הארון האישי של א' | ארונות נפתחים

א" מספר על הגילוי, על יחסו להקב"ה, על השיתוף הראשון, על ההורים, על הטיפול, על יחסו לנשים, על המפגש הראשון עם כמוך, ועל עצמו בעוד 10 שנים

(לכל הסיפורים האישיים האחרים בבלוג זה – לחצו כאן)

open-locker-boris-suntsov

א', בתחילת שנות השלושים לחייו, מתגורר באזור ירושלים. סטודנט לתואר שני ועובד למחייתו. בכל תקופת לימודיו ביסודי ובתיכון היה בחו"ל, בבתי ספר לא יהודיים.

אני והגילוי

הגילוי נעשה בצורה הדרגתית מאוד. כבר בגיל צעיר מאד (בערך בגיל 8) זכור לי שנמשכתי לבחור שלמד איתי בכיתה, ותמיד רציתי לשבת לידו ולדבר איתו. עדיין לא ידעתי ממה הדבר נובע.  גם לא אהבתי לשחק משחקים של בנים, לא אהבתי לשחק כדורגל למשל, בניגוד לשאר הבנים מגילי בבית הספר.

כשהגעתי לגיל ההתבגרות, התחלתי לחשוד שיש בי משהו מוזר, שמבדיל אותי מהחברים שלי. הדבר קרה אחרי אירוע מביך בשיעור ספורט: בסיום השיעור, בחדר ההלבשה, אחד מהחברים התקרב אליי קצת יותר מדי, וזה גרם לי לתחושה לא רצונית ומביכה. חזרתי הביתה מבולבל מאוד והתחלתי לחשוש שיש משהו אצלי. התחלתי לקשר את זה למשיכה החד-מינית. חיפשתי חומר בנושא, והבנתי ממה שקראתי שתחושות כאלו קורות להרבה מתבגרים ושזה חלק מתהליך בניית הזהות המינית. קראתי גם שזה אמור לחלוף לקראת גיל 18, ולכן לא דאגתי. פשוט קיוויתי שאכן יעבור לי. הדחקתי לגמרי את זה ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני הומו, ושאני פשוט עובר מה שהרבה נערים אחרים עוברים.

בגיל 18, עם עלייתי ארצה, החלו חיי העצמאיים, בלי ההורים. התחלתי לגלות את עצמי לעומק, לגלות את אישיותי, ויחד עם זאת התחלתי להבין ולהפנים שמה שאני מרגיש כלפי בני מיני, זה כנראה לא משהו שיעבור לי כי התחושה רק מתעצמת ולא נחלשת ונעלמת כמו שחשבתי שיקרה.

ברגע שהבנתי שכנראה זה מה שאני, כאמור בערך בגיל 18–19, התחלתי לשקוע לתוך דיכאון עמוק. התחלתי לשנוא את עצמי, שאלתי את עצמי מדי יום ביומו "מדוע זה קורה לי?", "מה עשיתי לשמיים כדי לקבל את הקללה הזו?", והיו לי מחשבות אובדניות רבות בגלל זה.

זו הייתה התקופה של הגילוי הראשוני, המכה הקשה, כמו אגרוף בפרצוף, שלב שגרם לי להזיל המון דמעות.

לאחר שחרורי מהצבא, היה ברור לי כבר שזה מה שאני. ואז החל השלב של ההתמודדות עם הנושא, ולאט לאט בחלוף השנים, במשך 10 השנים האחרונות הצלחתי לעבור משלב של שנאה עצמית עמוקה והכחשה מוחלטת, למצב של קבלה עצמית (מחוסר ברירה) וניסיון לחיות את חיי בצורה הכי יהודית שניתן.

אני והדת

כאמור, כשהבנתי שאני הומו, רציתי להתאבד. בעיניי לא היה שווה לחיות את החיים בצורה הזו. לא הבנתי איך אפשר שאני כזה. שאלתי את עצמי "למה ה' ברא אותי בצורה הזו, אם הוא רוצה שאהיה גם יהודי דתי?". ראיתי במצבי סתירה עמוקה. "איך אני יכול להיות דתי, לקיים מצוות, ובמקביל לחיות עם המשיכה הזו, עם המחשבות הלא כשרות הללו?"

