אלא כמצליף | פצעי אוהב

בסדר העבודה של יום הכיפורים, בנימין בשיחה ישירה, בלתי אמצעית ומרגשת עם אבא. עם אבינו שבשמים.

(לכל הרשומות הקודמות בבלוג – לחצו כאן)

יום הכיפורים. יום הדין. אריה כי ישאג מי לא יירא. אפילו דגים שבים רועדים. חיל כיולדה. כולם מתאמצים יותר משתדלים יותר, מנסים למרק את מעשיהם. לצחצח את המידות. לחזור בתשובה. לתקן. לשפר. "אל תבוא במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי".

אני דווקא מחכה ליום הכיפורים, ליום הקדוש והנורא. זה היום בו אני שב ופוגש את אבא.

מי כמוני יודע כמה התרחקתי ממנו, כמה מרדתי בו, כמה הריעותי את מעשי, כמה פגעתי. בעיקר בעצמי. איך אפשר שלא לשמוח שיום אחד, שלם, אני יכול לחזור לשבת בחדר הפנימי של המלך.

בבוקרו של היום הקדוש, התייצבתי בבית הכנסת, לבוש בגדי פשתן חדשים, לבנים, טהורים. כמו קיטל, או תכריכים.

התפילות כולן עוצמתיות, ואני עתים נישא על גביהם, מתרומם על כנפי רוח, עתים נכשל מאחור, נופל ובוכה, הלב נשבר כשאני רואה איכה הרחקתי את עצמי כל כך, איכה חטאתי, איכה נטמאתי.

ואז הגיע הרגע בו שליח הציבור התחיל בחזרת הש"ץ תפילת המוסף. אני בעקבותיו, מלווה את הכהן הגדול בסדר העבודה. הלב פועם בחזקה כשהוא נכנס לפניי ולפנים להקטיר קטורת. רבים מהחברים שלי מספרים לי שזה הרגע שבו הרגישו הכי קרובים לקב"ה. לא אני. זאת לא העבודה שלי. העבודה שלי היא עבודת הדם.

'נטל דם הפר ממי שהיה ממרס בו'. אני נדרך כולי, אוטוטו הרגע שלי להיכנס. אני שוב עובר על הדפים שלי, סדר הווידוי מוכן, כולל ההוספות שרק אני יודע בהן, תפילה אישית שחיברתי, הכול מסודר. נעמדתי מאחורי הכהן הגדול והתחלתי ללכת בעקבותיו.

'נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד'. נשאתי עיני ברטט וברעד, והנה – אבא. המלך הקדוש יושב על כיסא רחמים. אבא הביט בי ואמר, "שלום בנימין, התגעגעתי".

הכול עצר באותו הרגע.

הדפים נשכחו, התפילות, הבקשות, הכול נעלם. רק מסתכל בעיניים הבורקות המחייכות של אבא.

 "שלום אבא" עניתי בחולשה. "אני מצטער", בקושי הוצאתי בשפתי.

"זה בסדר בנימין, אני אוהב אותך".

'אלא כמצליף', הרעים החזן בקולו.

התנערתי. "אדוני המלך" הכרזתי, "עבדך הנאמן מרד בך, המרה דבריך, חטא לאלוקים ולאנשים, וכעת באתי לפניך, מתחרט אני על מעשיי ומבקש אני לקבל את העונש הקבוע בחוק".

"זה בסדר בנימין", ענה לי אבא. "אני יודע, סלחתי לך מזמן. הגיע הזמן שתסלח לעצמך."

"אדוני המלך", התעקשתי, "חוק הוא חוק".

"אני המחוקק" אבא ענה לי בקולו הנעים, "אני ממית ומחייה, אני גוזר ומקיים. בשבילך אני אשנה את כל החוקים".

"אבל איזה מין מלך אתה תהיה?" הקשיתי, "איזה מין מלך הוא שמשנה חוקים שהוא חוקק רק בשביל להגן על הבן שלו שסרח? ואיזה מין חוק זה כשמשנים אותו בשביל מי שרוצים?"

אבא נאנח, "אם ככה" אמר בשברון, "אני אממש את גזר הדין בעצמי".

נבהלתי. "לא אבא, בבקשה ממך. אל תכאיב לעצמך, אני כבר הכאבתי לך מספיק, אתה לא צריך לראות את הבן שלך מתייסר".

"אם מישהו יראה את הבן שלי מתייסר, זה יהיה אני. איש לא יפגע בבני".

