סכנה לחורבן החברה | כל-מיני

הדהירה אל תפיסה של חד-מיניות כאופציה לגיטימית וכאלטרנטיבה למשפחה המסורתית מסוכנת לחברה הישראלית, כמו לחברה המערבית בכלל. הגיע הזמן להשמיע קול ברור ומתנגד * יואב שורק משמיע את הקול הזה

יואב שורקפסיקתו של בית המשפט העליון האמריקני, שצמצום המונח 'משפחה' דווקא לברית בין גבר ואשה סותר את עקרונות החוקה האמריקנית, הוא שלב נוסף בסחף של המערב אל אימוץ גורף של העמדות המתירניות הליברליות, אלה שרואות בפגיעה בזולת את המגבלה היחידה שניתן להחיל על יחסי מין, ושמבקשות 'לפתוח מחדש' את כל המושגים הבסיסיים ביותר של התרבות המוכרת לנו בכל הקשור למשפחה: מושגי הגבריות והנשיות, המשפחה וההורות.

בארצות הברית מתנהל על כך דיון ציבורי ער, בין ליברלים לשמרנים. יש מדינות האוסרות עדיין על נישואים חד מיניים, וגם הפסיקה הנ"ל לא עברה פה אחד – אלא ברוב של חמישה מול ארבעה שופטים. בישראל, לעומת זאת, כמעט לא מתנהל דיון ציבורי ערכי בשאלות הללו. יש מאבק שנראה כמאבק בין דתיים לחילוניים, שבו העמדה המגנה על ערכי המשפחה ה'ישנים' אינה באה בשמם של ערכים אלא בשמה של 'הלכה'. רבים, רבים מדי, רואים כאן התנגשות בין ערכים כלליים – שהם כביכול מוסכמים ומשותפים, אוניברסליים וטבעיים – ובין מצוות התורה והמחויבות להלכה. אני רוצה להכיר הכרה מלאה בחד מיניות, אומר בעצם האדם הדתי הליברלי, אבל מה אעשה ואני מחויב לתורה, והתורה אוסרת את זה משום מה. אם אכן כל הבעיה היא 'בעיה הלכתית', טכנית באופייה, זו רק שאלה של זמן והבשלה עד שיגיע ה'פתרון', והעניין כולו יזכה ללגיטימציה מלאה. במילים אחרות: קשה לשמוע, בשיח המתקיים היום בישראל, עמדה ערכית עקרונית הניצבת גלויות מול הסחף הליברלי, ומתנגדת לו – לא בשל אילוץ הלכתי אלא בשל תפיסת עולם הרואה במתירנות הזו אסון אנושי, תפיסת עולם שמעוגנת היטב במקרא ובכל מסורת ישראל.

אני עד – במיוחד באמצעות הרשת החברתית – לתפוצה הרחבה של עמדות כאלה, ובעיקר לשתיקה שמנגד. אינני יודע אם זו תוצאה של מבוכה אמתית, או של פחד מהתייצבות כנגד הזרם וחשש מהאשמה ב'הומופוביה'. הרב חיים נבון הציב על במה זו כמה אמירות חשובות בעניין זה, אך עדיין היה בהם נימה של אפולוגטיקה, שנבעה מעצם נקודת המוצא. הרב, המייצג את ההלכה, נדרש להגן עליה מפני ההאשמה שהיא מעצימה את סבלם של אנשים שראויים לחמלה. אני מבקש להציב כאן עמדה שאינה אפולוגטית, אלא להיפך: עמדה המבינה שאנו בדרך לאסון חברתי ולאומי, אם נמשיך לדהור בשתיקה לעבר האופק המתירני הבורח.

אינני מתיימר לכתוב כאן מסה מקיפה בנושא, שכן אינני מתיימר להיות בעל ידע מספיק לשם כך. מה שאני מבקש לעשות הוא להתמודד בעיקר עם נקודה אחת העולה כל העת מן השיח, ובעקבותיה לשוב אל היסודות ולהציב טענה עקרונית על מהותה של משפחה.