עברו עליי תחושות רבות בשנים האלה והעיקריות ביניהן היו דיכאון, שנאה עצמית וכעס. מעט המכרים שהיו לי בזמנו ושהיו במצב דומה משלי, עזרו לי להבין שקיימות דרכים לשלב בין שני הדברים, ובעיקר שקיים הבדל בין המשיכה עצמה לבין האקט עצמו.

הכרת ההבדל המהותי הזה והבנתו, הם אלה ששינו לי לגמרי את ראייתי את עולמי הפנימי.

כיום, אני מצליח לשמור על אורח חיים דתי לגמרי, תוך הקפדה על הימנעות מהמעשה. הדבר דורש ממני המון משמעת עצמית ורצון אך הדבר בהחלט אפשרי.

כיום אני מרגיש פחות בקונפליקט בנושא הדת, משום שהגעתי למסקנה שזהו אתגר שהוטל עליי, וכידוע אין שום אתגר שלא ניתן לעמוד בפניו. ה' לא היה מפיל עלינו דברים שלא ניתן להתמודד עמם.

אני והשיתוף הראשון

השיתוף הראשון, אם אני זוכר נכון, היה בגיל 19. סיפרתי לאחת מדריכות העולים שהייתה לי במסגרת שבה למדתי בארץ. אני זוכר את שמה עד היום – ענת. זה היה בתקופה שהתחלתי להבין מי ומה אני. הרגשתי שאני חייב לספר למישהו. שאני חייב להוציא את זה החוצה. לשאול, להתייעץ, לשוחח על זה. בעיקר לשחרר לחצים, לבכות. ביקשתי לדבר איתה והגעתי לחדר שלה במעונות. אני זוכר שהתחלתי עם הקדמה קשה ביותר, כשאני פורץ בבכי עז. היא חשבה (כך אמרה לי אחרי זה) שעשיתי משהו נורא, עבירה פלילית או משהו. אני לא זוכר איך הצגתי לה את הדברים, אך דבר אחד אני כן זוכר – לא השתמשתי במילה "הומו". בזמנו לא הייתי מסוגר בכלל לדבר על המושג הזה – הומוסקסואליוּת – בגוף ראשון.

אחרי המון רמזים, היא הבינה על מה מדובר וחיבקה אותי, ואמרה לי שהכול בסדר. שלא קרה כלום. שזה לא נורא כמו שאני מציג את זה ושזה בכלל לא משנה את מי שאני. היא המשיכה להתייחס אליי באותה צורה אחרי זה. אני זוכר שהצורה שבה היא קיבלה את דבריי נגעה מאוד ללבי כי חשבתי שהיא תכעס עליי. שמחתי מאוד שחששותיי לא התגשמו.

אני מאמין שכל חוויה חיובית כזו רק מחזקת אותי מבפנים, רק מוסיפה בי אומץ וכוח להמשיך, להמשיך להתמודד עם התהליך הקשה הזה של הקבלה העצמית. אני הרי מבין שלמעשה הרבה אנשים דווקא כן מסוגלים לקבל זאת בהבנה. רק עלי לשים לב היטב למי אני מספר.

אני והמשפחה

במשפחה הקרובה סיפרתי רק לאחותי הגדולה, כשהייתי בן 23. השיתוף בא לאחר תקופה שהיא כל הזמן זרקה רמזים בנושא ההומואים, אומנם רמזים דקים אך הייתה לי תחושה שהיא מרגישה משהו בוגע אליי, תחושה שהיא יודעת – מה שהסתבר נכון. לכן החלטתי לשים קץ לסבל הזה ולאי הוודאות, ולספר לה את הכול. לא היה לי אומץ לספר לה בעל פה, ולכן בחרתי לכתוב לה מכתב ארוך מאוד. רוב המכתב היה למעשה הקדמה, שבו הסתובבתי סביב העניין, התנצלתי מראש, עד שבסוף רשמתי לה שאני כנראה לא חש שום משיכה כלפי נשים.

למזלי אחותי (שאגב לא דתיה), לקחה את זה בצורה טובה. היא כתבה לי בחזרה שהיא עדיין אוהבת אותי, ששום דבר לא השתנה בינינו ושחשוב שאני גם אקבל את עצמי כפי שאני, כי אז הדברים יהיו קלים יותר בעבורי. היא אפילו הוסיפה שהיא תשמח להכיר את בן זוגי ברגע שיהיה לי אחד כזה.

