פולמוס ב"בשבע": המצעד בירושלים: להילחם או להתעלם? | הלכה

"איך להתמודד עם מצעד הגאווה בירושלים: להילחם או להתעלם?" – זו הייתה שאלת השבוע שפורסמה בעיתון "בשבע", ונדמה שהמרואיינים נלחמו מי קיצוני יותר בדעותיו

(לחצו כאן לקריאת שאלת השבוע מלפני שנה שעסקה אף היא במצעד)

למחות, אך במתינות / דוד הדרי, חבר מועצת עיריית ירושלים

ירושלים, עיר הקודש, מושכת אליה חובבי ציון, אוהבי קדושה ואנשי אמת. אך לצערנו, היא גם מושכת אליה תימהונים ובריות משונות, אשר כל מטרתם היא להכפיש את שמה של עיר הבירה בפני העולם כולו.

לא לחינם מקפידים ארגוני ההומואים והלסביות להבעיר את ירושלים מדי שנה בשנה, כי בכך הם "מרוויחים" כפליים: הם גם מצליחים להבאיש את ריחה של ירושלים וגם להביא ולפרסם את תועבותיהם בפני העולם כולו.

בתור חברי מועצת העיר ירושלים, פעלנו רבות ובצורה נחרצת, עמיתתי הגברת מינה פנטון ואנוכי, כדי למנוע את פעילותם של המתועבים בירושלים, וזאת על-ידי מניעת הקצבות והטבות עירוניות ובארגון מחאות והפגנות נגד המצעדים בשנים האחרונות. אך לצערי, הדבר לא המעיט ולא הביא לעצירה ולפגיעה כלשהי ב"בעלי הגאווה", אלא להפך.

לאור הניסיון בשנים האחרונות, לעניות דעתי, אין ספק כי עלינו למחות ולצאת נגד אותם אלה הבאים לטמא את עיר הקודש – אך המחאה חייבת להיעשות בדרכים חיוביות שבהן אנו מדגישים את חשיבות המשפחה היהודית, את חשיבות תיקון העולם בדרכים נורמליות. יש להימנע ככל האפשר מכל התלהמות וגילויי אלימות המביאים למתן לגיטימציה ויחס אוהד כלפי מטמאי ירושלים.

דומני שהשנה הגענו לנוסחה הנכונה של מחאה, מחד גיסא, אך המעטה בפרסום חינם ל"בעלי הגאווה" מאידך גיסא.
אנו, בכל אופן, נקפיד להמשיך לשמור על ירושלים מפני הבאים עליה להחריבה, לחלקה ולטמאה חס ושלום.

 

מצעד התועבה צריך לעבור לסדום / יהודה משי-זהב, לשעבר קמב"ץ העדה החרדית

צריך להתעלם, כי יחסי ציבור עולים כסף, ואין אנו עושים יחסי ציבור חינם.

ובנימה יותר רצינית: בשנים 2006-7 היה מדובר על מצעד בינלאומי, ובו היה מתוכנן שכל תועבות הגויים יבואו לטמא ולחלל את ארץ הקודש, ועל כן מן הדין היה לצאת לרחובה של עיר להפגין, כדי לנסות לעצור את מצעד התועבה; ולו רק כהפגנה מכוננת בתודעה הציבורית, שדבר זה לא יעבור בשתיקה. ארץ ישראל היא לא המזבלה של תועבות הגויים.

כמו כן, חשוב היה לא לאפשר להפוך את הבלתי נורמטיבי לנורמטיבי. אין לנו שום דבר נגד האנשים בעלי הנטייה העקומה, יש לנו בעיה עם המעשים העקומים והנלוזים. מעשים אלה חריגים לא רק בין הבריות, אלא גם בין החיות, ועל פי הדת היהודית אסורים בתכלית האיסור וחמורים העונשים על כך. דינם של בעלי הנטייה העקומה לחיות בארון, בהסתר ובבושת פנים. ואכן, הצלחנו ב-2006-7, לתחום אותם במתחם סגור, כמצורעים בשולי העיר.

