לבקש סליחה מערן | פצעי אוהב

בנימין חזר לישיבה ומחכה לערן. הוא מריץ בראשו תסריטים שונים איך לגשת לערן, איך לפתוח בשיחה, ומה לומר. ואז לעזאזל הגיע הרגע

(לכל הרשומות הקודמות בבלוג – לחצו כאן)

שנה חלפה שנה באה והנה אלול בפתח. לפני כמה שנים החלטתי שנמאס לי מ'פסטיבל הסליחות'. מה זה 'סליחה אם פגעתי'? אם אתה יודע שפגעת במישהו, תבקש סליחה. אם התנהגת בצורה לא יפה, תבקש סליחה. אם עשית מה שצריך לעשות אבל בצורה קשה, או בצורה שמישהו אולי נפגע, תבקש סליחה. אם לא קרה ביניכם משהו מיוחד, ואני לא מחשיב התחככויות יום-יומיות בתור משהו מיוחד, אז "שנה טובה" תספיק.

השנה גמלה בלבי החלטה – אני מבקש סליחה מערן.

ערן הוא בעיני דמות היהודי הארצישראלי האידאלי. ספרא וסייפא. ספורטאי מוכשר, אתלט, בעל לב זהב, מידות טובות, שקידה עצומה, ואהבת תורה. נוסף על כך הוא גם יפה תואר. אני וערן לא חברים קרובים, לא ממש, לפחות לא כמו שהייתי רוצה. אולי מפני שאני נמשך אליו, אולי להפך.

זה שאני נמשך לגברים זה לא דבר חדש, אבל תמיד כשמדובר בחברים שלי, ההרגשה היא כמו סוג של בגידה. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר בצדיק כמו ערן, ולכן הרגשתי שעליי לבקש ממנו סליחה על שאני חושב עליו.

כל 'בין הזמנים' אמרתי לעצמי שאני צריך להכין מה אני אומר לו. אז אמרתי.

וכך הגיע לו תחילת זמן אלול בלי כל הכנה.

כל היום הראשון חיכיתי לערן, מריץ בראש תסריטים שונים איך אני ניגש אליו, איך אני פותח בשיחה, מה אני אומר לו. וכך בתוך הראש שלי אני כותב ומוחק, חוזר אחורה ומתקן. משליך הכול לפח ומתחיל מחדש. מוציא את התסריט מהפח, מתקן כמה משפטים. משכתב הכול מחדש וחוזר חלילה.

אבל ערן לא הגיע.

למחרת בבוקר ערן עדיין איננו. 'אולי הוא עזב', אני ספק מקווה ספק חושש. כבדרך אגב ניסיתי לברר איפה הוא, התשובה היחידה שקיבלתי היה 'הוא אמור להגיע'.

בצהריים הוא אכן הגיע. כבר הייתי מותש מלחכות לו. 'טוב, הערב אדבר אתו' חשבתי לעצמי. עם בוא הערב ניסיתי לתפוס את ערן לשיחה בזמן שהוא לבד. נראה שלא התאמצתי מספיק (או לא רציתי להתאמץ) כי באותו ערב כבר לא תפסתי את ערן, גם לא בערב הבא וגם לא בזה שלאחריו.

וכך הגיעה לה השבת הראשונה של הזמן. הזדמנות נפלאה לגשת אליו. אחרי התפילה והארוחה, ישבנו כמה חברֶה לעונג שבת וסיפרנו חוויות מחופשת בין הזמנים. במשך כל הזמן הזה חיכיתי להזדמנות לדבר עם ערן לבד. ב-12 בלילה, כשערן הודיע שהוא פורש לישון, הבנתי שהלילה ההזדמנות הזאת לא תגיע.

למחרת בצהריים הצלחתי לתפוס את ערן לבד בבית המדרש לומד.

'שבת שלום', ניגשתי אליו. 'שבת שלום', ענה לי במאור פנים. 'אפשר להצטרף אליך?' ביקשתי. 'לא, אני מעדיף ללמוד לבד', ענה. 'טוב, אני לא רוצה לבטל אותו מלימוד תורה', אמרתי-תירצתי לעצמי. לקחתי ספר והתיישבתי מאחוריו.

אני לא יודע כמה זמן עבר, אני רק יודע שעם כל הבלגן בראש בקושי הספקתי ללמוד פסקה וחצי. שערן סגר את הספר והחזיר אותו למקומו. 'ערן, אני רוצה לדבר אתך', פניתי אליו. 'לא עכשיו', ענה 'אני הולך לישון'.