*

הנקודה שעמה אני מבקש להתמודד היא הטענה החוזרת ונשנית, לפיה הלגיטימציה המתרחבת להומוסקסואליות, ובמיוחד זו הנובעת מעצם העיסוק הנרחב בנושא, אינה יכולה להזיק. הטענות שלגיטימציה כזו עלולה לבלבל את הנוער ביחס לזהותם המינית, ולגרום לכמה מהם לשייך את עצמם ללא צורך לבעלי הנטיות החריגות, נענות תמיד בתשובה המוחצת, ש"איש אינו בוחר" בזהות הומוסקסואלית, שכן המחיר המשולם עליה הוא (עדיין) גבוה וכואב. רק מי שאצלו הנטייה היא עמוקה ומהותית, טוענים המשיבים, יאמץ את הזהות המינית הזו ויצא (או לא) מן הארון. ממילא – ממשיך קו המחשבה הזה – הלגיטימציה, האינפורמציה ואפילו 'מצעדי הגאווה' למיניהם עושים רק טוב: הם מקלים על מי שממילא נגזר עליו להיות חד מיני להתמודד עם העניין ולא להתכחש לעצמיותו, ואינם יוצרים כל נזק לחברה בכללה.

אלא שהתשובה המשכנעת הזו פשוט אינה נכונה. התפשטות ההכרה בהומוסקסואליות מרחיבה את המעגלים, והופכת את מה שהוא – אולי – בגדר בלתי נמנע ביחס לאחוז קטן מאד באוכלוסייה, לאופציה שנשקלת על ידי מעגל רחב הרבה יותר של אנשים, ובכללם כל מי שאינו בעל קוטביות מינית מאד חזקה ומובהקת (כלומר רוב הבריות). מסתבר, שמה שמכונה כיום 'הנטייה המינית' אינו הכרעה של שחור ולבן. למרות שיח 'הזהות המינית' הרווח, והנטייה להציג את ההומוסקסואליות כגזירת-גורל גנטית, העובדות הן אחרות. המשיכה המינית וההתנהגות המינית של הבריות נמצאות על רצף, שכולל את כל התמהילים האפשריים בין משיכה לבני אותו המין ומשיכה לבני המין הנגדי, וגם הגורמים להתנהגות ולמשיכה הזו הם ככל הנראה רבים מאד ומגוונים – וכוללים גם מרכיבים פסיכולוגיים, התנהגותיים, חברתיים ותרבותיים. סקרים שבחנו את ההתנהגות המינית בחברה המודרנית חזרו ואישרו את אותה התמונה שעולה מן המקרא ומן העולם העתיק, תמונה לפיה יחסים חד מיניים הם חלק (אסור) מהרפרטואר המיני האופציונאלי של הבריות באשר הן, תמונה הסותרת את התפיסה הרווחת לפיה העולם מתחלק למיעוט שנמשך אך ורק ליחסים כאלה ולרוב שנגעל ונרתע מכל ביטוי שלהם.

ברגע שמכירים בכך שהנטייה החד מינית נוכחת לא רק בקצוות המובהקים, מובן שהרחבת הלגיטימציה לחד מיניות כאורח חיים, וכמובן חתירה לשלילת הזיקה החד ערכית בין הטרוסקסואליות ובין משפחה וילדים, תביא יותר אנשים "לקבל" את המרכיב הזה באישיותם ותיצור בסופו של דבר – ובעצם היא כבר יוצרת – חברה שבה יש יותר אנשים שבוחרים להגדיר עצמם כהומוסקסואלים ולקיים חיים בהתאם לנטייה זו.

ומה באשר למחיר הגבוה, המביא אנשים לטעון ש"איש אינו בוחר" בזהות הזאת? זוהי טענה שמתעלמת מטבעו של האדם. איש גם אינו שמח להתגרש, ובכל זאת, בחברה בה הגירושין מקובלים יותר, יש יותר מתגרשים: אנשים מאמצים את הפתרון הזה בקלות רבה יותר מאשר בחברה בה גירושין מטילים כתם חברתי. נכון, יש בזה צד חיובי: בני זוג שבעבר חיו חיים רעים, בגלל שהגירושין לא היו אופציה אלא במקרי חירום, יכולים לצאת ביתר קלות לחיים חדשים. אך איש לא יכחיש שיש בזה גם צד הפוך: בני זוג שהיו יכולים לבנות את הקשר ביניהם מחדש ולתקן את הטעון תיקון, בוחרים ביתר קלות באופציית הגירושין, ולא תמיד זוכים לסיבוב שני מוצלח יותר. אפשר להתווכח על השאלה האם הפסדה של החברה יוצא בשכרה, במקרה זה, או להיפך, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שהלגיטימציה לגירושין – וממילא המחיר הנמוך יותר שמשלמים עליהם – מגדילה את אחוזי הגירושין ומחלישה את מוסד הנישואין והמשפחה. כל זאת, כאמור, אף שגירושין הוא עניין כואב ולא נעים. אנשים בוחרים לא פעם בחירות קשות וכואבות – אם האלטרנטיבה היא להתמודד עם משהו שקשה להתמודד איתו.