על אחת כמה וכמה כשהיה מדובר בעיר הקודש ירושלים, עיר המקודשת לכל הדתות. אז ההתנגדות היתה חריפה פי כמה וכמה. ברור הוא שמטרה נוספת שמו להם אותם בעלי הנטייה העקומה, לחטוא ולהחטיא, להיטמא ולטמא דווקא במקום המקודש ביותר. אותם אנשים, שלוּ הדבר היה תלוי בהם, היו נותנים את ירושלים במתנה לפלשתינים. בשביל שלום עם הערבים, הם מוכנים למסור את כל ארץ ישראל, אבל בשביל לא לפגוע ברגשות היהודים, לא יוותרו ח"ו כמלוא נימה.

אם אומנם נושאים הם את דגל ה´נאורות´, הרי כיכר סדום ועמורה ריקה מאדם, ואין מקום יותר הולם מלארח שם את מצעד התועבה. למה להם להרגיז כל כך הרבה אנשים ולעשות דווקא? אבל יודעים ומכירים אנו מזמן את הצבועים, שרוממות ה´ליברליות´ בגרונם וארס ושנאה עצמית לכל דבר יהודי בפיהם.
אבל כיום, כשמדובר באירוע זוטר, האם אנו אלה שצריכים לספק את השמן למדורה? חזקה על ירושלים שתקיא מתוכה את הגוף הזר, כי טבעה של ירושלים היא קדושה, ואין קדושה מחזיקה טומאה.

 

כמו עבודה זרה, גם זה נושא להתלוצצות / נתנאל יוסיפון, תנועת ´קוממיות´

רעמי צחוק התגלגלו למרחוק. במרכז החבורה עמד אחד מ… גדולי הדור, ופיזר בדיחות ודברי ליצנות לכל עבר. לפתע, הפסיק אחד מבני החבורה מצחוקו, וזעק: "ילמדנו רבנו, האם אין זה מושב לצים?". "לא", ענה הרב, "´כל ליצנות אסורה חוץ מליצנות מעבודה זרה´" (מגילה כ"ה), ואנו מתלוצצים מעבודה זרה.
הסיבות להיאבק במצעד התועבה הן רבות: החובה למחות נגד עוברי עבירה, הפיכת הרחוב הישראלי למקום להחצנת עוון מסוג העוונות עליהם נאמר "ולא – תקיא הארץ אתכם" (חלילה) וביזוי ירושלים עיר הקודש והמקדש.

מאידך גיסא, ישנם המעדיפים להתעלם מהמצעד, כדי לא לחשוף בפני הנוער את הסטייה הנוראה של באי המצעד. דומני שבציבור הדתי-לאומי טענה זו אינה רלוונטית, הן מפני שבפועל הנוער מודע לנושא, והן מפני שבית-המדרש שלנו דוגל בהצפת הבעיות (בדרך דיסקרטית וצנועה) על-מנת שיטופלו ויבואו על פתרונן.

אולם אם ננתח את רצונם של מארגני המצעד, נגלה סיבה נוספת להתעלם מהמצעד – הם פשוט רוצים תשומת לב (´צומי´, בלעג). מדובר באנשים אומללים, שבמקום לטפל בבעייתם הנפשית, העדיפו לשעבד אליה את כל מהותם ולוותר על חיי משפחה נורמליים והמשך קיום העולם. אנשים אלו מרגישים רע עם עצמם ויוצאים ל"מצעד הגאווה", שכשמו בא לתת להם מעט כבוד עצמי.

לאור זאת, אם המאבק נגד המצעד יביא לביטולו, טוב להיאבק. אך אם אין בכוחנו לבטל את המצעד, הרי שהמחאה נגדו הופכת אותו לוויכוח בין שני צדדים כביכול שווים, וממילא משרתת את רצון המארגנים ללגיטימיות ולתשומת לב. לכן, בפועל, יש לבדוק כל פעם מחדש את הסיכויים לבטל את המצעד בעזרת מאבק. אם אין סיכוי לבטלו, עלינו לנקוט כדרכם של חז"ל בעניין העבודה זרה – להתלוצץ מהעניין. כך אנו משמרים את התודעה הבריאה של האנושות – שזוהי סטייה מסוכנת שמאמללת את מי שמתמכר אליה – ומשאירים את הנושא במקומו הבלתי לגיטימי.

כמובן, חשוב להדגיש: אנו מתלוצצים על העניין, ולא על האנשים. לאנשים אלו עלינו לעזור לטפל בבעייתם בכל יכולתנו, אך איננו מוכנים לעזור להם לאבד את עולמם.

