עין רואה והלב חומד | פצעי אוהב

ט"ו באב. בנימין רוקד עם חברים, "בחור, שא עיניך וראה" – הוא מבחין בבחור ביישן בצד. מבטים מצטלבים. "אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה". ואז הוא ראה אותה

(לכל הרשומות הקודמות בבלוג – לחצו כאן)

ט"ו באב. שיא הקיץ עבר, הקשיים מאחורינו. זה היום שכל הצרות תוקנו. מֵתי מדבר פסקו, המחסומים לבית המקדש הוסרו, הותרו שבטים לבוא זה בזה, שבט בנימין הותר לבוא בקהל. שבט בנימין.

כל שנה מחדש מְדַברים על האהבה הפורחת, חלק מהחברים שלי אפילו התחתנו. מה אני אגיד לכם, זה לגמרי לא בשבילי".

"לפחות תנסה", משדל אותי יעקב, "תראה, משה מצא את אשתו שם".

"הייתי שם פעם, לא התחברתי לזה. אני לא ממש זורם עם היכרות ספונטאנית, אתה לא יודע כלום עליה", דחיתי אותו.

הוא לעולם לא יבין. בטח שניסיתי. הייתי שם לפני שנים, הסתכלתי שעות על איך שהבנות רוקדות, שכנעתי את עצמי שאם אתבונן בהן מספיק זמן בסוף הרגש יתעורר. התאכזבתי.

בשבועות שקדמו לט"ו באב ניכרה תכונה רבה בישיבה. אנשים התחילו להיכנס לכושר. מי שכבר היה בכושר הגביר מאמצים. בגדים חדשים נקנו, חברֶה התחילו להתאמן על משפטי פתיחה, טיפים בין חברים. סיפורים על "איך הכרתי", "חבר שלי פעם פגש" ושאר מעללי גבורה.

אני כמובן נשארתי אדיש לכל זה, מה כבר יש לי לצפות מט"ו באב, מה כבר יקרה שלא קרה כבר. בזמן הפנוי שלי הסתגרתי בבית המדרש, מחזק את דמות "השקדן" שלי. כשלא יכולתי ללמוד קראתי ספר או שיחקתי במחשב. עוד קצת ואני יכול לשחרר "קראק" שמסיים את השלב.

*    *    *

בוקר ט"ו באב. בית. פנים.

צמא אדיר אוחז בי, חייב לצאת לראות עולם. "אימא, אני לוקח את האוטו".

"לאן אתה נוסע?"

"לא יודע, אני פשוט חייב לצאת".

"תשמור על עצמך".

"להתראות".

אין לי מושג איך הגעתי לשילה.

החניתי את האוטו והתחלתי ללכת ברגל. לפי הפליירים שחילקו, הבנתי שהריקודים עדיין לא התחילו.
הגעתי לרחבה. פוגש כמה חברים. נראים ממש דרוכים, לחוצים.

"אז כן באת בסוף", יעקב אומר לי בסוף.

אני רק מחייך אליו, לא יכול שלא להבחין במתח על פניו. חברֶה מסתודדים, מתגודדים. חלק כבר מתלחששים "ראית את זאתי?", "אני כבר שמתי עין על זאתי", "תראה בת דודה של פלוני". כרגיל אני לא מצטרף.

ואז המוזיקה מתחילה. החברֶה נעמדים, צופים. המתח בעזרת גברים גובר, והריקודים מתחילים.

"בחור, שא עיניך וראה מה אתה בורר לך".

 אני מישיר מבט, עובר בסקירה על עלמות החן הרוקדות. כצפוי אני לא מרגיש משהו מיוחד. העיניים שלי גולשות חזרה לעזרת גברים. מדלגות על בחורי ישראל, לבושים במיטב מחלצותיהם, מתבוננים על הנשים. מקנא.

"שא עיניך", הן שרות. העיניים שלי לא מתעניינות, הן מחפשות משהו אחר. שמשון הלך אחר עיניו, בסוף הוא נפל.

