפניהם בורא העולם. אני כותב בכאב את השורות הבאות: לא נוכל למחוק עבורם את המסר הברור של תורת ישראל בנוגע לגברים, לנשים ולזהותם המגדרית. האנושות אינה קרנבל ססגוני של זהויות מיניות מגוונות ומעורפלות, אלא שני מגדרים מובחנים היטב. זהויות מיניות מורכבות נתפסות בעיני היהדות כטרגדיה, לא כקרנבל.

(מקור ראשון, שבתכ"ט סיון תשע"ג, 7.6.2013)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.