הרב משה פיינשטיין: הומואים עושים דווקא! | הלכה

"למשכב זכור ליכא שום תאוה מצד הבריאה […] יצר הרע זה אינו אלא מחמת שהוא דבר אסור שהוא כמו להכעיס ח"ו" – כך כתב הרב משה פיינשטיין זצ"ל * לא מאמינים שאחד מגדולי הפוסקים בדור האחרון כתב זאת? תשפטו אתם בעצמכם

(לביקורת על פסק הרב פיינשטיין – ראו כאן וכאן. לביקורת על הביקורת – ראו כאן)

הרב פיינשטיין
הרב פיינשטיין

תשובה לנכשל במשכב זכור

ר"ל א´ דר"ח אדר ראשון תשל"ו.

מע"כ הבחור הנכבד שליט"א שלום וברכה לזכות לתשובה גמורה.

הנה אף לטרדותי המרובות מכיון שחז"ל אמרו כמה דברים מפני תקנת השבים כ"ש שמוכרחין להזדקק להשיב לבעל תשובה בין שהוא להשיב להלכה בין שהוא לחזוק שאל יפול רוחו ולהתרשל בדבר שצריך חזוק גדול להנצל מעצות היצר הרע, שלכן פניתי מעט להשיב לו על מכתבו, והנה איני רואה שאלה להלכה במכתבו כי אף שבמכתבו שהוא איסור כרת מסתמא יודע שמשכב זכור הוא גם איסור סקילה כי בתורה בפרשת קדושים נאמר יומתו דמיהם בם וילפינן ג"ש מאוב וידעוני שהוא בסקילה כדאיתא בסנהדרין דף נ"ד ע"א עיי"ש וכרת כתיב בסוף פרשת אחרי ונכרתו הנפשות שקאי על כל הא דלעיל עיין ברש"י ריש כריתות, ונמצא שאתה רוצה שאכתוב לך דברי חזוק להנצל מיצר הרע ואיזה עצה.

והנה ראשית הידיעה דחומר האיסור דסקילה וכרת וגם שנקרא תועבה והוא מחטאים המגונים ביותר ואף בני נח נצטוו ע"ז הוא כח גדול לעמוד כנגד היצר הרע, ושנית שהוא דבר שלא מובן שיהיה ע"ז ענין תאוה דבבריאת האדם בעצם ליכא תאוה מצד טבעו להתאוות למשכב זכור, שלכן אמר בר קפרא לרבי על תועבה זו שנאמר באיסור דמשכב זכור דפירושו תועה אתה בה בנדרים דף נ"א ע"א ופי´ הר"ן שמניח משכבי אשה והולך אצל זכר, וכוונתו דהוא על לשון תועבה שנאמר במשכב זכור יתר על לשון התועבות הנאמר ד´ פעמים בסוף פרשת אחרי שקאי על כל העריות דעל קרא דתועבות לא הוקשה לו משום שאין צורך לבאור שפירוש שהם דברים מתועבין ומאוסין מצד איסורי התורה, אבל הוקשה לו על לשון תועבה הנאמר בזכור שני פעמים בפ´ אחרי כשנאמרה אזהרה בלאו ובפ´ קדושים שנאמר העונש מה שלא נאמר כן בשאר איסורי עריות דאם מצד האיסור מ"ט לא נאמר זה בשאר עריות, וע"ז תירץ בר קפרא שהוא תביעת הקב"ה בהקרא להרשעים, שלעבירה זו דמשכב זכור הרי ליכא כלל תאוה מצד הטבע שבראתי שיהיה להם תאוה למשכב הנשים דבלא תאוה לא היה אפשר לקיום ישוב העולם כדאיתא בגמ´ בשני מקומות ביומא דף ס"ט ע"ב ובסנהדרין דף ס"ד ע"א, ולא אפשר שיהיה פלגא שיהיה לו תאוה לאשה המותרת ולא יהיה לו תאוה לעריות כמו שאיתא שם שפלגא מרקיעא לא יהבי ע"י תפלה שהוא מהטעם שלא נברא בתחלת הבריאה פלגא, אבל למשכב זכור ליכא שום תאוה מצד הבריאה וכל התאוה לזה הוא רק תועה מהטבע לדרך אחר אשר גם רשעים בעלי תאוה שלא נמנעין מצד חטא ועון אין הולכין לשם שיצר הרע זה אינו אלא מחמת שהוא דבר אסור שהוא כמו להכעיס ח"ו, והחלוק הוא דהרשע הרי איתא ביומא דף ל"ה ע"ב שמתרץ עצמו נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי ומחייבין אותו רק מצד שיוסף מחייב את הרשעים, אבל על עבירה דמשכב זכור אין להרשע העובר על זה שום טענה לתרץ את עצמו כי לא היה שייך להתאוות לעבירה זו. והוא פירוש המדויק והנכון.