זו אחת הסיבות שאנו, בתנועת ´קוממיות´, קיימנו לפני אחד המצעדים הקודמים את ´מצעד הבהמות´. לא השווינו חלילה אותם אנשים לבהמות, אלא הבלטנו את הליצנות שבהצגת מעשה בהמי בראש כל חוצות. ´מצעד הבהמות´ הוא בדיחה (גימיק, בלעז) וכידוע – על בדיחות לא חוזרים פעמיים. נקווה שגם באי ´מצעד התועבה´ יפסיקו לחזור על הבדיחה העצובה שלהם פעמיים.

 

דרושה הידברות בין המתנגדים לתומכים / ניר ברקת, חבר מועצת עיריית ירושלים

לפני כשנתיים, בעיצומו של המאבק סביב המצעד הבינלאומי שתוכנן להיערך בירושלים, עסקו הצדדים בעיקר בלהוכיח את צדקת דרכם. לאחר כמה שיחות שקיימתי עם רבנים מובילים בעיר ועם נציגי ´הבית הפתוח´, במטרה למנוע שפיכות דמים, חיפשתי דרך פרקטית להקטין את הלהבות באמצעות גישור.

בשל כך העמדתי את ביתי למפגש הידברות ראשוני והיסטורי בין רבנים מרכזיים בציבור הדתי, בהם הרב שמואל אליהו – רבה הראשי של העיר צפת, הרב שמואל זעפרני – ראש לשכתו של הרב מרדכי אליהו, הרב דניאל סטבסקי, הרב איסר קלונסקי והרב אליהו שלזיגר, לבין אנשי ´הבית הפתוח´. מטרת המפגש הייתה לאפשר לצדדים להידבר ולשוחח בסביבה שקטה ושאינה מתלהמת, בניסיון ליצור ערוץ הידברות בלתי אמצעי שיביא להבנה ולהסכמה על גבולות הדיון הציבורי סביב המצעד, ולפתח דרכים לפתרון מוסכם על הצדדים. רציתי בהסכמה שהיא תוצאה של הידברות פתוחה והימנעות מהעברת הוויכוח הציבורי-אידיאולוגי להכרעת בית-המשפט.

הדינמיקה אשר נוצרה במפגשים בין הרבנים לבין אנשי ´הבית הפתוח´ היתה מרתקת, והוכיחה לכל הצדדים כי הידברות שקטה היא יעילה, מחכימה, מפְרה את הצדדים ומקדמת פתרונות אמיתיים לקונפליקט. כך, למשל, סיפר הרב אליהו כי הציבור הדתי בעיר אינו מעוניין בניצחון או בכניעה, וכי הוא מרגיש את הכאב שעלול להיות בשני הצדדים אם צד אחד יהיה מנצח ושני מנוצח.

הרבנים המחישו את עוצמת הכאב והפגיעה בעריכת המצעד לציבור הדתי בעיר. אנשי ´הבית הפתוח´ שמעו, ולמדו לראשונה על ההבדל ההלכתי בין מצעד המתבצע בפרהסיה לבין כינוס סגור שאינו בפרהסיה. מנגד, שמעו לראשונה הרבנים על חשיבות המצעד בעיני אנשי ´הבית הפתוח´ ככלי המפחית התאבדויות בקרב בני נוער, ועל רצונם שלא לפגוע בציבור הדתי. הצדדים סיכמו, בעקבות כך, לפעול להורדת סף האלימות בציבור.

אני מאמין שהידברות ישירה ובלתי אמצעית, תוך מציאת פתרונות אשר יניחו את דעתו של הציבור הדתי בעיר לצד דעתם של מארגני המצעד, היא המודל הנכון לבירת ישראל והעם היהודי. אני תקווה שההידברות בביתי יצרה תרבות דיון אשר תורמת לשקט בירושלים ואשר כל הצדדים יוצאים ממנה פחות נפגעים, ואולי אף מורווחים.

המערכה על ירושלים צריכה להתמקד בשמירה על שלמותה, בביסוס כוחה ועוצמתה התרבותית-כלכלית. יריבויות פנימיות, שיח מתלהם – כל אלה מחלישים את ירושלים. חובתנו לעשות הכל כדי להימנע מכך.

(בשבע, כ"ג בסיוון התשס"ח, 26 ביוני 2008, פרשת קרח)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.