אם יש מוסר מיני | כל-מיני

"אני מאמין שחתירה תחת היסודות הבסיסיים של התרבות שלנו היא מסוכנת, גם אם איננו יודעים להגדיר מראש את הסכנה ולציירה בקווים ברורים". יואב שורק משיב למגיבים

(עוד בעניין: תגובות לטור של יואב שורק – זאב שביידל: גם למיעוט החריג מגיעה אהבהנחמן אברהם: אבל מה כל כך רע בזה?)

יואב שורקהמאמר שפרסמתי הוביל לתגובות רבות. אלו מהן שבאו כמסרונים, כהודעות דוא"ל וכפניות בעל פה היו ברובן דברי תמיכה בתוכן הדברים והערכה על האומץ שבאמירתם. ואלו היו רבות. לעומת זאת, התגובות הפומביות – בעיקר במרחב הווירטואלי – היו כמעט אך ורק מתנגדות, וברובן חריפות מאוד. האווירה בפורומים הייתה כזו שגם מי שתמך בי לא העז לעשות זאת בגלוי. ואכן, זו בדיוק האווירה שדחפה אותי לומר את מה שבעיניי הם, עדיין, דברים פשוטים.

מעבר לסגנון החריף, עלו בתגובות שונות – חלקן התפרסמו באתרים שונים, וחלקן במקור ראשון, טענות שדורשות מענה.

במאמר ניסיתי לטעון שתי טענות עיקריות: טענה אחת עובדתית (סוציולוגית/פסיכולוגית), והיא שהלגיטימציה המתרחבת לחד-מיניות מרחיבה את מעגל האנשים המגדירים עצמם ככאלה, אל מעבר למעגל שכנראה עבורו הזהות הזו היא גזרת גורל. טענה שנייה, ערכית, היא שהלגיטימציה הזו נובעת ממתירנות שאינה מכירה במושג 'מוסר מיני' או מצמצמת אותו לתחום הפגיעה בזולת.

מעבר לשתי הטענות הללו, אמרתי גם שההשלמה עם המתירנות הזו מביאה לחורבן המשפחה והחברה. על אמירה אחרונה זו זכיתי לביקורת עזה ומגוונת; יש לי מה להשיב עליה, אבל אני מוותר על כך בשלב זה. שכן שתי הטענות הראשונות חשובות לי יותר. חשוב לי שיובן שהלגיטימציה מבטיחה שבדור הבא יותר אנשים יגדירו עצמם כחד-מיניים; וחשוב לי שיובן שמי שמאמין בקיומו של מוסר מיני – כלומר מי שרואה במערכות האיסורים של התורה, כמו בטאבו של חברות אנושיות בכלל בתחום זה, דבר שחיוני להקפיד עליו – צריך להתנגד ללגיטימציה המתרחבת של הומוסקסואליות.

במילים אחרות: אינני יכול להתווכח עם מי שנכנס לתוך התחום הטעון של 'עריות', ומתחיל לבחון בצורה תבונית את הסיבות לאיסורים הללו ו'לפרק' אותם, במיוחד אם בכליו יש רק שיקול מכריע אחד, והוא שאלת הפגיעה בזולת. בעיניי זו קלות דעת ויומרנות, הסבורה שהיא חכמה יותר מדברים הטבועים עמוק בדנ"א הקולקטיבי שלנו כחברה אנושית. לעומת זאת, אני יכול ואף מוכן להתווכח עם מי שמקבל את הצורך במוסר מיני, אך סבור משום מה שהומוסקסואליות היא לגיטימית בה בשעה שיחסי אחאים, למשל, הם תועבה.

אשוב אפוא לשתי הטענות הראשונות. על הטענה הראשונה, שהלגיטימציה מרחיבה את היקף החד-מיניים בחברה שלנו, היו שטענו שזה פשוט לא נכון. מספר האנשים הנוטים לכך הוא קבוע, והלגיטימציה רק מאפשרת למי שהיה בארון, וסבל וגרם סבל, לצאת ממנו. אני לא מקבל את הטענה הזו, כיוון שאני חושב שהאנושות אינה מחולקת לשני סוגי 'זהות מינית', אלא מצויה על רצף, וגמישה יותר משמקובל לחשוב. אין זו מחשבה שלי: זה מה שעולה מקריאה פשוטה של חומרים הזמינים לכול (וקריאה זהירה של הערך המפורט בוויקיפדיה האנגלית תוכיח). הרצף נוגע הן למידת המובהקות והחד-משמעיות של הנטייה המינית אצל הבריות, הן למידת היציבות של הנטייה המינית לאורך חייו של אדם. את הטענה "המוחצת", שלפיה לא ייתכן שאדם יבחר בזהות שאינה כפויה עליו אם כרוכים בה מחירים כואבים, הארכתי לדחות במאמר הקודם, ואין טעם לחזור על הדברים.