'לא עכשיו' נמשך עד מוצאי שבת.

וככה יום רודף יום, שבוע רודף שבוע,  אני לא תופס את ערן, הוא לא לבד, העיתוי לא מתאים, אני עייף, הוא עייף ושאר כל מיני תירוצים.

חודש אלול חלף, ראש השנה עבר, עשרת ימי תשובה תמו ועדיין לא דיברתי עם ערן.

יום כיפור, הישורת האחרונה הגיע. בדרך חזרה מהמקווה אני מעודד את עצמי, 'בטח שערן יבין', 'זה יום של מחילה, אין מצב שהוא לא יסלח לך!'

הגעתי מוקדם לבית הכנסת. הרבה לפני 'תפילה זכה' והמתנתי. איך שערן נכנס, הסתכלתי למעלה ומלמלתי "'ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך', בבקשה רבש"ע תעזור לי 'זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה'". וככה אני ניגש לערן, תפילה בלב, דופק מואץ. 'ערן, אני רוצה לדבר אתך', פניתי אליו. ערן תלה בי זוג עיניים שואלות. 'לבד', אמרתי. 'תשמע בנימין, אני רוצה להגיד את הקטע הזה עכשיו, דבר איתי אחרי ערבית'.

אחרי ערבית נשארתי בבית המדרש מכונס בתוך עצמי. איך אני פונה אליו, איך אני מסביר לו את כל ההרהורים שחולפים לי בראש. איך אני מסביר לו שאני באמת רוצה להיות חבר שלו, שאני באמת מעריך אותו כבן אדם, את האישיות שלו, שאני לא רק נמשך אליו. הוא יתרחק ממני? הוא ימשיך להיות חבר שלי? איך אני בכלל חי אתו אחרי דבר כזה? רק לפני חודשיים היינו יחד בטיול מעיינות. איך הוא יקבל את זה? הוא יעזוב? הישיבה צריכה אנשים כמוהו. 'טעטא!!!' כל הגוף שלי צעק 'ריבונו של עולם! אבא יקר! תן לי כוח! תל לי יכולת! תעזור לי!! אבא!!!!!'. קמתי בנחישות והתחלתי ללכת 'יהיה מה שיהיה! אני עושה את זה!'. הלכתי לכיוון החדר של ערן, כמעט רצתי, לא לאבד את הנחישות, לא לפספס את הרגע. ביד רועדת פתחתי את הדלת לחדר של ערן.

ערן כבר ישן.

למחרת כבר לא תפסתי אותו לפני התפילה. 'לא נורא', ניחמתי את עצמי בין מוסף למנחה יש הפסקה, נדבר אתו אז.

רק שתפילת מוסף הסתיימה כעבור 8 שעות. ניסיתי לאסוף את עצמי ולגשת לערן, אבל לא היו לי את הכוחות הדרושים לכך. הייתי מותש מהצום והתפילות. או מהפחד.

וכך הסתיימו להן גם תפילות מנחה נעילה וערבית. בקידוש לבנה הקפדתי לגשת לברך את ערן ב'שלום עליכם', אף על פי שהוא ספרדי, והספרדים אינם נוהגים בכך.

אחרי הבדלה ושבירת הצום, תפסתי את עצמי. 'אם לא עכשיו, זה כבר לא יקרה בחיים', גערתי בעצמי. נשמתי עמוקות והלכתי לעבר החדר של ערן. עמדתי על פתח החדר מבחוץ, לא מעז להיכנס. מבפנים שמעתי קול של התארגנות. לפתע הדלת נפתחה, ערן עומד שם, תיק על הגב.

'ערן', פניתי אליו, ידיים רועדות, לב מפרפר, 'תשמע, לא הספקנו לדבר. יש משהו שאני צריך –'

'שנה טובה, בנימין', קטע אותי ערן. 'אני ממש ממהר, נדבר בהזדמנות'.

'לא, תראה!' מחיתי, 'בגלל יום כיפור, לא הספקתי…'

'זה בסדר, בנג'מין', שוב קטע אותי, 'שנה טובה! אוהב אותך, אחי! להתראות!', ועזב.

נותרתי על עומדי.

לעזאזל!

3 תגובות

תגובות בפייסבוק

להגיב על זאב כרם לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

    1. נראה לי שדי הסברתי את עצמי. בכל אופן, כל פעם שיש לי הרהורים על חבר אני מרגיש ממש רע, כאילו אני מטמא אותו במחשבותיי, כאילו אני חוטא כלפיו.