דוגמא נוספת, קיצונית יותר, היא של התאבדות. ההתאבדות היא ללא ספק דבר שאיש אינו בוחר בו מתוך שמחה ועליצות, והמחיר המשולם עליה הוא הגבוה שבמחירים האפשריים. ולמרות זאת, בחברה שבה מדברים יותר על התאבדות, ושבה 'מקבלים' אותה כלגיטימית במידה כלשהי, יש יותר מתאבדים. ההתאבדות הופכת לאופציה.

נשוב אפוא לטענה שבה פתחנו: ההכרה בחד מיניות כ"זהות", העיסוק הנרחב בבעיותיהם של בעלי הנטיות הללו, הלגיטימציה לזוגיות כזו והחתירה להשוואת המעמד של זוגיות חד מינית לזו של משפחה רגילה – כל אלה מגדילים בהכרח את החלק היחסי באוכלוסייה המגדיר עצמו כחד מיני והבוחר באורח חיים כזה. מה שהוא נחלתם הכפויה של מתי מעט, הופך לנחלתם של מעגל רחב יותר של אנשים, שאלמלא היתה האופציה הזו 'על השולחן' היו בוחרים בדרך אחרת. נכון, הבחירה הזו אינה נעימה, עדיין, אבל לא פעם אדם מעדיף לבחור בחירה לא נעימה שמאפשרת לו להימנע מלהתמודד עם אתגרים עמוקים וקשים שהחיים מציבים בפניו, אתגרים שלא פעם צפים דרך קשיים בהצמחת זוגיות בריאה – זוגיות שלשמחתי היא עדיין הנורמטיבית.

אשר על כן, ה'מחירים' החברתיים והתרבותיים שעדיין קיימים במידה מסוימת ובחברות מסוימות, על גירושין, על חד מיניות, וכיוצא באלה, הם כלי רב ערך וחיוני, ולא רק סרח-עודף של ימים 'אפלים'. קל לראות את הרוע שבכינויי גנאי ובדלגיטימציה חברתית; זהו הצד הגלוי לעין. מה שקשה לראות, זה את הטוב הכללי שצומח מכך שחברה אינה מקבלת נורמות מסוימות: בכך היא מחזקת את הנורמות הנראות לה נכונות – ובמקרה זה, את המשפחה במובנה הקלאסי.

אני זוכר היטב משפט ששמעתי מחבר, שסיפר כיצד הגיע להכרה ברורה שהוא הומוסקסואל, הנמנה לפי עדותו שלו על 'הגרעין הקשה' שאינו יכול לבחור אחרת – וכיצד יחד עם הכרה זו התאבל על המשפחה שלא יזכה להקים. כאבתי איתו, אך חשתי שיש כאן בריאות: הוא לא ביקש 'לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה', אלא לקבל את עצמו כמו שהוא בלי לכפות על החברה לשנות את מושגי המשפחה (ובלי ליצור אצל ילדיו את האנומליה של משפחה 'מסוג חדש'). האיזון הזה חומק מבין אצבעותינו, כאשר איננו מקדשים מלחמה ערכית נרחבת על הלגיטימציה של החד מיניות, אלא מסתפקים באפולוגטיקה בלבד.

*

ומכאן לעניין עצמו. בשורש השיח הליברלי הרוחש במקומותינו, מונחת ההנחה שאין כל רע בהומוסקסואליות. לא רק שאין בה רע, אפילו אסור לקרוא לה 'סטייה', והיא הוצאה מרשימת האבחנות הפסיכיאטריות האמריקני כבר בשנות השבעים, אחרי מחקרים שהראו כי לא נלווית לנטייה זו כל בעיה בשיפוט מוסרי, ביציבות נפשית או בתפקוד חברתי. כאמור, ניתן לצרף את התנ"ך לרשימת המקבלים את הטיעון הזה, שהרי התנ"ך אוסר על משכב זכר בדיוק באותה דרך בה הוא אוסר על יחסים עם אשת איש, עם אשת האח או עם אשה נדה, יחסים שאיש לא יטען שהתשוקה אליהם נובעת מחוסר איזון נפשי.