ועיין בפרש"י שם בנדרים שכתב כלומר שמניח אשתו של היתר ותפס זו של זנות, וזה תמוה דזה הא שייך על כל איסורי עריות שנאמרו שם בפרשה ולא נקט לשון תועבה בכולם אלא בזכור, אבל ידוע שפירוש רש"י הנדפס בנדרים הוא פירוש מוטעה בכמה מקומות ואינו מרש"י או שאיזה מעתיק טועה ומשבש בכל אופן אין לסמוך על לשונו ואם היה העתקה מפרש"י פשוט שהיה הגירסא שם כלומר שמניח את אשתו ותפס זו של זכור והמעתיק הוסיף תיבות של היתר והוא מטעם שלשון של אשתו הוא בדוקא שא"כ הוא מחמת שהיא היתר ולכן הוסיף לפרש כוונת פרש"י והוקשה לו על לשון של זכור דהא כל הנשים אסורות אינם של היתר ולכך הגיה לכתוב של זנות והוא טעות ברור, בלשון שכתבתי שאפשר היה כתוב כן הרי הוא בתוס´ ורא"ש שמניחין נשותיהן והולכין אצל משכב זכור, ופשוט שמש"כ נשותיהן אין הכוונה כאן לענין היתר ואיסור, אלא משום דהקרא הא איירי אף באינו חשוד לעבור על זנות עם עריות אלא על משכב זכור, שג"כ הוא נחשב תועה אף לענין התאוה, דלא שייך כאן אף מה שאיתא בע"ז דף כ"ו ע"ב דאכל פרעוש או יתוש ה"ז מומר שהוקשה למ"ד דלהכעיס הוא מין ותירץ התם בעי למיטעם טעמא דאיסורא, דהתם נמי אין הפירוש שאיכא תאוה טבעית לאדם לעבור עבירות אלא כדפרש"י התם לא להכעיס אלא מתאוה לטעום טעמו לפי שאין ישראל טועמו מעולם, שפירושו שחושב אולי יש בזה איזה טעם מאחר שלא טעמו מעולם, דבמשכב זכור לא שייך זה והוא פירוש אחד עם של הר"ן ולרבותא פירשו כן והר"ן חשש לטעות איזה מעתיק לכן כתב סתם שמניח משכבי אשה והולך אצל זכר שהוא לשון שלא שייך לטעות בו.

עכ"פ תאוה למשכב זכור הוא נגד עצם התאוה וגם רשעים אין להם תאוה לזה בעצם אלא שכל התאוה הוא רק מחמת שהוא דבר אסור והיצה"ר מסיתו להמרות נגד רצון הקב"ה וידיעה זו הוא חזוק גדול נגד יצה"ר שכבר נצחתו שאתה מאמין בהקב"ה ובכל הי"ג עיקרים ובכל התורה שבזה תנצחהו על מה שמסיתך להמרותו ולהכעיסו, וקרא מפורש בהאזינו בתועבות יכעיסוהו ופרש"י כגון משכב זכור שזה קרא הכתוב שהוא להכעיס, ומש"כ גם כשפים משום שהוא הכחשה בפמליא של מעלה כדאיתא בסנהדרין דף ס"ז ע"ב והוי הפירוש שגורם שיכחישו גזירת שמים ויעשו להכעיס ח"ו, ובספרי ליכא אלא משכב זכור לבד ורש"י אולי היתה לו גירסא אחרת בספרי, או מצא במקום אחר. חזינן דאף שנאמר בסוף הפרשה דאחרי לשון תועבות על כל העריות לא מפרש הספרי אלא על משכב זכור והוא משום דכל העריות הוא ודאי בתאוה ואינו להכעיסו שלכן הוכרח לפרש רק על משכב זכור.

ושלישית הגנאי אף לבני אדם שכל העולם אף הרשעים מבזין לבעלי עבירה דמשכב זכור ואף בעיני הרשע השני שעושה עמו העבירה הוא מזולזל ובזוי שזהו חזוק גדול נגד היצה"ר, ועיין בסנהדרין דף כ"ט ע"א דאמרינן לעדים כשמאיימין אותם שלא יעידו קר בשביל תאות ממון לפי המסקנא דא"כ אשי אמר לי נתן בר מר זוטרא סהדי שקרי אאוגרייהו זילי, הרי מפורש שזהו עצה טובה לחזק עצמו מתאות הממון וכמו כן היא עצה טובה נגד תאות עבירה מגונה ובזויה זו שלבד שהוא נגד התורה באיסור חמור היותר גדול הוא גם נגד עצם האנושיות שנעשה שפל ובזוי בתכלית השפלות, ולא רק שהוא גנאי הוא גם גנאי היותר גדול לכל משפחתו.

והעצה הגדולה הוא למוד התורה בעיון שהוא מציל ושומר מכל העריות ואף מהרהורים כדאיתא ברמב"ם סוף הלכות איסורי ביאה גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה וכ"ש שיועיל זה להנצל מיצה"ר דעבירה בזוי הזו. והנני גומר בברכה שתהא תשובתך שלימה וגמורה ותתגדל בתורה ויראת ה´.

משה פיינשטיין

(פורסם בשו"ת איגרות משה, חלק או"ח ד´, סימן קט"ו)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.