"הילד יצא מהארון, וחרב עליי עולמי" | הורים לבן הומו

כשהילד יוצא מהארון ההורים נכנסים לארון. אבל בכתבה הזאת כמה הורים יוצאים מהארון ומדברים על ההתמודדות שלהם לאחר היציאה מן הארון של ילדם

הפעם הראשונה בה נחשפה רחל (שם בדוי) לכך שבנה אולי הומוסקסואל, הייתה כשלמד בישיבה התיכונית. "אנחנו מאוד קשורים, אני והוא, ופתאום הרגשתי שהוא במצוקה. הוא ישב הרבה עם עצמו בחדר שלו, התפלל ובכה. ניסיתי לברר מה קורה, ביקשתי שידבר איתי, אבל הוא התחמק".

רחל לא הרפתה. "ואז פעם אחת הוא פשוט התפרץ עליי ואמר: 'מה את רוצה ממני? את לא מבינה שאני הומו?' נכנסתי לשוק. הנושא הזה תמיד היה כל כך זר לי, רחוק מהעולם שלי, לא משהו שיכול לקרות במשפחה שלי. הרגשתי שחרב עליי עולמי".

במשך שנים האם ובנה לא דיברו בצורה מפורשת על הנושא. "בהתחלה אמרתי לו דברים שהיום אני מבינה כמה הם היו מטופשים, כמו למשל שאולי זה נדמה לו כי הוא נמצא בסביבה של בנים בלבד. הוא מצדו ראה כמה קשה לי וכמה אני נהרסת מבפנים, והרגיש צורך לגונן עליי".

רק שנה אחרי ששוחרר מהצבא, התקיימה ביניהם לראשונה שיחה פתוחה וכנה בעניין. הבן אמר לה: "אמא, בדקתי. אני לא רוצה להיות עם בנות. אני לא נמשך אליהן. אפילו הריח שלהן דוחה אותי. אני הומו ואני לא רוצה לחיות יותר בשקר. אני רוצה שכולם יידעו".

בני המשפחה ניסו לשמור את העניין בסוד אבל לאחר שגם החברים שותפו בנושא, השמועה נפוצה. "אנשים דיברו. תקופה ארוכה פשוט לא יצאתי מהבית. הגעתי רק לבית הכנסת, לתפילה, כי שם לא מדברים עם אף אחד. באיזשהו שלב הבנתי שאלה החיים שלי ושאני לא יכולה להמשיך להסתגר. ידעתי שאם הקב"ה הביא לי את הניסיון הזה, אני צריכה להתמודד איתו".

ההורים נכנסים לארון

בשנים האחרונות מדברים הרבה על נטיות הפוכות בחברה הדתית, אך מאחורי כל הומו או לסבית שיוצאים מהארון, נמצאים ההורים שלו, שעוברים מסכת של ייסורים, כאב ותחושת חורבן עד להשלמה עם המצב.

רבים מהם מגיעים לקבוצת תמיכה של הורים דתיים להומואים ולסביות שהקים ארגון תהל"ה, המספק להם אוזן קשבת. את הקבוצה ייסדה הרבנית חנה שפרבר לאחר שבתה, אביגיל, יצאה מהארון. "כשהילד יוצא מהארון, ההורים שלו נכנסים לארון", מסבירה שפרבר הבת, בימאית ויוצרת מוערכת.

"הרבה פעמים ילדים מתלבטים במשך שנים, וכשהם מספרים להורים, זה נופל עליהם כרעם ביום בהיר. הילד כבר עבר כברת דרך, אבל הם רק מתחילים את התהליך. הפערים האלו יוצרים לא פעם סיטואציות מאוד קשות, כי הילד מצפה שההורים יגידו שהם אוהבים אותו כמו שהוא, אבל ההורים מצידם נמצאים רק בשלב של להתחיל להבין מה זה אומר. בנוסף, יש תהליך של אבל על החלום של החתונה והמשפחה שדמיינו שתהיה לו. אחר כך מתחיל תהליך השלמה שנמשך בעצם כל החיים. גם להורים טובים ואוהבים באמת, מדובר בתהליך של אבל".

שפרבר נזכרת בדרך שבה היא עצמה יצאה מהארון. "אני בעצם לא סיפרתי להורים שלי. הם סיפרו לי. זה היה לפני 16 שנה. תקופה אחרת, שבה הנושא היה הרבה פחות מדובר מכפי שהוא היום. הייתי בת 24. הייתה לי בת זוג כבר שלוש שנים ועדיין לא חשבתי שאני לסבית. בסוף אמא שלי הבינה ושאלה אותי".

ואיך ההורים הגיבו כשהבינו שאת כן? 
"הייתה תקופה קשה שהם היו מאוכזבים וכועסים. עלו רגשות לא פשוטים, אבל מצדי הייתה הקלה, כי הפסקתי לפחד ולהסתיר והתחילה איזושהי התמודדות. יש משהו מאוד קשה בתחושה שאני האכזבה של ההורים. לזכותה של אמא שלי ייאמר שאחרי כמה חודשים היא התעשתה והתנהגה באופן מכבד ומקבל. אני חושבת שלקח עוד כמה שנים עד שהיא קיבלה אותי כמו שאני באמת".

לשלוט בפרסום העניין

במשפחתה של הסופרת והפובליציסטית יעל משאלי, הדברים עובדים אחרת. לא בושה ולא הסתרה, אלא להפך. לפני שנה חשפה משאלי בפוסט מרגש במיוחד בעמוד הפייסבוק שלה, את העובדה שהבן שלה הוא הומוסקסואל. "מתחשק לברך שהחיינו. בשם ובמלכות", היממה משאלי את החברים שלה בפייסבוק "בא לי להשוויץ. הבן שלי ואנחנו אתו, משלימים שלב א' של 'יציאה מהארון'".