אך העובדה שאין מדובר במחלת נפש אין פירושו של דבר שאין בה רע. למעשה, ההתמודדות כאן היא עם הנחת היסוד של המתירנות הליברלית, לפיה מיניות היא דבר נפלא וטוב, שאין להציב לו שום מגבלות – מלבד המגבלה של פגיעה בזולת. הנחת יסוד זו אינה עקבית לחלוטין – שהרי היא בכל זאת שוללת גילוי עריות – אך גם כאן היא נוטה להדגיש את הצד של הפגיעה בזולת: אב המקיים יחסים עם בתו ייחשב כמפלצת, בשל הנזק הנפשי החמור שהוא גורם לה, ואילו ההוקעה הציבורית של אח ואחות הבוחרים לחיות יחדיו תיעשה, אם בכלל, בקול ענות חלושה. ככלל, נראה שהעולם המודרני מתקשה להבין את החשיבות שהעניקה התרבות האנושית שקדמה לו – זו הבאה לידי ביטוי בתנ"ך ובתרבויות מסורתיות רבות אחרות – לנושא המיני ולשאלות הייחוס הקשורות בו. אנו מתקשים להזדהות עם ראיית 'ממזר' כבעל פגם מהותי, מתקשים להבין את העיסוק הנרחב של דורות קודמים בשאלות של ייחוס, ומתקשים להבין מדוע התחום המיני רווי בהגבלות רבות כל כך, הקשורות בזהותו של ה'פרטנר'.

קלות הדעת הזו – שהדגישה משך שנות דור את המרכיב ה'משחקי' שבמין, את ההנאה ואת און הנעורים – מתחילה להתברר כבעייתית עם עליית העיסוק בהטרדה מינית ובתקיפה מינית אל דרגות חדשות. לפתע מתברר מה שבעצם היה ידוע כל הזמן: שלמרות שבמבט חיצוני המיניות היא חלק מההתנהגות האנושית ה'טבעית', הפשוטה והתמימה, היא נושאת בתוכה אנרגיה גרעינית ונוגעת בנקודות הרגישות ביותר בטבענו האנושי. אלמלא כן לא ניתן להסביר מדוע 'עושים עניין' כה גדול, משפטית ומוסרית, מהתנהגויות שנראות כפעוטות וחסרות חשיבות.

היה ידוע – אבל גם היה מוכחש. העובדה שהחיים נולדים מהזיווג; שאנו נושאים עמנו משהו מהדורות הקודמים; שהמשפחה היא גם גרעינה של הנפש האנושית של היחיד וגם מרכיבה הבסיסי של החברה – כל העובדות הללו, שמצדיקות את היחס הזהיר וחמור-הסבר לתחומים האלה, כמעט ונשכחו בדור של מתירנות צחקנית, מפתה ומסוכנת. נראה שהגיעה השעה לשוב אל היסודות ולהזכיר לעצמנו את מה שהמסורת שלנו מלמדת אותנו כבר דורות רבים, ביחס לבסיס החיים.

'ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם'. אין צורך להיות 'דתי' או 'רבני', די בקריאה של פרשת הבריאה כדי לראות איך בתשתית הכל מונחת הראייה של האדם, זה שנברא בצלם אלהים, ככלול מזכר ונקבה. כאן מונח היסוד העמוק של המונוגמיה (אף שההלכה, בהמשך, אינה מעניקה ליסוד זה חותמת מחייבת), של ההטרוסקסואליות, של היות האדם ללא אשה חסר ושל ההזדקקות ההדדית של אשה ואיש. והתורה, נראה, מהדהדת כאן את מה שטבוע במעשה הבריאה עצמו: החיים צומחים רק משילוב בין גבר לאשה, בין זכר לנקבה.

זה לכאורה אינו צריך להיאמר, אבל למרבה הצער זה מתחיל להיות נצרך. הרי פתחנו בכך שהזוגות החד מיניים זוכים להגנה משפטית כדי להתכנות בשם 'משפחה', ומיד אחר כך תבוא 'הזכות להורות', ובהמשך יהיה צורך לתקן 'אפליות' בספרי ילדים (בהן מוצגים, עדיין, משום מה, אבא ואמא) ואולי אפילו נתבקש לתקן את ספרי הביולוגיה, ולהציג את הרבייה המינית כרק 'דרך אחת מני רבות' לפרייה ורבייה אנושית. תיבת הפנדורה שאנו פותחים במירוץ חסר המעצורים אחרי הגשמת הפנטזיות הליברליות, מסוכנת ביותר, וחותרת תחת אושיות התרבות שלנו. לא רק התרבות היהודית, אלא התרבות האנושית; ולא רק במובנה כ'תרבות' מושכלת, אלא גם במובנה כ'ציויליזציה'. הצניחה הדמוגרפית של החברות הליברליות תביא את הקץ עליהן ועל ערכיהן, במעשה הירואי של השמדה עצמית. זו כמעט צדק פואטי: מי שמחריב את תשתית הקיום, ימצא עצמו כלא קיים.

