פולמוס: מה בין "זהות מינית" ל"נטייה מינית", ואיך זה קשור ל"עצת נפש"? | הלכה

"אני נותן במה לזעקה רק בגלל שאולי אני טועה. אבל לגופו של עניין, מוטב היה לו הנושא לא היה עולה כלל בגלל שיש כאלה היכולים להגדיר את עצמם יום אחד כנמנים על ה´מגזר´ הזה ולגזור עצמם סבל מיותר" * שלוש תגובות נכתבו לדבריו של יואב שורק, והוא גם מגיב על התגובות

(לדבריו של יואב שורק לחצו כאן)

תגובה ראשונה מאת אייל אמיר (לשעבר מנהל הפורום להומואים ולסביות דתיים ב´וואלה´):

לריב עם הטבע

רציתי להעלות כמה נקודות למחשבה בעקבות קריאת מאמרו של יואב שורק ומתוך הניסיון הרב שלי כאדם דתי בוגר ישיבת הסדר ובעל נטייה מינית שונה (הומו) שניהל פורום להומואים ולסביות דתיים במשך שנתיים ופגש במהלך השנים הרבה מאוד הומואים ולסביות דתיים.

נטייה אינה זהות
לדעתי ישנה שגיאה נפוצה שחוטאים בה אנשים רבים ולדעתי גם יואב שורק במאמרו, בזיהוי מבלבל שבין המושג של "זהות מינית", מושג שבעיקרו הוא בעל משמעות פוליטית חברתית, לבין תופעה ביולוגית פסיכולוגית פשוטה של "נטייה מינית".
לכל אדם בעולם ישנה נטייה מינית כלשהי. ישנם גברים הנמשכים לנשים רזות ואחרים לשמנות, ישנם גברים הנמשכים לגברים כאלה ולגברים אחרים, ישנן נשים הנמשכות לגברים מסוג כזה או אחר ועוד היד נטויה. המנעד של הנטייה המינית הוא מנעד רחב ביותר ומורכב מאוד והוא כולו בתחום הביולוגי-פסיכולוגי.
אם נשאל גבר יהודי ישראלי בעל נטייה מינית לנשים מהי "הזהות" שלו, מן הסתם נשמע הרבה תשובות: הוא יגדיר את עצמו כישראלי, כיהודי, כאיש ימין או שמאל, דתי או חילוני; אולם אני יכול לשער שהנטייה המינית שלו לא תהיה אחת מהגדרות הזהות הללו. אדם רגיל לא יגדיר את עצמו על פי נטיותיו המיניות, אף שעניין זה הוא חלק חשוב מחייו.
בשנים האחרונות, מסיבות פוליטיות וחברתיות, הפכה הנטייה החד-מינית ל"זהות", הטומנת בחובה סטטוס חברתי שלרוב נקשר לזרמים חברתיים ופוליטיים הנמצאים בצדדים היותר ליברליים של המפה, ושברובם עומדים בסתירה לזרמים חברתיים יהודיים אורתודוקסים.
כשאדם דתי נולד ומגלה שהוא בעל נטיות מיניות שונות מרוב האוכלוסייה, הרי שבדור הזה הוא נכנס לקונפליקט נוסף – האם נטייתו המינית גוזרת עליו לאמץ זהות מינית חברתית, המשויכת לזרמים הליברליים חילוניים של המפה, או להמשיך ולהשתייך חברתית ופוליטית לזרם שממנו הוא בא, זרם המאופיין בחשיבה אורתודוקסית שמרנית ואמונית.
קונפליקט זה מתבטא אצל הומואים ולסביות דתיים רבים בשאלות שונות שנידונו על דפי הפורום שאותו ניהלתי, דיונים כמו האם על אדם דתי להצטרף למצעדי הגאווה השונים, האם הומואים ולסביות דתיים אמורים ליצור קשר ושותפות עם האגודה הארצית של ההומואים והלסביות, האם על הומו דתי להצביע למפלגה דתית או למפלגה ליברלית התומכת במאבקם של הומואים לשוויון וכן הלאה.

