פולמוס חלק ב': ההתנגדות למצעד – טובה או רעה לחרדים? | הלכה

לאחר שדנו בזווית ההומואית, כעת הזווית החרדית (חלק ב'): האם ההתנגדות של החרדים למצעד וההתעסקות הפומבית בנושא מוסכמת על דעת הכול? האם ההתנגדות לא גורמת להעלאת המודעות לנושא שאותו החרדים מנסים לקבור? * הרב יובל שרלו, יאיר אטינגר, אהרון רוז ויהונתן ונדר (שמביא קולות של אחרים) מנסים למפות את המנצחים והמפסידים * כך תבינו את שתיקת החרדים במצעד האחרון

(לקריאת חלק א לחצו כאן)

חלקים נרחבים בציבור החרדי אינם שותפים להפגנות נגד המצעד, ואף האדמו"ר מגור קרא שלא להשתתף בהם: "אדם חרדי לא יודע איך להפגין נגד דבר זה כמו המצעד. הוא מתבייש. מה הוא יכול להגיד לבת שלו בת 15?"

(מקור ראשון, ג´ בתמוז התשס"ז, 19.6.07)

האם מחאת החרדים נגד המצעד יצאה מכלל שליטה? תלוי את מי שואלים. הרבנים איבדו שליטה; הרבנים לא איבדו שליטה; הציבור החרדי בעד ההפגנות; הוא נגד. בינתיים הפחים בערו והצמיגים הוצתו.

(מקור ראשון, י"ט במרחשוון התשס"ז, 10.11.06)

"אם הדבר היה תלוי רק בגדולי התורה, היו הרבנים מעדיפים לעבור על המצעד בשתיקה ולא לשלם את המחיר הכבד של חשיפת הילדים לתופעות שבימים כתיקונם החרדים יעשו הכל כדי להסתירן. אבל בשנים האחרונות עובר הרחוב החרדי תהליכי ביזור הדרגתיים שלא מאפשרים להסתיר תופעות לא נוחות" – אהרון רוז, בוגר ישיבת בלזא, מנתח את ההתנגדות.

מה להם ולצרה הזאת
מה לחרדים ולמצעד הגאווה? ממתי הם מנהלים מאבק על צביונה היהודי של "לא מדינתם"? או שיש כאן סטייה מאידיאולוגיית ההתבדלות

מצעד הגאווה מעמיד את המנהיגות החרדית בפני דילמה ישנה, אבל בצורות ובעוצמות שהם לא רגילים אליהן: מהו המחיר שהחרדים מוכנים לשלם עבור מלחמה על סמליה היהודיים של מדינת ישראל? הרי אין חשש שהצועדים יפגעו בצורה כלשהי באינטרסים החרדיים הקיומיים – תקציבים או גיוס בני ישיבות – אלא בסמליה היהודיים של ירושלים. יש גם חיסרון בולט: המאבק יחשוף את הילדים החרדים, שגדלים בחוסר ידע מוחלט בתחום המיני, לעובדת קיומו של המצעד.

בעיתונות החרדית ובפורומים החרדיים ברשת מתנהלים בחודשים האחרונים דיונים עירניים סביב הרווח והמחיר שכרוכים במאבק נגד המצעד. התקשורת החילונית לא ערה לדיונים האלה. התקשורת החילונית מניחה שהחרדים מנסים – באמצעות חקיקה אם אפשר ואם לא אז באמצעים אחרים – לכפות אורחות חיים על הרוב החילוני. אך הדברים אינם פשוטים כלל וכלל. החרדים מבדילים את עצמם מעמיתיהם הדתיים-ציונים בשאלת היחס ליהדותה של מדינת ישראל. בעוד הדתיים-ציונים רואים את ישראל כ"מימוש" של תקוות בנות 2,000 שנה, החרדים רואים במדינה "חילול" של תקוות בנות 2,000 שנה. במלים אחרות, את החרדים לא מעניין איך תנהל המדינה הציונית את חייה.

בניגוד לדתיים-ציונים, שמחויבים להשתלבות בחברה הישראלית, החרדים רואים את עצמם כנמצאים ב"גלות בין יהודים" או ב"גלות בארץ הקודש". החרדים מסרבים להכיר בלגיטימיות של זהות יהודית-חילונית. נטייתם של החרדים להיאבק על חקיקה דתית, במדינה אותה הם אינם מחשיבים כיהודית, לא מובנת מאליה. יותר מכך, היא מהווה סוג של סטייה מאידיאולוגיית ההתבדלות.
החקיקה הדתית מציבה אתגר אידיאולוגי קשה בפני החרדים. כשהחקיקה הדתית מצליחה, העיתונאים החרדים טופחים על שכמם של חברי הכנסת החרדים. אבל כשהעניינים מסתבכים מתגלה מבוכה לא קלה.