מוטלת עלינו חובה מוסרית וציבורית לבלום את הקריסה הזו, ולהזכיר לכולנו מהי משפחה, מהם היחסים שלשמם נברא האדם, ועד כמה התחום המיני רגיש, מהותי ונוגע – ולכן מוגבל בדרכי הביטוי שלו. תמיד היו ותמיד יהיו אנשים שמסיבות שונות לא יזכו למשפחה, ויתרמו לעולם בדרכים אחרות וטובות. דווקא העולם הליברלי שאנו חיים בו אינו סובלני לקיום במקביל של צורות חיים שונות, והוא חותר כל העת ל'שוויון', כלומר להעניק לכולם את אותו הדבר בדיוק. כולם צריכים לא רק להיות צעירים ומוצלחים, אלא גם 'לקיים מערכות יחסים מספקות', וכל מערכות היחסים הללו צריכות לזכות להכרה ממסדית מקבילה. המסורת שלנו מלמדת אחרת: למרות שהיא מעלה על נס את המשפחה, היא מספרת לנו גם על בן עזאי ובן זומא, שלא הקימו משפחות; על משה רבנו שמשפחתו לא היתה פרויקט מזהיר (כמו הרצל); על סריסים אשר זוכים לדברים שהם 'טובים מבנים ומבנות'. במילים אחרות, היא שומרת את מושג המשפחה בטהרתו, ובד בבד מכירה במקומם של אנשים שאינם חלק מהסיפור הזה.

העולם הליברלי מתוחכם הרבה פחות, ומוביל אותנו לאסון. במקום לטפח האמפתיה אל מרכיבים אלה בחברה, מתוך הכרה בריבוי התפקידים בחברה, היא מערערת באופן מלאכותי ומסוכן על מושג ה'משפחה', וזורעת בלבול מסוכן, מיותר וגורר-סבל בזהות המינית של ילדינו ונכדינו. אין זו מלחמה של 'דתיים' מול החילוניות הפושה, ואין היא צריכה להתנהל בכלים 'הלכתיים'. זוהי מלחמה על ערכים ועל מושגים, ויותר מכל על עתידה של החברה שלנו – החברה המערבית בכלל והחברה הישראלית בפרט. בקרבות הראשונים כבר הפסדנו, אך אם חפצי חיים אנחנו אנו חייבים לנצח במערכה הכוללת.

(מקור ראשון, יומן, ה' באב תשע"ג, 12 ביולי 2013)

תגובות לדבריו של שורק: 

אבל מה כל כך רע בזה? – נחמן (נחי) אברהם טוען שיואב שורק טוען, בשמה של השמרנות, שהרחבת המעגל ההומוסקסואלי היא אסון חברתי ולאומי – אבל חוץ מכמה קלישאות על החיים הצומחים מגבר ואישה אינו מספק שום נימוק ענייני לעמדתו

גם למיעוט החריג מגיעה אהבה – זאב שביידל טוען שהגיטימציה לזוגיות חד-מינית אינה מקעקעת את מוסד המשפחה אלא להפך: מחזקת אותו. בזכותה יש פחות משפחות של סבל ושקר, ויותר משפחות של אושר ואהבה – ואף לא הומוסקסואל אחד יותר * תגובה למאמר של יואב שורק

אם יש מוסר מיני – "אני מאמין שחתירה תחת היסודות הבסיסיים של התרבות שלנו היא מסוכנת, גם אם איננו יודעים להגדיר מראש את הסכנה ולציירה בקווים ברורים". יואב שורק משיב למגיבים

חיים כפולים – בניגוד לדברי שורק, זאביק טוען כי הסיבה האמתית ליציאה מהארון היא לא "מתירנות מערבית", אלא חוסר יכולת להמשיך ולחיות בהסתרות וסודות * עוד תגובה ליואב שורק

5 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. 1. זהו מאמר אמיץ באופן יוצא דופן באשר הוא יוצא נגד הפוליטיקלי קורקט הקטלני ההולך ומתהווה גם בחברה הדתית.

