"נזירות אינה פתרון להומואים, אבל זו האפשרות ההלכתית היחידה" | שאל את הרב

כך ענה הרב הראל בשו"ת מקוון להומואים דתיים באתר כמוך * לדבריו "אין ולא יהיה פתרון הלכתי למי שנמשך רק לגברים" כשם שאין פתרון לעגונות וממזרים ועוד, אלא יש להיכנע לרצון השם ולהתמסר למציאות של אהבת השם בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאוד – אפילו נוטל את נשמתך

(עוד בעניין: משכב זכר נכלל בגדר "ייהרג ובל יעבור"?)

הרב הראל

הרב הראל

השאלה:  

אשמח לדעת מה הפתרון ההלכתי להומו שהוא הומו: לא נמשך לנשים, לא יכול להתחתן עם אישה, נמשך לגברים בלבד.

אדם שכבר עבר טיפולים, בכה, צם, התענה, התפלל, צעק וזעק, ניסה ולא הצליח.

האם פתרון נזירות הוא באמת פתרון? זה מה שהרב מציע (כמו ששמעתי רבנים אחרים שהציעו במצב הזה)? איך אפשר להציע פתרון כזה – הרי הוא נכון (אולי) ליחידי סגולה בלבד? אי אפשר להציע "פתרון" כזה לאנשים רבים כל כך.

מה גם שנזירות אינה דרך היהדות (בניגוד לנצרות) וגם כל הדיבורים על עקדת יצחק קצת מוקשים כי בסוף גם העקדה לא באמת הייתה. הקב"ה לא רוצה שאנשים יהיו נזירים כל חייהם, ולא רוצה שיעקדו את עצמם. התורה היא תורת חיים. איך אפשר להציע פתרון של רווקות ונזירות מתמדת?

גם ההצעה להשקיע בתורה או לעזרה בזולת אינה עוזרת. סוף סוף האדם לבדו. חוזר לבית ריק. למיטה ריקה.

אסכם – מה הפתרון ההלכתי להומו שלא נמשך לנשים כלל וגם מיזם "אנחנו" לא מתאים לו? אם רווקות – איך פתרון זה ישים ומציאותי?

התשובה:

לשואל היקר שלום רב!

הכאב העולה מדבריך חודר עמוק ללבי ומצליח לגרום לי להרגיש מעט שותפות למצבך. אין ספק שאתה מתאר מצב קשה מאוד, ובו התחושה העוטפת את האדם הינה תחושת חוסר מוצא – אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי.

אך אני מבקש לשנות רק מילה אחת במשוואה הזו – לא "אוי לי מיוצרי", אלא "איזו אהבה אני חש ליוצרי", ואז נוצרת כאן משוואה אחרת – של קונפליקט בין אהבות, בין אהבתי לבוראי, המְצווה עליי להימנע מקשר עם אשר חפץ לבי, ואשר כתב בתורתו בצורה ברורה כי הקשר היחיד הנכון הוא קשר של "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ובין אהבתי לבריותיו.

נכון, ייתכן וממילא אין "פתרון" למצב זה. ישנם הרבה מצבים נטולי פתרון, הלכתי ומציאותי – מה יעשו העגונות? והממזרים? וכרות שפכה ופצוע דכא (שגם הוא אסור לבוא בקהל)? ואשת כהן שנאנסה ונאלצת להיפרד מבעלה אהובה על לא עוול בכפה? ומה יעשו אלה שמבחינה גופנית ונפשית נבצר מהם להקים בית וכד'? הרי גם במצבם "אשם" הקב"ה, אמנם לא דרך מגבלה הלכתית אלא בעקבות מציאות גופנית-נפשית, אך גם על זה הוא אחראי כידוע לכל מאמין!

ולא שפשוט לי עם מצב זה – הייתי רוצה שהעולם יהיה מושלם יותר, שעולמו של הקב"ה א-ל רחום וחנון ורב חסד, יהיה מלא רק בטוב, באושר, בשמחה, בלי אנשים "תקועים" שאינם יכולים לצאת ממצבם. אבל הוא חושב אחרת, ואני לא יודע בדיוק למה, אבל אני יודע שככה זה, והדיון התאלוגי מרתק אותי וקורא לי להעמיק בו עוד, אבל בינתיים אני ממשיך לעבוד אותו יתברך, להוריד ראש בפני הדרת גאונו ולרצות לחבק אותו ולנשק אותו מרוב אהבה.

זה עתה חזרתי מתפילת ערבית, ובעת שקראתי ממעמקי לבי את הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" לא יכולתי שלא לחשוב עליך, ועל עוד רבים כמוך, ובעצם על כולנו. כי מה דורשת מאיתנו התורה?

בכל לבבך – בשני יצריך, גם ביצר הרע שלנו , גם כשיצרנו הרע מסית אותנו לעשות כנגד התורה, גם אז אנחנו אמורים להגיד לו 'לא תודה'.

ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך. וחשבתי על רבי עקיבא, שגם הוא שאל את עצמו "מה הפתרון של התורה למצב שנוצר", היינו, מחד גיסא אנו מצווים לחיות, אבל מאידך גיסא הרומאים גזרו מיתה על כל מי שלומד ומלמד תורה, ומה אעשה? והתשובה שלו הייתה פשוטה ומזעזעת כאחת: הוא לימד תורה והקהיל קהילות ברבים, כי התורה היא חיינו. כולנו זוכרים את המשל שאמר לפפוס, ומה במקום חיינו כך על אחת כמה וכמה במקום מיתתנו, ובלי תורה, לימודה וקיומה אנו מתים בכל מקרה! ואז הוא התגבר על יצרו הרע, והמשיך ללמד, אף על פי שידע שהוא מקריב את חייו בכך, ובשעה שיצאה נשמתו באחד זעק ממעמקי ליבו "ואהבת!", ואפילו תלמידיו לא יכלו להכיל זאת ושאלו אותו "עד כאן רבנו". וגם משה רבנו ע"ה כשראה בחזיון את סופו של רבי עקיבא (מנחות כ"ט) ולא הבין כיצד ייתכן הדבר, ענה לו הקב"ה שתוק, כך עלה במחשבה לפניי.

אז גם אתה, וחבריך, עם כל הקושי שבזה, נמצאים לפני מציאות של אהבת ה' בכל נפשכם ובכל לבבכם, וזה קשה, מאוד, כמעט בלתי אפשרי, אבל אפשרי, ואני מכיר מקרוב מאד אנשים שעומדים בזה, וממלאים את חייהם בטוב ואושר.

אתה שואל האם פתרון נזירות הוא הפתרון שאני מציע. זה לא הפתרון שאני מציע, אבל זו האופציה ההלכתית היחידה הקיימת. זה לא פתרון כי זה לא פותר כלום, אבל זה האתגר. כאמור לא תמיד יש פתרון, אבל יש הדרכה ברורה מה צריך לעשות.

טענת בדבריך שסיפור העקידה אינו מהווה מודל לחיקוי כי הוא נגמר ללא עקידה בפועל – אבל כל מי שקורא את פשטי המקורות, בוודאי את מדרשי חז"ל ופרשנות רבותינו הראשונים והאחרונים, רואה כי סיפור העקידה מלמד אותנו על מוכנות למסור את הנפש על התורה, בכל מחיר. יהודים מסרו את נפשם על קידוש שמו כל הדורות, חנניה מישאל ועזריה קפצו לכבשן האש, אברהם עצמו קפץ, והם לא  מתו, נס נעשה להם; אבל כמה יהודים קפצו לכבשן ושום נס לא נעשה להם? הם מתו מיתות משונות תחת ידי האינקוויזיציה ושאר צוררינו ימ"ש, ומעולם לא שמענו קול האומר שלא זו דרכה של היהדות. היהדות, כנורמה, גורסת חיים ולא נזירות, אך יש יוצאים מן הכלל, הרבה, ואתה אחד מהם. ובדיוק כמו שאותו יהודי שהתחיל מרגיש את להבות האש לא שאל את עצמו דווקא למה אני, אלא זעק שמע ישראל, כך גם אנחנו צריכים לצעוק שמע ישראל, ולחיות חיי נזירות, עד כמה שידינו משגת.

כמובן, אשריך בזה ובבא על המאמצים שאתה מתאר שעשית. רבים ניסו ועלתה בידם, ואתה – לא, אך לא באשמתך כמובן. אסור לך לחשוב כך אפילו לרגע, אלא לדעת שאתה את שלך עשית, וכעת האתגר שלך הוא להמשיך קדימה.

אני רק לא מצליח להבין מדוע אתה מחליט מראש שמיזם 'אנחנו' לא בשבילך? אמנם המיזם אינו מהווה פתרון לצורך בזוגיות ומיניות, אבל הוא כן מנרמל את החיים מעט יותר ומעניק הרבה אושר ושמחה. ההתמקדות בילדים, בהורות, ובבניית תא משפחתי, גם אם לא מלא אהבה רגילה, נותן הרבה סיפוק ומוציא הרבה חברה' מהבוץ.

אז כדאי שתיבחן מחדש את התנגדותך למיזם, לענ"ד.

למעשה – אין להלכה פתרון למת"מניק טוטלי הנמשך רק לגברים ונדחה מנשים. אין ולא יהיה, כי ההלכה היא דבר ה' והיא לא משתנה על פי מה שנראה לנו. עליך לעשות ככל יכולתך, בליווי רבנים רגישים ואנשי מקצוע, להגשים אידאל זה, ולחשוב עליו באופן לוגותראפיסטי, על פי שיטת ויקטור פראנקל, הטוען כי הענקת משמעות לכל סבל הופכים אותו לניתן לנשיאה. גם אתה, אם תמצא משמעות לסבל העובר עליך, תוכל להעצים את עצמך במקום לחוש קורבן, להרגיש שאתה מיוחד, שיש לך מה לתרום לעולם ולסביבה וע"י כך להתמלא באושר.

אשמח מאוד לדבר איתך על הדברים בעל פה כמובן.

חזק ואמץ, ויהי ה' אלוקינו עמך,

באהבה רבה,

ארלה

(רוצים גם אתם לשאול את הרב הראל שאלה?
רוצים לקרוא שאלות אחרות ששאלו את הרב?
לחצו כאן)

3 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.