זה גנטי? | פצעי אוהב

"ככה אלוקים ברא אותי", "אין לי שליטה על זה", "איני הולך לחיות בשקר עם עצמי ועם אלוקים" – את כל אלה לא אמר הומו אלא דווקא מכוער אחד לרבי אלעזר * מבט מחודש בסיפור רבי אלעזר והמכוער

(לכל הרשומות הקודמות בבלוג זה – לחצו כאן)

מעשה שבא רבי אלעזר <בן ר'> [ברבי] שמעון ממגדל גדור מבית רבו והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר אמר לו שלום עליך רבי ולא החזיר לו אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך אמר לו איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו נעניתי לך מחול לי אמר לו איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו שלום עליך רבי רבי מורי מורי אמר להם למי אתם קורין רבי רבי אמרו לו לזה שמטייל אחריך אמר להם אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל אמרו לו מפני מה אמר להם כך וכך עשה לי אמרו לו אעפ"כ מחול לו שאדם גדול בתורה הוא אמר להם בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

(תענית כ ע"א-ע"ב)

אחת הגמרות הכי פחות מובנות.

למה רבי אלעזר מעליב את אותו האדם? האם תנא קדוש כזה באמת מתייחס לאדם על מראה חיצוני? מה רבי אלעזר חשב לעצמו? שאותו אדם נהנה להיות מכוער? שזה ביוזמתו? שהוא שולט על זה? בגלל זה הוא ריקה (אדם ריק מתוכן)? מה הוא רוצה מכל בני עירו? כלום הוא חולק על רבי יהושע רבו שעליו נאמר "חכמה מפוארה בכלי מכוער"?

גם הסוף לא ברור: "נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". כלומר הבעיה לא הייתה הלבנת פנים ואפילו לא ההסתכלות על החיצוניות, אלא זה שהוא לא היה "רך כקנה".

לפני כמה שנים חבר שלי (בייני"ש שכמוהו) הסביר ש"זה לא שאותו אדם היה מכוער, אלא המעשים שלו היו מכוערים". זה אולי מתרץ את ההתקפה של רבי אלעזר, אבל לא את מה שבא אחר כך. "לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית?!" אלוקים לא עשה את המעשים שלך! יש לך בחירה חופשית, לך ותקן את מעשיך!

לפירוש שאני עומד להציע, לא מצאתי כל מקור או סימוכין (האמת היא שלא כל כך חיפשתי), אבל על הוא מתיישב על לבי, ולקורא ינעם.

רבי אלעזר בא מבית רבו אחרי שלמד תורה הרבה. הוא רוכב על החמור, שולט בחומריות שלו. מטייל על שפת הנהר, "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". נזדמן לו אדם, נוצר מהאדמה, שקוע בה. בתוך נפשו וגופו של אותו האדם יש כיעור גדול, "מכוער ביותר". רבי אלעזר לא מבין את ההתמודדות והניסיונות שאותו אדם שקוע בהם והוא גוער בו "כמה מכוער אותו האיש" – האישיות שלך, העצמיות שלך מכוערת.

האיש נעלב, "אמר לו איני יודע", אם אוכל להשתנות, האם זה גנטי, האם זה משום ש"בני עירי מכוערין כמותי".

בעקבות דבריו החריפים של רבי אלעזר, נכנס האיש למגננה. "לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית". דהיינו "ככה אלוקים ברא אותי", "אין לי שליטה על זה", "איני טועה או מבולבל", "אני לא הולך לחיות בשקר עם עצמי ועם אלוקים".

בשלב זה רבי אלעזר מבין שחטא, הוא יורד מעל החמור, הוא כבר לא רוכב על גבי החומר, הוא מנמיך את עצמו לאותו עולם שבו אותו אדם נמצא. אבל את הנזק כבר קשה לתקן. "היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו", למקומו של אותו אדם.

כיוון שאותו אדם מחל לו, "מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". רבי אלעזר לא מצטער על תוכן הדברים. הארציות, האדמה שבתוכו, הרפש שבנפשו של אותו אדם, מכוערת היא. אבל "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז", אסור להטיח דברים קשים בפניו של האיש שמתמודד מול יצרו.

האיש שבאדם, האישיות שלו נשארת טהורה.

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

להגיב על משה לבטל

האימייל לא יוצג באתר.