התמונות שבאלבום | פצעי אוהב

הוא חתיך, הוא שרירי, הוא גברי. אבל הוא גם בן אדם * כשבנימין פגש את מוטי – מושא הפנטזיה שלו – ההתמודדות הייתה קלה יותר

בחמישי הזה, מפגש כסלו:
שיחה עם הגרפולוג אילון בן יוסף
 *

(לכל הרשומות הקודמות בבלוג זה – לחצו כאן)

מוטי.

"יונתן שטיין תויג ב-6 תמונות חדשות", מודיע לי פייסבוק באדיבות.

"וואו, מגניב", אני חושב לעצמי ומקליק על התמונה. "אה יופי, האלבום ציבור"', ואני מתחיל לדפדף בתמונות.

בתמונה השישית בערך, אני רואה את יונתן עומד עם שלושה חברים על רקע ואדי, הבחור השני מימין תופס לי את העין, אני מרחף מעליו עם העכבר – "מוטי חדד" מופיע לי התיוג.

אני ממשיך לדפדף לי ורואה אותם צוחקים, נהנים. שקיעה מטורפת, נוף עוצר נשימה, נהר איתנים זורם. בא לי לבכות למה כאן בארץ אין לנו זרימות כאלו.

עובר עוד תמונה – מוטי בבגד ים עומד באמצע מעיין. העברתי את התמונה.

לאט מדי.

תמונה הבאה, ארבעת החברה עומדים מחייכים, עוד כמה תמונות במעיין עם יונתן (ומוטי) והחברים שלו. טוב, הם עזבו את המעיין והמשיכו בטיול. הנה המדריך שהיה איתם, כמה ילדים מקומיים, שוב מעיין, שוב תמונה של מוטי במעיין, עוד תמונות של החבר'ה, המשך הטיול, כמה מעיינות, מפלים ובסוף כמובן החזרה לארץ.

האלבום הסתיים, סגרתי את הלשונית. "אאאךך" נפלטה אנחה מפי, "יוני, יוני, רואים שנהנית", מלמלתי לעצמי..

מאוחר יותר אותו ערב, אני לבד בחדר, פתאום התמונה של מוטי עולה לי לראש. אני מנסה להדחיק את המחשבה, בלא הועיל. אני קם הולך לשתות כוס מים קרים עושה סיבוב בחדר וחוזר למיטה. תמונה אחרת של מוטי.

שוב קם, קורא "תיקון הכללי" וחוזר למיטה. התמונות לא מרפות. נמאס לי, אני נותן לעצמי סתירה, "די! בנימין! מספיק!", אני צועק בשקט שהשותפים לדירה לא ישמעו.

התמונות עדיין שם. נשברתי, אני פותח את הפייסבוק. לא בנימין! לא! צועק לי קול בפנים. פותח את הפרופיל של יוני, (בנימין רע! צועק עליי הקול), פותח את התמונות שהוא מתויג בהם (בנימין! תפסיק כבר! למה אתה עושה את זה לעצמך?), פותח את האלבום (די… בבקשה….הקול כבר הפך מתחנן) ופותח את התמונות של מוטי.

למחרת בבוקר אני קם בצביטה בלב. טוב, מה שהיה היה, אני מנחם את עצמי.

בימים הבאים שום דבר מיוחד לא קרה. "נו, הנה זה היה חד פעמי", השליתי את עצמי.

בוקר רע אחד, לא יודע אם זה היה שעמום, עצבות עייפות באסה, או שילוב של כמה מהגורמים ביחד. שוב היצר תוקף, שוב אותה מלחמה, יום שלם מישהו שאני לא מכיר מתרוצץ לי במחשבות. ובלילה שוב אותה סאגה מול הפייסבוק.

את תיבת הפנדורה הזאת כבר לא הצלחתי לסגור. כל פרק זמן, שוב הייתי חוזר לאותה פרשה, אותן תמונות. עוד אתר עם מראות אסורים לי, את רובם הסינון מאפשר, בסה"כ בחור בבגד ים בפייסבוק.

יום אחד אני מגיע לעשות שבת אצל בן דוד שלי בישיבה. אחרי שארגנתי את הציוד שלי, ישבתי בכניסה לחדר ולפתע אני רואה דמות מוכרת. כן אי אפשר לטעות, זה היה מוטי.

"שלום", אמרתי לו בקור רוח. "שלום בנימין", הוא ענה.

הסתכלתי למעלה, השמים לא באמת נפלו, רק היה נדמה לי.

חזותי החיצונית לא הסגירה כלום. "מאיפה אתה מכיר אותי?" שאלתי.

"כשהייתי בשבו"ש בישיבה היית שם", הוא ענה.

"וואלה, לא זוכר אותך", אמרתי בכנות. "מה השם שלך?" עשיתי עצמי כלא יודע.

"מוטי" הוא ענה. מסתבר שהוא ישן חדר לידי.

אותה שבת הייתה מעניינת מאוד. שוחחנו רבות ואפילו למדנו ביחד. מוטי התברר כאדם חכם, עמוק ובעל תשוקה עזה לעבוד את הקב"ה. בדיעבד שמחתי מאוד שסוף סוף אני פוגש את הבן אדם שאני מפנטז עליו כ"כ הרבה.

חלפו ימים מספר ושוב אני פותח את הפייסבוק באותו האלבום הנודע לשמצה. עובר על התמונות עד ששוב אני נעצר על התמונה של מוטי באמצע המעיין צוחק. חיוך עולה על שפתי כשאני נזכר באיש המתוק.

מאותו יום התמונות האלו כבר לא הטרידו אותי עוד.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.