דוגמה לסיבוכים האידיאולוגיים שהמעורבות החרדית בסמליה של מדינת ישראל גורמת לחרדים אפשר למצוא בפרשת להקת "בת שבע", אולי מקרה הכפייה החרדית הזכור ביותר מהשנים האחרונות. הצלחת החרדים לצנזר את לבושה של להקת המחול בחגיגות היובל למדינת ישראל עוררה גלי זעם ותסכול מצד החילונים. אבל גם במקרה זה, התקשורת החילונית לא היתה מודעת לגלי הביקורת שהאירוע עורר בקרב החרדים.
הסערה שפרצה בציבור החילוני בעקבות האירוע מצאה את החרדים ללא יכולת להסביר לעצמם, מה להם ולצרה הזאת. למה אכפת לחרדים באיזה לבוש מופיעה להקת מחול זו או אחרת בחגיגות העצמאות של לא-מדינתם? זה הרי התפקיד המסורתי של ה"מזרוחניקים" (כינוי מזלזל לבני החברה הדתית-ציונית) התמימים שמאמינים שמדינת ישראל היא מדינה יהודית.

חוסר היכולת של מעצבי האידיאולוגיה החרדית להסביר לצאן מרעיתם את חשיבות המאבק על צביונה היהודי של המדינה חושף את העובדה שיש כאן סטייה מאידיאולוגיית ההתבדלות. מתברר שהתודעה של שותפות גורל מובילה לתחושת אכפתיות עמוקה כלפי האחים הטועים. אכפתיות שמכריעה את האידיאולוגיה הנוקשה השואפת להגן על החרדים באמצעות התבדלות מהרוב החילוני.
החקיקה הדתית מאפשרת לחרדים לא לראות את עצמם ככת מתבדלת, אלא כאחראים על יהדותו של עם ישראל בארצו. עם זאת, החקיקה הדתית, אף שהיא מהווה פרצה בהתבדלות האידיאולוגית, לא מפילה את חומות ההתבדלות החברתית. להיפך, היא מחזקת אותן: השנאה שהחקיקה הדתית מעוררת מצד החילונים מחזקת את החיץ החברתי הקיים.
יותר מש"הכפייה החרדית" אמורה לתקן מצב חיצוני כלשהו, היא משמשת כפורקן של צרכים זהותיים-פנימיים. הזעם שהכפייה החרדית מעוררת מצד החילונים מובן, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא מבטאת נסיגה מההתבדלות לטובת מעורבות גדולה יותר בחיים הישראליים.

סוגיית מצעד הגאווה מציגה שאלת האחריות החרדית לסמלים היהודיים של מדינת ישראל במלוא עוצמתה. בניגוד לחקיקה הדתית הרגילה, שאלת המחיר שתשלם החברה החרדית עולה באופן מיידי ומוחשי. המחיר של היחשפות ילדיהם לקיומם של הומוסקסואלים הוא כבד, אולי אפילו כבד מדי, בשביל החרדים.

טיול בשכונות החרדיות חושף את החשיבות האדירה שהחרדים מייחסים לחינוך. הילדים בחברה החרדית מסמלים את ההמשכיות היהודית ואת המחויבות לנצח היהודי, שהם מקור הכוח של החרדיות. המחויבות לחינוך מתבטאת בין השאר בשמירה קנאית על ריק מיני שבו גדלים הילדים. מניעת ידע מיני מהילדים היא אחת מיסודות החינוך החרדי.

המאבק הגלוי במצעד, שכולל מודעות רחוב והפגנות המוניות, יוביל להיחשפות של הילדים לתופעות שבימים כתיקונם החרדים יעשו הכל כדי להסתירן. זו הסיבה שגדולי התורה של מפלגת יהדות התורה עוד לא התבטאו פומבית בשאלת המצעד. אם הדבר היה תלוי רק בגדולי התורה, היו הרבנים מעדיפים לעבור על המצעד בשתיקה ולא לשלם את המחיר הכבד של חשיפת הילדים.

אבל בשנים האחרונות עובר הרחוב החרדי תהליכי ביזור הדרגתיים שלא מאפשרים להסתיר תופעות לא נוחות. הריבוי הדמוגרפי, הפורומים החרדיים באינטרנט שזוכים להשפעה גדולה אצל מקבלי ההחלטות, חוזרים בתשובה – כל אלו פורצים את הדרך למהלכים שבאים מלמטה ולא מלמעלה.

ההתנגדויות הקולניות ביותר למצעד נשמעות בעיקר מכיוונם של החוגים הקנאיים, בצירוף חברות-שוליים כמו ש"ס וחוזרים בתשובה. הזרם המרכזי החרדי העדיף עד היום להתעלם ככל האפשר. אך ברגע שנפרץ הסכר והשכונות החרדיות כוסו כבר במודעות, הנזק כבר נעשה. לכן גדלים הסיכויים שגדולי התורה יכריזו על מאבק גלוי במצעד.

יצעד המצעד או לא יצעד, החרדים יכולים רק להפסיד. גם אם ינצחו ויצליחו למנוע את המצעד, הנזק שנגרם מבחינתם לחינוך הילדים הוא חמור בהרבה משאלת קיום המצעד. בנוסף, בהתנגדותם למצעד הלכו החרדים עוד צעד בכיוון של הזדהות ואחריות ליהדותה החברה הישראלית.

אהרון רוז הוא בוגר ישיבת בעלזא ולומד כיום לתואר ראשון בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית

(פורסם בהארץ, י"ט במרחשוון התשס"ז, 10.11.06)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.