את נטייתו המינית של הבן, כך היא מספרת, גילו הוריו כשהיה בן 14. "פתאום הוא השתנה לגמרי", מתארת משאלי, "מילד טוב, מצטיין בלימודים, הכי משתף פעולה בבית ובמסגרות שבהן היה, הכי חברותי והכי הכי, הוא הפך להכי לא. היה ברור שהוא במצוקה".

מכיוון שבערך באותו זמן עברה המשפחה דירה לאזור אחר והבן עבר מישיבה לישיבה, תלו ההורים את השינוי במעברים. "אחרי תקופה הבנו שזה לא שם והתחלנו לחקור". סמים, אלכוהול, התעללות, כל התסריטים האפשריים עברו להם בראש. "כשגילינו בסופו של דבר, התייעצנו עם איש מקצוע ושאלנו אותו איך לדבר על זה עם הבן, והוא הציע כמה דרכים. קראנו לילד. אמרתי לו שאנחנו מבינים שהוא חושב שהוא הומו. לא התפתחה שיחה משמעותית. הוא בעיקר הנהן".

הוא ציפה לתגובה כל כך מקבלת? 
"הנושא דובר, והוא ידע שזה יתקבל בסדר כשהוא יספר, אבל גם כשילד יודע את זה, הוא לא מרגיש בסדר. התהליך שילד עובר עם עצמו, לא פחות קשה גם אם ההורה יודע או מקבל. זה עדיין תהליך שהוא צריך לעבור עם עצמו. הרבה פעמים היה לו קשה דווקא עם העובדה שאנחנו יודעים".

למה? 
"כי באיזשהו אופן זה נטל ממנו את אפשרות הבחירה איך לנהל את חייו. הוא ידע אינטואיטיבית שבשום פנים ואופן לא אתן לו, עד כמה שזה היה תלוי בי, להישאר בארון, להתחתן ולחיות בשקר. כל צעיר או צעירה דתיים בודקים אם הם יכולים להעמיד פנים ולחיות בצורה קונבנציונאלית. הרבה בוחרים לחיות בארון ולהתייסר".

כחודש לפני שחשפה משאלי את הסיפור של בנה בפייסבוק, התחיל הבן, בצעדים מדודים, לשתף אחים וחברים. "כשניתן לנו האישור, שיתפנו את הורינו ואת המשפחה המורחבת. ביחד החלטנו על יציאה ציבורית בפייסבוק, כדי 'לשלוט' בפרסום. לא רצינו לתת לרכילות לעשות את העבודה במקומנו".

יש קשר בין היכולת להכיל ולחבק את הבן, ואפילו להיות גאה בו, לבין הסטטוס הדתי? 
"לא בהכרח. הרי ישנם גם הורים חילונים שלא מקבלים את הילדים שלהם. הקושי לקבל הוא לא רק עניין של הביצה שלנו. זה מגיע קודם כל מהיכולות ההוריות של האנשים להבין מהי הורות ומהם האתגרים שהם לוקחים על עצמם".

פער בין הראש ללב

גם אורית גרוסמן, מטפלת זוגית ומשפחתית, אינה רואה קשר ישיר בין הרצף הדתי שעליו חי הציבור הדתי לבין דרך קבלת הבן או הבת שהצהירו על העדפה מינית אחרת. "לא הייתי אומרת שמשפחות חרד"ליות יותר סגורות בעניין הזה. הרבה יותר משמעותי מהם דפוסי התקשורת במשפחה, הדיבור על רגשות בתוך המשפחה, סוג הקשר בין ההורה לילד והאם העולם הרגשי של הילד במרכז או שההורה שם את עצמו במרכז. לא שאין קשר בכלל לרצף הדתי, אבל לא הייתי חוצה את זה שם".

גרוסמן היא מנחת קבוצה של הורים דתיים ללסביות והומואים בארגון תהל"ה. את הטלפון הראשון שעושים ההורים לאחר שהבן או הבת מספרים על העדפה המינית השונה שלהם, פעמים רבות הם עושים אליה.

מה את שומעת באותו טלפון ראשון? 
"מצוקה מאוד. מאוד גדולה. אנשים מתארים את ההלם שהם נמצאים בו ויש גם הרבה בכי של כאב, תסכול, כעס וחוסר אונים. בליל הרגשות הזה נובע מהדאגה לילד אך גם מהסטטוס החברתי שלהם, שצפוי להשתנות. אנשים מתחבטים בשאלה: 'אם הבן שלי הומו, מה זה אומר עלי?'".

מה את אומרת להורים בשלב הזה? 
"קודם כל, שיזקפו לזכותם את העובדה שהבן שלהם בא לספר להם. הרגע שבו הילד צריך לעמוד לפני ההורה ולספר לו, הוא אחד הרגעים הקשים שעליו לעבור".

רחל מסכמת, ומסבירה שהילד נשאר שלך גם אחרי. "אף אחד לא בוחר להיות הומו. מי יבחר בחיים קשים כאלה? לדעתי החברה דתית צריכה להתגייס ולעזור להם. זו גם האחריות שלנו".

(מתוך nrg מעריב. הכתבה המלאה התפרסמה במגזין 'נשים')

לפניכם הכתבה גרסת הסריקה שלה:

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.