בין הפוליטי לאנושי
לתוך הבלבול הזה נכנס הממסד הדתי, ובמלחמתו נגד המגמות הליברליות של אנשי הזהות המינית הוא דורך ברגל גסה גם על בעלי הנטייה שאינם מאמצים זהות כזאת. דריכה זו במחוזות האינטימיים והפסיכולוגיים מוסיפה סבל רב על סבלם.
במלחמתו נגד ההומואים כזהות פוליטית הוא מנסה גם להתכחש לעצם הנטייה הטבעית המינית שאיתה נולד כל יצור אנוש, וטוען שכשם שה"זהות המינית" היא עניין תרבותי-חברתי-פוליטי כך גם הנטייה המינית עצמה היא עניין חברתי, אופנתי וחולף.
וכאן נמצא שורש הרעה. הרבה מאוד בחורים ובחורות שנמצאים ממילא במצב מפוחד מאוד בשל מצבם ומחניקים בקרבם סוד נורא, שאת סבלם ובדידותם הקשה אין אף אדם שמוכן לשמוע, מוכנים לעשות הכל בשביל שמצבם ישתנה. הם יפנו לכל אדם שיתן להם את הסיוע ובמקסם שווא יעזור להם להעלים את מצבם, ויביא לכך שבבוקר בהיר אחד, לאחר טיפולים פסיכולוגיים שונים ומשונים, נטייתם תשתנה ובמקום להימשך לגברים הם יחלמו רק על נשים.
במקום להתמודד מול מצבם האמיתי, הפסיכולוגי-ביולוגי, ולשאול את עצמם שאלות רציניות באמת – כיצד אני כבעל נטייה שונה אוכל לקיים חיים סבירים, חיי משפחה ואישות, האם אוכל ליצור קשר עם בחורה לסבית או בחורה אחרת שמעוניינת בכך ולגדל איתה ילדים, האם אוכל בתנאים שונים ליצור קשר של נישואים ממשיים עם אישה, האם אחיה עם גבר, האם אחיה לבד – הם עסוקים בבריחה למחוזות של שקר פנימי והתעלמות מעובדות.
וכאן צריך לזכור: מאז היות האדם לאדם ידועות לנו תופעות של הומוסקסואליות. גם בטבע עצמו ישנם תופעות של הומוסקסואליות שנבדקו ותועדו. בתרבויות שונות כמו ביוון וברומא ההומוסקסואליות הפכה לתופעה חברתית שאף נחשבה לנעלה יותר מקשר האהבה בין גבר לאישה, כפי שמובא ב"משתה" של אפלטון. חכמי ישראל ראו בתופעה זו "תועבה" כפי שנכתב בתורה, ובניסוח העדין יותר שלהם – "תועה אתה בה", לחמו בה ודרשו להתגבר עליה כמו על הרבה תאוות אחרות.
אך מעולם, בכל ספרות חז"ל ובכל ספרות החכמים מאז ועד היום, לא מצינו דרישה כלשהי של חכמינו מאדם בעל נטייה שונה לשנות את נטייתו. לא עלה על דעת אף חכם מחכמי ישראל לדרוש דבר כל כך קשה וכמעט בלתי אפשרי משום יצור אנוש, כפי שבאותה מידה לא דורשים מאף אדם לשנות את נטייתו לאכול ולהתאוות למאכלות אסורים, לא דורשים מגבר לשנות את נטייתו להימשך לנשים אחרות מלבד אשתו, או את נטייתו לגעת באשתו בזמן נידתה. התורה יודעת שהדברים אפשריים והתאוות קיימות – והיא דורשת להתגבר.