    2.מענינות מאד ההשוואות וההקבלות המועלות בין ההומוסקסאליות כקוטביות שאין מה לעשות איתה לבין היתר מוסרי ההופך אותה לתופעה מותרת גם לאלה שנעים לאורך הציר הארוך והלא מוגדר של הזהות המינית.

    3. הפגיעה המעשית במוסד המשפחה ע"י השיח הליבראלי מתירני בנושא זה.

    יש להניח שאקרא את המאמר שוב ושוב. – תחזקנה ידיך יואב שורק.

  2. שלום , שמי ישי כהן גדול מהרצליה – דו או גיי זה לא רלוונטי …אני הולך אחרי הלב.
    לדעתי, פיתוח אהבת חינם וקבלת השונה בכל אשר יאהב ויחפץ אינה תפגע בדור העתיד אלא רק תוציא אותו מן המסגרת המקובעת של החיים בה אנחנו נמצאים, זה יהיה גן עדן אמיתי, בו אף אחד אינו מקופח – משום סיבה . וכל אחד יכול להקים תא משפחתי כאוות נפשו. על טוהר החיים טוב הלב ומעשים טובים. – קווי המחשבה המגדריים יתעוותו זה נכון אבל זה רק צודק. בשביל זה באנו לכאן ,זהו התיקון שלנו וזו היא מטרתיינו להביא בעזרת כח אהבה ושלום את האמת. כולנו אחד, אין לאן לברוח,, זכויותיינו שוות, רצונותינו שווים ואנחנו כוחות משפיעים וגדלים . למרות החינוך הקלוקל שקיבלנו ל-פחד מן השונה ושנאת חינם.

  3. זהו טבעם של מנהיגים רבים לקרוא "זאב" ולנבא נבואות זעם כשבעצם המניע הגדול שלהם הוא הפחד עמוק מן המעיים ושאיפה "לנהל" את כח החיים הטבעי המתחולל. זהו לא אומץ אלא השתקפות של פחד משינוי. וגם בא לידיי ביטוי כהסתה ציבורית אל מול ציבור מסויים המגן על זכויותיו לחיות כמו כולם.
    אף הומו לא בחר להיות כזה אך בכל זאת זהו נתיב חייו ולשם ליבו ושכלו המאוזנים! מושכים על מנת שיוכל להגשים את ייעודו.- הוא גם כמוך ספג חינוך ותרבות כלליים ומתוך כך הוא מרגיש שאינו יכול למלא תפקיד שלם בחברה ואולי לעולם לא יוכל . אחריות החברה הדואגת לתודעה נכונה וטובה להציע פתרונות לבעיה מוכרת וישנה זו-ולתת הזדמנויות שוות למימוש עצמי.
    ותזכורת- כולנו אחד!!! והתודעה שלך משפיעה עליי ולהפך. ואם לי רע – לך בהכרח פחות טוב! ככה עובדים החיים ע"פ ערך עיקרי של אהבת לרעך כמוך ועוד שלל מידות טובות בהם נכן האדם.
    ככל שהפחד יעלם אתו המוסריות תעלה ונגיע לעולם חדש וטוב. ככה תגיע הגאולה בקרוב.

  4. אחרי שמר יואב שורק יאמר בקול רם וגדול בכותרת ענקית במקור ראשון שכל מי שהוא אדם דתי המחויב לתורה והלכה, והוא בעל נטיה חד מינית, שהתייעץ עם איש מקצוע כדי לברר שהוא בקצה הסקאלה של הנטיות – כלומר לא נמשך כלל לנשים,
    יוכל לומר זאת למשפחתו קהילתו ורבניו מבלי לפחד למעמדו השיוויוני בחברה הדתית על כל המשתמע מכך, ושהוא יוכל לחיות בגלוי, רק אחרי זה אנחנו נסכים להקשיב לדבריו של מר שורק.
    אני מאחל לו ב"ה שיהיה לו בן הומו בלי משיכה כלל לנשים – רק אז הוא יבין כמה באמת אין בחירה בנטיה/זהות.

  5. אתר כמוך הפך להיות אתר להומואים דתיים מסכנים או כאלו שרוצים להתחבא ולהסתתר כל חייהם בארון. ביזיון. תגובה זו תימחק בעוד 3 2 1 ….