אבל מה כל כך רע בזה? | כל-מיני

נחמן (נחי) אברהם טוען שיואב שורק טוען, בשמה של השמרנות, שהרחבת המעגל ההומוסקסואלי היא אסון חברתי ולאומי – אבל חוץ מכמה קלישאות על החיים הצומחים מגבר ואישה אינו מספק שום נימוק ענייני לעמדתו

(עוד בעניין: יואב שורק על ההומוסקסואליות: סכנה לחורבן החברה)

יואב שורק פותח את מאמרו "סכנה לחורבן החברה" באבחנה חשובה, שלפיה הדיון בחד-מיניות נתפס בישראל כוויכוח תיאולוגי בין דתיים לחילונים; הדתיים סבורים שיחסים הומוסקסואליים פסולים מבחינה הלכתית-פורמלית, והחילונים רואים בהם תופעה לגיטימית. לדברי שורק, זו טעות: מדובר בוויכוח עמוק יותר, ששורשיו נעוצים בהבדלים המהותיים בין שמרנות לליברליזם. ההתנגדות לחד-מיניות נובעת לא רק מהאיסור המקראי "וְאֶת זָכָר לא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא", אלא מגישה שמרנית הרואה בתופעה "אסון חברתי ולאומי".

אין ספק שלגיטימציה ליחסים חד-מיניים ולמשפחות חד-מיניות היא שינוי משמעותי במבנה החברה המוכר לנו. אין לזלזל בשינוי, ויש לבחון את השלכותיו ארוכות הטווח. לפיכך, הייתי מצפה מכותב המתיימר לייצג את הגישה השמרנית שיעמוד על נקודות התורפה של שינוי חברתי כה מקיף; מהן הבעיות העלולות לצוץ ממהפכה זו? אילו תופעות חברתיות הרסניות יתקפונו אם נעז להכיר במיסוד התא המשפחתי של זוג נשים או זוג גברים? כמדומה, שורק מעלה טיעוני קש המעידים על טיב ההתנגדות השמרנית להכרה חברתית בהומוסקסואליות.

טיעונו הראשון של שורק הוא שחשיפה להומוסקסואליות עלולה לבלבל בני נוער באשר לזהותם המינית. לדבריו, רוב האנשים מצויים על הרצף שבין הטרוסקסואליות להומוסקסואליות, ועצם החשיפה לגישה המעניקה לגיטימציה לתופעה "תיצור חברה שבה יש יותר אנשים שבוחרים להגדיר עצמם כהומוסקסואלים ולקיים חיים בהתאם לנטייה זו". דברים אלה אינם נוגעים ללב הדיון. שורק מציין שעלול להיות רע מאוד אם התופעה תתרחב, אך שוכח לציין מה יהיה כה רע. מי ששולל הומוסקסואליות יסכים עם שורק, אולם הוא כושל בניסיון לשכנע שהומוסקסואליות היא תופעה שלילית. הוא למעשה לא עושה כל ניסיון כזה, אלא פשוט קובע שמדובר בסכנה.

שורק ממשיך ותומך את דבריו באמצעות השוואות לגירושין ולהתאבדות. הוא כותב כי שיעור הגירושין ושיעור המתאבדים עולה ככל שהחשיפה החברתית לתופעות הללו גוברת, ומכך מסיק שאין להרחיב את החשיפה לחד-מיניות. שוב שורק משתמש בתופעות שנתפסות כשליליות בעיני כולם בכדי לתמוך בטענה שהומוסקסואליות היא שלילית – בלי לנמק טענה זו. במאמר מוסגר אעיר שגם בהנחה שהנתונים ששורק מציין נכונים, הוא מסיק מהם מסקנות באופן שגוי. הוא מניח שגידול בחשיפה להתאבדות גורר שיעור התאבדויות גבוה יותר. ואולי להפך? אולי דווקא היכן ששיעור ההתאבדויות גבוה החשיפה לתופעה גדלה?

בהמשך דבריו שורק ממשיך להשתמש במונחים טעונים הנובעים מעמדתו האישית. כך למשל הוא מתאר משפחה חד-מינית כמשפחה "אנומלית", רגע אחרי שהוא מעודד גישה של חבר הומוסקסואל להתאבל על המשפחה שלא יזכה להקים. שורק ממשיך ומדבר על אודות "האנרגיה הגרעינית" הטמונה במיניות ועל הזהירות שיש לנקוט בגישה כלפיה, אך שוכח להסביר את ליבת הטיעון השמרני שהוא מייצג – מדוע לכל הרוחות הומוסקסואליות מסבה נזק?

הוא מנסה לשכנע את קוראיו בחומרת העניין באמצעות שימוש במונחים נבואיים-אפוקליפטיים כמו "החיים נולדים מהזיווג", "המשפחה היא גרעינה של הנפש האנושית" והקביעה האפולוגטית ש"חיים צומחים רק משילוב בין גבר לאישה". הוא מכנה את מתנגדיו כסובלים מ"פנטזיות ליברליות" ובפטרונות פמיליארית קובע ש"מוטלת עלינו חובה מוסרית וציבורית לבלום את הקריסה הזאת ולהזכיר לכולנו מהי משפחה". הוא מסיים בכך שהגישה הליברלית "זורעת בלבול מסוכן, מיותר וגורר-סבל בזהות המינית של ילדינו ונכדינו".

שורק ככל הנראה מנסה להציג את עיקרי הגישה השמרנית ביחס להומוסקסואליות, אולם הוא כושל בכך כישלון חרוץ. ליבת הדיון נותרה עטופה בקלישאות ללא נימוק של ממש.

(מקור ראשון, כ"א באב תשע"ג, 28.7.2013)

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.