תיגר על הטבע
בשנים האחרונות קמו גופים נוצריים ימניים בארצות הברית, ובעקבות טיפולים פסיכולוגיים מפוקפקים משנות החמישים, שגרמו יותר סבל מהצלחה ונבדקו ונפסלו מדעית – הציעו הצעה מדהימה ונועזת: הבה נפתור את הנטייה המינית על ידי שנשנה אותה ונעלימה.
כמובן, באותה המידה הם היו יכולים להתמודד עם תאוות הניאוף של גברים רבים, עם הנטיות של אנשים לגזול ולחמוס, עם הנטייה של אנשים לדבר לשון הרע וכו´ וכו´. הפתרון לכל אלה הוא סילוק הנטייה ובא לציון גואל. כבר לא נדרשת התגברות על יצרים והתמודדות עם תאוות ותשוקות; מעתה יש לנו פתרון חדשני – ביטול הנטייה הבעייתית וזהו.
הרב אבינר וארגון "עצת נפש" לקחו על עצמם את המשימה החדשנית הזאת שאין לה אח ורע בכל תולדות ישראל, וקוראים תיגר על הטבע האנושי עצמו. הם בעצם אומרים שאין האדם יכול להתגבר על תאוותיו, ולכן אנו נשנה אותן. וכאן נשאלת השאלה המהותית – האם אכן זו דרכה של היהדות? האם אין היהדות אומרת "אפשי ואפשי אבל מה אעשה"? האם הפסקנו להאמין בחשיבות המאבק וביכולתו של אדם לנצח?
וראוי לקרוא בעניין זה את דבריו המעניינים של הרב קוק באורות הקודש ג´, רצ"ז, תחת הכותרת "תהפוכות הנטיות הטבעיות". בניגוד לרב אבינר, הרב קוק לא דרש מאף אדם לשנות את נטייתו הטבעית ולא עלתה על דעתו כך, אלא דרש מאנשים להתגבר על נטייתם ואף הסביר איך חכמי ישראל ראו בעינם הרגישה את סבלם של אותם אנשים ואפשרו להם מעשים שונים בתחום המותר שיקלו עליהם.
אדם יהודי מאמין עומד עם כל נטיותיו בעולם הזה וצריך להתמודד איתן בדרך זו או אחרת. זוהי התמודדות אישית ופנימית שלו עם עצמו ועם א-להיו. לממסד הדתי יש רק היכולת לעזור לאדם כזה, לעודד אותו במאבקו, ובעיקר לאהוב אותו.
יש הרבה סבל בעולם, אולם הסבל מתעצם שבעתיים כשלא ניתנת לסובל הלגיטימציה לסבול, כשאומרים לו שסבלו הוא מדומה, מכוער, אופנתי וכו´. רבותי! מדובר כאן על נפשות של בני אדם, על אנשים חיים ומדממים. קצת רחמים.

ומה עם האישה?
ועוד נקודה אחת וחשובה מאוד שבדרך כלל מתעלמים ממנה – בכל הסיפור החדש של שינוי הנטייה המינית, שוכחים באופן קבוע את הצלע השנייה – האישה. בסופו של דבר, אותו רב שעומד מאחורי הניסיון להמרה ולשינוי הנטייה הטבעית של אותו בחור לוקח עליו את האחריות למצבה של אשתו. האם כל רב יכול לחתום במאה אחוז שבנישואים של גבר הומו "לשעבר" לאישה הוא לא גורם נזק לאישה? האם הוא לא משקר לה? האם הנישואים הללו תקפים? האם אותו רב היה מחתן את בתו עם הומו-לשעבר וגוזר עליה חיים לא פשוטים? האם האישה לא אמורה לדעת שהגבר שאיתה הוא בעל נטיות שונות ולפחות לשקול את העניין לפני הצעד שהיא עושה? מה קולה של האישה בכל התהליך? האם מישהו משתף אותה או מתחשב בה? והדברים באמת ארוכים וסבוכים.
ישנן בעיות שונות שהממסד הדתי הבין שצריך להתמודד איתן באומץ. הסמים בחברה הדתית, האלימות במשפחה, היחס לנשים ועוד. בעיית בעלי הנטייה המינית השונה לא תיעלם; היא תהיה כאן איתנו אם נרצה בכך או לא, והיא בעיה ממשית ולא פשוטה כלל וכלל. הגיע הזמן להתייחס אליה ברצינות הראויה ובכובד ראש, ובעיקר בהרבה מאוד סימפתיה ורחמים.

תגובה שנייה מאת זאב שביידל:

יודע דעת עליון?