פתאום שמתי לב לכך שאנחנו לבד. לא יודע כמה זמן זה ככה, לא יודע מתי כל הנוכחים הסתלקו. האם בכלל היה פה מישהו כשנכנסתי? 'וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש ועד צאתו'.

אבא נטל את הרצועה של עגל.  הורדתי חולצה, הסתובבתי ונשענתי על העמוד.

'וכך היה מונה'.

'אחת'. הרצועה נחתה לי על הכתף בכוח. מלטף. פוצע. דוקר, אבל לא מכאיב.

'אחת ואחת'. טיפת דם נוספת בצבצה מצטרפת לאחותה. בקו ישר. מדויק.

'אחת ושתיים'. המכה נוחתת, ואני שומע מאחוריי קול ייבבה חנוקה.

'אחת ושלוש'. היבבה הופכת לבכי אדיר. אראלים צעקו חוצה ומלאכי שלום במר יבכיון. אני פורץ בבכי. "אבא, אני מצטער", אני צועק. "אבא, אני מצטער על כל הצער והכאב שגרמתי ושאני עדיין גורם לך".

'אחת וארבע'. המכות חותכות בבשר החי, אל תוככי הנשמה. דוקרות. חותכות.

'אחת וחמש'. מנקות. מלטשות. מקרצפות.

'אחת ושש'. מטהרות. מרוממות. מקדשות.

'אחת ושבע'.

'יצא והניחו על כן הזהב שבהיכל'.

לבשתי את החולצה מחדש והסתובבתי ונתתי חיבוק לאבא. נרגענו.

"אני מיד קורא לרופא האישי שלי", אבא אמר.

"לא אבא", עצרתי בעדו, "אני רוצה שהמכות יישארו, שהרגע הזה תמיד יהיה צרוב בגופי".

"מה אני יכול לתת לך?" אבא שאל, 'שאל ממני ואתנה גויים נחלתך'.

נשמתי עמוק. 'אבינו מלכנו' ביקשתי, 'גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה' העולם צריך אותך. 'והופע והנשא עלינו לעיני כל חי' בפרהסיא, באופן גלוי וברור. 'ויידע כל פעול' אפילו האנשים הרחוקים ביותר, אפילו האפיקורסים, אפילו הגויים, אפילו אני 'כי אתה פעלתו. ויבין כל יצור כי אתה יצרתו. ויאמר כל אשר נשמה באפו השֵם אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל' בכל העולם, בחומר וברוח, בחוק ובמוסר, בטוב וברע, בכאב ובשמחה, בחיים ובמוות, 'משלה, אמן סלה'.

"אל תדאג בנימין", אבא ענה לי, "היום הזה עוד יגיע, זה הרבה יותר קרוב ממה שנדמה לך. אין לך משהו אישי שאתה רוצה לבקש?"

הישרתי אליו מבט מלא תחינה, מלא תקווה ואמרתי 'אחת שאלתי מאת השם, אותה אבקש'. "אתה יודע מה אני רוצה אבא".

"ואתה יודע שאני לא יכול לתת לך להישאר בנימין", אבא ענה, "הממלכה צריכה אותך, העולם צריך אותך, אני צריך אותך".

הרגשתי את הפנים שלי נופלות.

"אבל אתה יכול להישאר עד לעת נעילת שערים", אבא הוסיף.

את מה שקרה באותן השעות אני לא יכול להעלות על הכתב.

והיה כי נטו צללי ערב, השקיעה עברה, צאת הכוכבים גם אליבא דרבינו תם.

"בנימין" אבא פנה אליי, "זהו, השערים ננעלו מזמן, הגיע הרגע להיפרד". כאב נשמע בקולו.

השתחוויתי לפניו והתחלתי ללכת לאחוריי.

"בנימין", אבא עצר אותי.

"כן אבא", עניתי מנסה לנצל כל רגע עד תום.

"אתה זוכר ששבוע הבא יש מסיבה".

"בטח שאני זוכר אבא", עניתי. "כל מלכי מזרח ומערב באים לחלוק לך כבוד, יהיה שבעת ימים משתה מכובד מאוד. הכול יוכלו לחזות בכבודך".

"כן, כן", אבא קטע אותי, "אחרי שהכול מסתיים, אני רוצה עוד יום אחד, רק אני ואתה".

ראיתי את הפנים של אבא נוצצות כשהוא ראה את ההתלהבות שלי.

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.