יש מי שדחה את טענתי באמירה שאולי הדבר אכן מגדיל את כמות האנשים שיגדירו עצמם כחד-מיניים, אבל אין בכך כל רע. זו טענה שיש בה יושרה, אך אני אכן סבור שהרחבת המעגל הזה הוא דבר טראגי. זאת, בשל הטענה השנייה, שאינה מוכנה להוציא את ההומוסקסואליות מתחום העריות, ולהפוך אותה לאורח חיים נורמטיבי.

נראה שקרה כאן דבר מעניין: מן הרגע שהחברה המערבית הפסיקה לראות בהומוסקסואליות "סטייה" והפרעה נפשית, נסללה הדרך להפיכת החיים הזוגיים, המיניים והמשפחתיים, עם בן אותו המין, ללגיטימיים ושווי ערך לאלו הנעשים עם בן המין השני. אך ראיית הנטייה הזו כ"סטייה" היא עניין מודרני למדי: המקרא, כמו העולם העתיק בכלל, לא ראה בה הפרעה נפשית. הוא ראה במימושה פרקטיקה אסורה, וכלל אותה בכלל איסורי העריות. כאשר התלמוד אומר ש"לא נחשדו ישראל על הזכר" אין הוא מבקש לומר שהנטייה הזו קיימת פחות בקרב יהודים מאשר בקרב הגויים, שכן נחשדו; הטענה היא שהזהירות מן האיסור הזה חזקה אצל יהודים יותר מהזהירות מפני איסור אשת איש, למשל; אשר על כן, עם אישה הייחוד אסור ואילו עם גבר הוא מותר (וחשוב לציין שהרמב"ם קובע שטוב להרחיק גם מייחוד עם זכר). כמובן, האיסור עצמו גם משפיע על הנטייה: כאשר משהו נתפס כבלתי אפשרי, הוא לא פעם נדחק מהתודעה ("אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך" – ראו תלמוד בבלי, שבת קמה ע"ב), ואילו כאשר הוא הופך לחלק מהנוף, העניין עולה גם בנפש.

אכן, כפי שהואשמתי, אני שמרן. אני מאמין שחתירה תחת היסודות הבסיסיים של התרבות שלנו היא מסוכנת, גם אם איננו יודעים להגדיר מראש את הסכנה ולציירה בקווים ברורים. היו שטענו נגדי שהרצון של זוגות חד-מיניים לאמץ ילדים ולחבור לאתוס המשפחתי הוא 'ניצחונו המזהיר של מוסד המשפחה', ואחרים העידו שדווקא משפחות כאלו ניחנות בטיפוח יוצא דופן של הילדים וכן הלאה. אני מבין את ההיגיון שבטענות הללו, ואני גם מלא אמפתיה כנה למי שעוברים תלאות כה רבות כדי להצטרף לעולם שבשביל אחרים הוא כמעט מובן מאליו. אבל אחרי כל זה, אני חושב שאיננו ערים למחיר שאנו משלמים, כחברה, הנכנעת למתירנות בלי קרב, ואינה מסוגלת להציב גבולות ולעמוד מאחוריהם בביטחון.

האם לנוכח שיח הזכויות שהשתלט עלינו, זה המביא אותנו לעסקות שליט בתחום המוסרי-ביטחוני, ולהרחבת מושגי המשפחה בתחום המוסרי-חברתי, יש לנו מספיק כוח ובהירות כדי לעצור במקום הנכון? ולו נניח, אפילו, שאני טועה בעניין הספציפי הזה של החד-מיניות; האם יש מקום אחר שבו אנו כן מסוגלים לשרטט את הקו ולהגן עליו?

(מקור ראשון, כ"א באב תשע"ג, 28.7.2013)

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

להגיב על מיכה לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

  1. אני באמת ובתמים תוהה מדוע עלינו להתחשב ולדון כ"כ בדעתו של יואב שורק. במלוא הכנות: מיהו ומהו? הוא רב? אנו מחזרים לפתחו?

    דעתו היא עוד דעה בשוק הדעות של ההדיוטות