"הומואים לא נולדים הומואים, זה לא רק גנטי" | כל-מיני

אבנר ברנהיימר, הומו בעצמו וסופר ותסריטאי, בריאיון שמנפץ כמה מיתוסים שהקהילה ההומו-לסבית אוהבת לטפח: "יש שקר שמספרים בקהילה שלנו: 'תצאו מהארון והכול יהיה טוב ומאושרים. ההומואים צריכים להפסיק לעודד לצאת מהארון, זה טרור קהילתי" * קטעים מריאיון של מגזין "ליידי גלובס"

אבנר ברנהיימר. תצלום: ויקיפדיה
אבנר ברנהיימר. תצלום: ויקיפדיה

"ראית את הקמפיין שחברת הכנסת מירי רגב מובילה נגד הומופוביה?", שואל אותי אבנר ברנהיימר. "אנשים בקהילה שהסכימו שהיא תשתתף בקמפיין, מגעילים אותי. האישה הזאת תומכת בדיכוי של אוכלוסיות שלמות, אבל תומכת בהומואים. ההומואים והלסביות המשת"פים האלה, שמוכנים ללקק לאנשים כמו רגב ולהעביר אותם לצד השני, מגעילים אותי לא פחות ממנה", הוא עובר להילוך חמישי.

ברנהיימר, 46, מבכירי התסריטאים בארץ, יוצר הסרט "יוסי וג'אגר" וסדרת הטלוויזיה "אמא ואבאז". החודש יצא בהוצאה מחודשת ספרו "אתה אוהב אותי", שמתאר את חייו ואת הזוגיות שלו עם ד"ר ערן נוימן, ראש הפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת תל-אביב.

לא עבר לך בראש לגדל ילד לבד, ללא אם?

"זוגות הומואים שעושים ילד בלי אמא או זוגות לסביות שעושים ילד בלי אבא, מגדלים ילדים לתפארת. אבל אם לילד היו גם אמא או אבא, יכול להיות שהוא כן היה מקבל תמונת עולם מלאה, מורכבת יותר, איכות נוספת. מה לעשות, עוד אישה ואמא, זה עולם שלם, שזוג הומואים שעושים ילד בלי אישה, אין להם את זה. את כל עניין הנשיות, הנפש הנשית, האמהית, תפיסות נשיות, הוא לא יכול לקבל מגבר. אותו דבר לסביות שמגדלות ילד ללא אבא. אני גם חושב שאי הרצון להכניס אישה למערכת הזוגית, הוא בגלל שיש הרבה הומואים שיש להם בעיה עם אינטימיות, קשר קרוב, עם אישה".

מיזוגניה? לפעמים עולה תחושה שיש הומואים שהיו יותר משמחים אם נשים היו מתאיידות להם מהעיניים.

"לא בטוח שזו מיזוגניה. זה באזורים של משהו שקשור ליחסים עם אמא שלהם, לא לשנאת נשים. לא הייתי מגיע למקום הזה של לעשות ילד עם אישה, אם לא הייתי מטפל בעצמי כמה שנים טובות. לפני הטיפול נוכחות של אישה בחיי הייתה דבר שאיים עליי. הטיפול עזר לי להיות מסוגל להכניס אישה בצורה כל כך כבדה לחיים שלי, וליהנות מכל הערך המוסף המתלווה לזה. בכלל, מאז שעשיתי ילד עם אישה, התחלתי לראות נשים הרבה יותר מפעם. לראות אותן גם כסקסיות יותר, להבחין בשדיים. הגן הסטרייטי שלי התחיל לעבוד. הרי אנחנו נורא עסוקים להגיד שלכל סטרייט יש גן הומואי, כן? אבל לא חושבים שבנו אולי יש גן סטרייטי. כשהפסיכולוג אמר לי את זה, זה העיף לי את הראש. באתי אליו המום שאני מסובב את הראש אחרי מחשופים, אחרי טוסיק. מדבר עם בחורות מיניות וזה עושה לי את זה".

בדקת את המשיכה הזו?