אכן, רבים מאיתנו, הדתיים ההומולסביים, ואני בתוכם, הרשינו לעצמנו בהזדמנות זו או אחרת "לירות לכל הכיוונים" ובפרט לכיוונו של הרב אבינר. עקב כך, במאמרי ב"אקדמות" אף שילבתי הערת שוליים מיוחדת, שמדגישה כי הביקורת שלי על עמדתו של הרב אבינר בנושא (ביקורת שאני עומד מאחוריה לגמרי) אין בכוונתה להטיל בו דופי ברמה האישית או להיות שותף לאתרים האנונימיים הידועים לשמצה.
עם זאת, העדר ההשמצה מאפשר מקום דווקא לביקורת נוקבת. אך בטרם הביקורת הייתי אומר שראוי להבחין בין מספר היבטים של התנועה ההומולסבית. ההבחנה החשובה ביותר והעקרונית היא ההבחנה בין השאלה המדעית של הבנת הנטייה המינית לבין השאלה הערכית בדבר היחס כלפי האנשים ההומולסביים.
אין קשר הכרחי עקרוני בין האחד והשני, כשם שבכלל אין קשר בין המצוי והראוי ולא גוזרים את השני מהראשון. לו היתה הנטייה המינית ההומולסבית מסוכנת לחברה או לפרט, מצווה היתה על החברה לשרש אותה תוך נקיטת אמצעים שונים, כפי שנעשה למשל בטיפול בפדופילים. בפדופיליה של מבוגרים קיים ככל הנראה מרכיב נוירופסיכולוגי (לפחות בחלק מן המקרים), ואין היא רק דפוס התנהגות. עם זאת, החברה מרשה לעצמה לנקוט נגדם אמצעים של טיפול כפוי ולעיתים גם סירוס כימי שניתן בצו בית המשפט. כנ"ל גם ביחס לפסיכופתים קשים – גם להם ככל הנראה ישנה הפרעה נוירופסיכולוגית, ועקב כך פסיכופתיה נחשבת כגורם חוסם לטיפול נפשי. במילים פשוטות: ה"מולד" וה"הפיך" אינם מושגים זהים עם ה"נורמלי" וה"מקובל" מבחינה ערכית.
התנועה ההומולסבית מתחילתה לא העמידה בבסיס התנהלותה טענה כלשהי בדבר מהותה של הנטייה המינית. שיא הפעילות שלה – הוצאת הנטייה ההומולסבית מספר האבחון הפסיכיאטרי – התרחש כ-20 שנה לפני שהתחילו להופיע הממצאים הראשונים בדבר הבסיס הגנטי והנוירופסיכולוגי של הנטייה המינית. מעניין לציין כי חלק נכבד מהפעילים הגאים מתנגדים למחקר הגנטי והנוירופסיכולוגי של הנטייה המינית, מתוך חשש שמחקר כזה יוביל בעתיד לניסיונות "לשנות" את ההומואים.

סכנות ´עצת נפש´
לכן, גם השאלה "הפיך או לא הפיך" מנותקת מן השאלה "טוב או רע". כאן בדיוק עקב האכילס של הרב אבינר, לדעתי. הוא גיבש סכימה תיאולוגית, לפיה "אם ה´ אסר – סימן שזה הפיך". זו יומרה קשה מאוד לדעת דעת עליון. אין אנו יודעים מדוע ה´ בורא אנשים עם פיגור או חולים קשים. לא אכפת לי שהרב אבינר יגדיר את נטייתי כפגם או כנכות, אבל אני בהחלט מצפה ממנו להגיד את האמת בדבר ההפיכות של אותה הנכות. בדבר היעילות של טיפוליו השמיע הרב אבינר מסרים סותרים במקומות שונים, והעניין מקשה על ההתייחסות. אבל אם מדובר בהצלחה גדולה, מן הראוי שמרכז "עצת נפש" יציג קבלות בנושא, מעבר לסיפורים העוברים מפה לאוזן. ואם מדובר במשהו שמועיל לאחד אך מזיק לאחר, יש לקחת אחריות גם בעניין הזה. לא ייתכן שכאשר מגיע לרב אבינר בחור שמספר לו במר ליבו על כך שקצרה ידו מלשנות את נטייתו המינית והוא נידון ככל הנראה להיות בודד וערירי ליתר ימי חייו, כל שיש לרב אבינר להגיד הוא שזה דומה למצב שהוא מתאווה למאכל טרף – תתאווה אך אל תאכל! האומנם זה דומה?
מן הראוי שכל הרבנים יעיינו בספרו המקיף של הרב חיים רפופורט שיצא בבריטניה , אותו הזכרתי במאמר ב"אקדמות" ("א(ח)רים בתוכנו"- אקדמות ט"ז) . נוח היה לו מאוד לרב רפופורט לראות בספריהם של מטפלי ההמרה את אשר הוא רצה לראות – דרך פלא לפתרון הבעיה. אך הרב רפופורט החליט להביט בספריהם של מטפלי ההמרה בעין בלתי משוחדת מראש ולא להחליף רצוי במצוי, ומיד ראה שם את אשר ראיתי אני ורואים כולם: הרבה מלל ומעט ריאליה. כאשר נשאלות השאלות על יעילות הטיפול, טווח הזמן שלו ותוצאותיו, מטפלי ההמרה מתחילים לגמגם, להיתקע ולדבר בסיסמאות. הם מודים שלרוב מדובר בהסתגלות התנהגותית מבלי שינוי אמיתי בנטייה המינית, ושבמקרים רבים מאוד פרישות היא ההצלחה המרבית שאליה ניתן להגיע.
איני מטיל דופי בדבריו של הרב אבינר כשהוא אומר שהוא מכיר משפחות המאושרות בזכות "עצת נפש". אף איני מעוניין לפגום באושרן של אותן משפחות. יצא גם לי להפנות את הנערים שפנו אלי דרך הפורום ל"עצת נפש", כיוון שהיה להם חשוב לבדוק את האפשרות לשינוי. איש מהם טרם חזר אלי כשהוא ´סטרייט´. אבל אם הרב אבינר לוקח את הקרדיט על ההצלחות של "עצת נפש", מן הראוי שייקח את האחריות גם על שורה של מכריי שעברו שם:
הסדרניק שהיה בסדנא ולאחר מכן טופל אצל י"ו, מטפל אליו מפנים מ´עצת נפש´, ובעקבות זאת לקה בדיכאון קשה שבסופו החליט להשלים עם נטייתו. הוא כועס מאוד על "עצת נפש" ועל הרב אבינר; הסדרניק נוסף, תלמיד חכם ומרביץ תורה, שלאחר הסדנא "מסע אל הגבריות" וטיפול אצל כמה מהמטפלים פיתח התמכרות למין; בחור חרדי נשוי ואב לילדים, שלאחר הסדנא "מסע אל הגבריות" והקשר עם י"ו פיתח התמכרות פעילה למין עם גברים שהביאה אותו להצטרף לקבוצה של סקסהוליסטים אנונימיים; בחור מבית חסידי שהשקיע המון זמן ואת כל חסכונותיו אצל אחד המטפלים הבכירים של "עצת נפש"; בוגר אחת מ´ישיבות הקו´ שהשקיע זמן רב אצל אותו מטפל; בחור חילוני (לשם שינוי) שהיה אף הוא בסדנא וגם אצל המטפלים וכיום מתאושש מדיכאון.
כל אלו (השמות של כולם שמורים אצלי) הם אנשים שעברו ב"עצת נפש", הן בסדנא והן אצל המטפלים אליהם הארגון מפנה. הם השקיעו את מיטב המאמצים והכסף על מנת "לצאת מזה" והעלו חרס בידם. לא זו בלבד, אלא שכמה מהם היו זקוקים לטיפול מסייע על מנת להתגבר על הנזקים של הטיפול הקודם. כיום נטייתם המינית נותרה כשהייתה והם כועסים מאוד על הארגון ועל הרב אבינר. לא ייתכן שהרב אבינר יתעלם מהם או יציג את העניין כאילו הביקורת באה רק מצדם של האנשים ש"החליטו לצאת מהארון" או "מטפלים שאינם אוהבים את השיטה", כאשר הוא משמיט את הרקע שגרם להם לצאת מהארון ושגרם למטפלים להתנגד.

מה שהנוצרים יכולים
אין זה מקרה שאצל הנוצרים קיימת תנועה גדולה ומשומנת של "אקס גייז", ואילו אצל היהודים לא קיים דבר דומה. אצל הנוצרים עצם הנישואין (גם עם תפקוד כושל), ואפילו הפרישות מחיי מין בכלל נחשבים כתוצאה לגיטימית ומוצלחת לטיפול. לעומת זאת, היהדות מביאה איתה גישה חיובית יחסית לאינטימיות הזוגית וכפועל יוצא מכך את העדר האפשרות לשלב במסגרת ההטרוסקסואלית אנשים שאינם מסוגלים להשתלב בה בצורה מלאה וכנה.
מה לעשות עם האנשים האלה, כלומר איתי ועם חבריי לדרך – זו שאלה שהרבנים מתחילים רק עכשיו להתיישב ולדון בה בכובד ראש. זה קורה לאט וזה קורה רק כי איתי, אייל, אני ואחרים מדרבנים אותם ככל יכולתנו. מדובר בשאלה קשה ואין בה תשובות מוכנות וקלות. לכן האפשרות של הרב אבינר יכולה לעבוד כאן כאופציה, כבדיקה, אך בשום אופן לא כפתרון. אני מסכים מאוד עם אותו אמן שצוטט במאמר של יואב, לפיו מצוקתם של רבים מבני הנוער הפונים ל"עצת נפש" היא גדולה; אני אפילו חושב שאני יכול לספר לו דבר אחד או שניים על אותה מצוקה. אבל אני חולק עליו לגבי השאלה האם סדנא של סופשבוע אחד וטיפול אנאליטי לאחר מכן יכולים לפתור בעיה בהיקף כזה.
זו הסיבה שהו"ד עמלים עכשיו על הקמת רשת תמיכה מקיפה להומואים דתיים שכוללת הפניות לאנשי טיפול דתיים שאינם מזוהים מראש עם קו ההמרה או עם "הקו הגאה" וקו מענה טלפוני. אנו מקווים שבמסגרת הזו כל נער ונערה המתלבטים סביב נטייתם המינית יוכלו לבדוק את שאלת הגמישות האפשרית של נטייתם, לבחון את יכולתם להקמת משפחה, ולדעת שגם אם יתברר כי אין אפשרות כזו – אין זה סוף החיים ולא סוף חייהם כיהודים שומרי מצוות. צפויים להם חיי התמודדות מורכבת, אך דרך מורכבת אינה סוף הדרך. אני מקווה שהציונות הדתית תדע להכיל את המורכבות הזו – ואולי יום אחד גם הרב אבינר יצטרף למאמץ.

תגובה שלישית מאת עמוס מדר:

מצוקה שאין עליה חולק

רבות נכתב במהלך השנים האחרונות בנושא ההומואים הדתיים, ואין ספק שרבות עוד ייכתב, כי למרות הנימה הדוגמטית שנוקטים רבים מן הכותבים בעניין, משני צידי המתרס, מי שעיניו בראשו כבר מזמן הבין שהבירור הציבורי וההלכתי בנושא נמצא למעשה בחיתוליו, ושעדיין רב הנסתר על הגלוי. עם זאת, מאמרו של יואב שורק מן השבוע שעבר הבהיר, גם אם שלא במתכוון, לפחות נקודה אחת חשובה, ולאור מה שנכתב בו אני מבקש – כמי שעומד מהצד ומתבונן במתרחש – להמשיך את "הליך הגישור" על ידי מספר הערות ביקורת, חידוד של הנקודה בה יש הסכמה בין הצדדים, וגזירת המסקנה המעשית מכך.
הקו שמובילים הרב אבינר ו"עצת נפש" גורס בגדול כי כמעט כל ההומואים יכולים להשתנות על ידי הטיפולים הרפראטיביים השונים שהם מציעים. מי שעקב בשנים האחרונות אחר דבריו של הרב אבינר בעלוני השבת, מתרשם כי אכן כך הוא, וכי הומוסקסואליות כמוה כהפרעת אכילה, שטיפול פסיכולוגי נאות יכול "לגמול" ממנה.
במאמרו של יואב שורק צוטט הרב אבינר עצמו כמי שמודה במפורש שהטיפולים הרפראטיביים שמציעה "עצת נפש" לא מצליחים בכל המקרים, גם אם לדעתו מדובר במיעוט. לעומתו, צוטט גם איתי מ´ כמי שמודה ש"עצת נפש" הצליחה לסייע למעטים, אך כשלה בסיוע לרבים אחרים.
כך שהנה הסכמה ראשונה וחשובה – חלקם של ההומואים יכולים להשתנות, וחלקם לא. קיימים הומוסקסואלים דתיים שהיו כאלה ויישארו כאלה עד יומם האחרון. המחלוקת היא רק לגבי המספרים, ודומה כי מחלוקת בעניין תימשך עוד זמן רב, כיוון שאין כיום שום כלי מדעי אמפירי מהימן המסוגל "לזהות" נטייה מינית. ניסיונו של יואב שורק לחלק בין "נטייה מולדת, בלתי ניתנת לשינוי במהותה" לבין "סוג של סטייה התנהגותית שניתן וכדאי להתגבר עליה" איננו משנה את המסקנה שאליה אני חותר. עובדה מוגמרת היא: לא כולם יכולים להשתנות. האם מדובר ברוב או במיעוט? אינני יודע, ודעתי האישית, כמו גם דעתו של הרב אבינר, שאיננו איש מקצוע, איננה רלוונטית גם כן.
ה"חיזוק" לשיטת הרב אבינר, ששורק טען כי קיים לכאורה במקורות – או שאיננו נכון או שאיננו שייך. לגבי המקרא יש לומר כי התורה איננה מחקר פסיכולוגי או גנטי, אלא כשמה כן היא – ספר הוראה, האומר את המותר, האסור והרצוי. לפיכך, מובן כי אין בה התייחסות לשאלת האוריינטציה המינית, לא לחיוב ולא לשלילה. אם בחז"ל מצויה התייחסות כזו – לא מן הנמנע לומר כי היא שגויה, שהרי גם חז"ל לא יכולים להכחיש את המוחש, ואכמ"ל. גם לגבי הטענה כי "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו" אין כאן מקום להאריך, רק אצטט כנגד זאת את דבריו הנוקבים והידועים של הרב י"ד סולובייצ´יק, שאמר כי "הפעולה הדתית היא בעיקרה חווית סבל" (דברי הגות והשקפה, עמ´ 254) – מהם משמע כי כל מהותה של הדת היא מצב אימננטי של הֶעדר, של הקרבה, וגלגל נורא ודיאלקטי של "טרוניה" וגאולה, איבוד ומציאה, ולענ"ד כל התייחסות אחרת לוקה בשטחיות.
יש להבין אם כן כי בראש ובראשונה מדובר במצוקה דתית קיומית מן המעלה הראשונה, שעל היותה קיימת אין חולק, אלא אך ורק על תפוצתה. מה זה משנה איזה שם ניתן לַדבר? אוריינטציה מינית? תסביך פסיכולוגי? תופעה גנטית? יצר הרע חזק? מעבר לשיקולים של "תקינות פוליטית", החשיבות של שאלה זו היא משנית, והעיסוק הרחב סביבה מחמיץ את העיקר. והנה העיקר:
קיימים הומוסקסואלים דתיים, שלא יכולים להשתנות. מספרם איננו משנה. קיימים הומוסקסואלים דתיים שעשו הכל כדי להשתנות, ונחלו כישלון חרוץ. ממקורות יודעי דבר אני גם יודע על הומוסקסואלים דתיים שמצבם הנפשי כה מיואש וקשה, עד שהם מבקשים לשלוח יד בנפשם. קיימים הומוסקסואלים דתיים, שמבינים לחרדתם כי התביעה הדתית שתובעת מהם היהדות היא גדולה ונשגבת לאין ערוך יותר מכל תביעה אחרת הנתבעת מיהודים "רגילים". מהם נדרש לכרות חלק שלם מישותם הגופנית, המינית, הפסיכולוגית, הקהילתית. אהבה, רומנטיקה, יחסי אישות, הקמת בית בישראל. גופי תורה וחיים. בעוד שכל יהודי פורע את חובותיו בתשלומים, מהם נדרש התשלום המלא, בבת אחת.
המשך הפניית הגב הציבורית והחברתית שלנו כלפיהם היא עזות נפש מבישה.
אין בדברי קריאה לשינוי במבנה הבית היהודי, ובטח שלא לשינוי בחקיקה ההלכתית בנושאים אלו. לפני שאנו באים להכריע בשאלות הרות גורל, עלינו לצלוח את השלב הראשון, שלב ההקשבה והלמידה, האמפתיה והרכנת הראש. שלב החיבוק וה"אל תדון את חברך". מבחינה מעשית זה אומר כי על החברה הדתית לשנות את כל השיח ואת תרבות הדיון בעניין. החל בטרמינולוגיה ובעולם האסוציאציות הקולקטיבי והילדותי, שיש בו הרבה צביעות ורדידות, וכלה בפתיחות לגישות המדעיות השונות, ובפתיחות כללית וצנועה לנושא ולדיבור על הנושא, שתבוא לידי ביטוי בהקשבה ומתן במה לגיטימית לכל הקולות, בדיון ציבורי פתוח ובוגר, בביטוי אמנותי לקונפליקט, ובמערך של תמיכה פסיכולוגית דתית וקיומית, שלא מסתכמת רק בהפניה בהולה ל"עצת נפש", אלא כוללת את כל מגוון האופציות הנוספות. שיח ענו וכן זה הוא הביטוי האמיתי של ערך הצניעות, והוא שיוביל בסופו של דבר לחברה דתית צודקת ונכונה יותר.

יואב שורק מגיב לתגובות:

פורסם במקור ראשון, מוסף השבת, י´ בסיוון התשס"ח, 13.6.08

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.