שם בצד, ראיתי עוד בחור, חמוד, לא משתתף בחגיגה, לא מסתכל. עינינו נפגשות, מצטלבות. נדמה לי שאני מרגיש את הכאב בעיניו, את התשוקה, הכמיהה, התפילה. אולי אני רק מדמיין. "עין רואה והלב חומד". רגלי נעקרות ממקומן, אני מתחיל לגשת אליו, עיני לא משות ממנו ועיניו לא משות ממני.

המנגינה השתנתה.

"אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה".

נעצרתי. משפחה. זוגיות. חיים. אילו חיים יכולים להיות לי עם גבר? איזה זוגיות? איזה משפחה? וכי בריה יברא השם? עיני נעתקו ממנו וחזרו להתבונן על הנשים, חולפות עליהן, בוחנות אותן. מי תהיה אימא טובה? רעיה טובה? אשת ברית? כשאראה אותה, האם אבחין בכך?

ואז ראיתי אותה.

היא עמדה בצד, לא ממש רקדה עם כולן. לידה מישהי כבת 6–7 ממש דומה לה, כנראה אחותה, בכיסא גלגלים. והיא רוקדת עם אחותה, מחייכת אליה, משמחת אותה, נותנת לה להרגיש שהיא חלק מכולן, שגם היא יפה.

אני לא זוכר מה קרה, אבל כנראה ניגשתי אליה. הדבר הבא שאני זוכר זה שאני עומד מולה. מתבונן עליה. היא נשאה לעברי מבט ואמרה "קח מקחך לשם שמים".

התבוננתי לתוך עיניה וראיתי.

ראיתי חופה לבנה. אישה יפיפייה בשמלת כלה, מחייכת אליי, זוהרת כולה. ראיתי משפחה לתפארת. ילדים צדיקים, יפים, חמודים, מאירים, מקדשים את שם השם בעולם. ראיתי שכינה, שם שמים מתקדש מתאהב ומיטהר.

כרעתי ברך בפניה וביקשתי: "תני לי לעטר אותך בזהובים".

4 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. "תני לי לעטר אותך בזהובים" ?!!!??!!!!
    זאת גישה של הומו שרואה את האישה כזונה.
    עובדת היותך הומו לא תשתנה לעולם . בידיך להחליט אם אתה נוהג בשפלות או יוצא בן אדם . בגלל תכונתה של האמת למצוא את דרכה לאור ,תחסוך לך ולמשפחתך העתידית כאב והשפלה
    אם תאמר ע כ ש י ו אמת.
    תירוצים הצדקות והתיפיפויות לא יעזרו פה . בכתיבתך ניכרת העמדת פנים גדולה . מסכן. מסכנה. מסכנים הילדים שיהיו לכם. לא בגלל שאתה הומו. בגלל שאתה משקר .לעצמך קודם כל.
    יותר נשים ממה שאתה חושב יחיו איתך בשל היותך "בן אדם" גם אם אתה הומו . רק חלשות ותלויות ימשיכו לחיות עם שקרן בגהנום עלי אדמות שכזה .

    1. כרמלה בבקשה ממך תקראי את הגמרא מסכת תענית דף ל"א עמוד א'.
      זה המקור ל'חג האהבה' בט"ו באב. אולי ככה הסיפור יובן יותר טוב.

      בשבילך ובשביל שאר הקוראים אני אצטט אותו כאן:
      "תנו רבנן יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי מיוחסות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים מכוערות שבהם מה היו אומרות קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים"

      and to forestall your next question
      לא, אני בפירוש לא אומר שהיא מכוערת, אני עונה לה על השאלה שלה.
      היא לא מסתכלת על היופי החיצוני שיש לה, היא לא מסתכלת על המידות הטובות שיש לה, כל רצונה הוא לשם שמים. אישה כזאת אני רוצה לקשט עם כל הזהב שבעולם.