"אני לא אפתח את היחסים שלי עם ערן כדי לבדוק את זה, זה גם לא שבא לי לממש את זה. אבל אני הרבה יותר מודע לנשים כיצורים מיניים, למורכבויות שלהן. אני אגיד עוד משהו שהרבה הומואים לא ישמחו לשמוע, שהוא לא פוליטיקלי קורקט. אני לא בטוח שהומואיות היא גנטית. הפוליטיקה של ההומואים נורא רצתה להגיד: זה גנטי, תקבלו אותנו כי נולדנו ככה. ואני אומר: סליחה, מי אתם שתקבלו אותי או לא תקבלו אותי, בין אם נולדתי או לא נולדתי ככה, גם אם הומואיות זו בחירה, אתם תקבלו, כי זו בחירה שלי.

"אבל אני לא חושב שכל ההומואים נולדו הומואים, יש משהו שהוא כן ביחסים במשפחה, בין האבא והאמא והילדים, שמוציא איזה פוטנציאל של הומואים ולסביות. אין לי שום ספק שזה שילוב של גנטיקה ומערך כוחות במשפחה.

"אני חושב שבאופן אישי היו לי יחסים מאוד סימביוטיים עם אמא שלי, שהייתי צריך להרחיק אותה קצת, ובחירה בגברים הייתה רצון לשים גבול ביני לבינה. לבחור בגברים, אולי מתוך חרדה שאבחר בה, שאולי אשכב איתה. אדיפלי לחלוטין. זה עלה תוך כדי הטיפול. ברגע שהשלמתי עם האזורים האלה, הצלחתי להכניס אישה לחיים שלי, כי נשים כבר לא מעוררות בי חרדה שאבלע בתוכן, שאשכב עם אמא שלי. זה נרגע אצלי".

לשיטתך, נטייה מינית היא הפיכה. ואם כך, יש הטוענים שאפשר לעשות טיפולי המרה.

"אולי זה הפיך, אבל השאלה למה להפוך את זה? אין שום סיבה להפוך לסטרייט, זה לא משהו שמעניין אותי. זו ברכה שיצאתי הומו".

מה תגיד למי שמתלבט אם לצאת מהארון?

"חלק מהחופש שאני רוצה לחשוב שהגענו אליו הוא שנפסיק להגיד לאנשים בקהילה איך להתנהג. צאו מהארון, אל תצאו מהארון. תעזבו אותנו בשקט. יש שקר שמספרים בקהילה שלנו: 'תצאו מהארון והכול יהיה טוב, תהיו מאושרים'. מה זה הבולשיט הזה? זה טרור קהילתי. זה שקר, מוכרים פה שקר לאנשים: תצא מהארון וכל בעיותיך ייפתרו, תהיה בשמים קשת צבעים של הדגל ההומואי. המציאות מוכיחה את ההפך. אולי בארון יותר רע, אבל הבעיות ביציאה ממנו לא נגמרות, רק מתחילות.

"את יודעת כמה הומואים יצאו מהארון והמשיכו להיות עם כל הבעיות הקודמות שלהם? בדיכאון, חרדות, חלק מתים לחזור לארון. היציאה מהארון מביאה סט חדש של בעיות עם עצמך. המכה שאתה חוטף כשאתה יוצא מהארון היא לא פשוטה. בואי אני אספר לך משהו, הרבה מהנציגים הגדולים שלנו, של היציאה מהארון, חייהם לא מאושרים במיוחד, הם בדיכאונות, על כדורים פסיכיאטריים, והם עדיין ממשיכים לנקוט בשקר הזה הלאה, שהכול ורוד שם בחוץ".

(גלובס, כ"ז בסיוון תשע"ג, 5 ביוני 2013)

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. הכתבה יותר ארוכה מהמוצג. בכל מקרה יש בדבריו דברים. קראתי את הכתבה בשלמותה ויש טענות שבהן הוא צודק ודעתו כדעתי.

    אך כמובן שהדרך לוודאות לגבי הומוסקסואליות עדיין ארוכה ואנחנו במצב שכול אחד יכול להרשות לעצמו לשער השערות ואני ביניהם.
    על אף שאני חווה על בשרי את מה שאני חוקר ואת החוויות שעברתי ורואה אני שיש דברים שאם אני שם לב אליהם אזי בגינם קרו חלק מתופעות ההתבגרות שלי.

    בסופו של דבר, מאמר מצוין וגרם לי להבין שהמגזין ליידי גלובוס לא מיודע לליידיס בלבד(: