(לכל הרשומות הקודמות בבלוג זה – לחצו כאן)

"ת"ר שבעה דברים מכוסין מבני אדם … ואין אדם יודע מה בלבו של חברו" (פסחים נ"ד ע"ב).

בואו אגלה לכם סוד: לא חייבים לצאת מהארון.

ועכשיו ברצינות, איזה אינטרס זה משרת? למה ליידע את כל העולם בקשיים/באתגרים?

הבהרה: אין מדובר במקרה של יציאה מהארון כדי לבקש עזרה אישית או מקצועית מקרוב משפחה, חבר, רב, פסיכולוג. או בשיתוף של מישהו קרוב בשביל לפרוק מועקה או לקבל תמיכה או ליווי. במקרים כאלו הדבר כדאי ולפעמים אף נחוץ. זה נכון גם כלפי אנשים קרובים אליכם, ואפילו להורים שלכם (לגבי בת זוג, איני יודע וצריך להתייעץ). זה לא צריך להשפיע עליהם ואתם לא חייבים להם.

"זה מעשה שלו וזה מעשה שלי" (מעשה בחכם ותם).

אתם לא מכירים את הקשיים שיש לאנשים אחרים. לצדיק ההוא מהישיבה, לחבר המגניב מהסניף, לאחותך הדוסית באולפנה. גם בבית המקדש "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" (אבות ה, ה), למה? "כדי שלא ישמע את חברו כשהוא מתודה ומזכיר עונותיו" (רבנו עובדיה מברטנורא).

מעבר לזה, אני מרגיש כי ההחצנה של קשיים בענייני עריות לוקה בחוסר צניעות, כמו שאמר רב חסדא "חציף עלי מאן דמפרש חטאי" (ברכות לד ע"ב), אף על פי שכאן אין מדובר בחטאים אלא ביצרים.

אבל אולי זו רק תחושה שלי.