מאז לא ממש דיברנו על הנושא. אני מאמין כי פשוט אין טעם סתם לדבר על זה. דיבורים לא ישנו דבר.

אימא שלי ז"ל הייתה באותה עת חולה מאוד בחו"ל, ולכן בחרתי שלא לספר לה כדי לא לשבור את לבה מצער. לאבא שלי גם לא סיפרתי. כיום אבי מבוגר מאוד ובבית אבות בחו"ל. בזמן האחרון חשבתי אם לספר לו או לא, והגעתי למסקנה שפשוט אין טעם כי ממילא אני בקושי רואה אותו וכמעט שאיני בקשר עמו. אז חבל סתם לספר לו משהו שיכול רק לגרום לו צער ויגון ואולי להחמיר את מצב בריאותו.

אני והרבנים

מעולם לא למדתי במסגרות יהודיות כך שלא היה נהוג אצלי להתייעץ אצל רבנים בנושא אישי כלשהו.

אני והחברים, הקהילה ומקום העבודה

אף אחד לא יודע עליי, לא במקום העבודה ולא בלימודים. בחרתי לספר למספר חברים מצומצם ביותר, אלה שאני מראש ידעתי שהם עשויים להגיב בצורה טובה. למזלי(!) עדיין לא נתקלתי בתגובה הומופובית, ואני מקווה שדבר כזה לא יקרה מפני שאני יודע שאם חבר אחד יגיב בצורה הזו, זה פשוט יהרוס אותי מבפנים. אני לכן נזהר מאוד מאוד לפני שאני מספר, ואני בוחן היטב לפני כן את השטח טרם לקיחת החלטה כזו.

בחודש שעבר, בחרתי לספר לאחד מחבריי הטובים מתקופת הצבא (מהקבע). מדובר בחבר חרדי לאומי, ומאוד חששתי מתגובתו. אך הרגשתי שאני חייב לספר לו על החלק שבי. הרגשתי שאינני יכול להסתיר ממנו יותר את מה שאני, כי זה דבר די חשוב בחיי.

התקשרתי אליו וביקשתי ממנו אם אפשר להיפגש כמה שיותר מוקדם, אפילו באותו היום. הוא התפלא קצת מדחיפות בקשתי (פחדתי בעצם שאם אחכה עם זה כמה ימים, אאבד את הכוח והאומץ לספר לו), אך הסכים להיפגש איתי באותו היום.

ישבנו בבית קפה, ואחרי הקדמה ארוכה מאוד שבה זרקתי לו מלא רמזים בכיוון, אחרי דממה קצרה בה נשמתי עמוק, סיפרתי לו ש"אני כנראה משתייך לעשרת האחוזים מהאוכלוסייה שהם כאלה". בכל השיחה לא הייתי מסוגל להביט לו בעיניים, כולי מתוח ופוחד. אחרי שאמרתי לו את המשפט הזה, הוא שתק במשך כמה שניות, שנראו לי כמו נצח. ואז הוא אמר את המשפט הקצר הזה: "אז מה?" ושוב שתק.

אחרי כדקה שהייתי לגמרי מבולבל וסוער מבפנים, תוהה מה משמעות המשפט הזה, הוא הוסיף ואמר ששום דבר לא קרה; שאני נשאר את אותו חבר שהוא הכיר לפני היציאה מהארון, ושאפילו אם הוא לא מסכים אישית עם זה, הוא לא ישנה את דעתו כלפיי. התפלאתי מאוד (לטובה) על הפתיחות שהוא גילה וזה בהחלט חיזק אותי מבפנים, ובעיקר ירדה לי אבן מהלב, כי יכולתי להיות סוף סוף אמיתי עם החבר הזה.

אני והטיפול

בשנים הראשונות שלי לאחר הגילוי העצמי, הייתי צעיר בודד בארץ חדשה. היו לי הרבה דברים חשובים יותר ברמה המעשית והיום-יומית לטפל בהם, כגון ללמוד את השפה, להסתגל לתרבות חדשה ושונה לחלוטין, צבא, תואר ראשון. לעבור טיפול בנוגע לנושא הזה לא ממש עמד בסדר העדיפויות שלי בזמנו. אני חושב שאפילו הנושא של טיפול מעולם לא עבר לי במחשבה.

נוסף על כך, בתוך עולה חדש צעיר בישראל לא הייתה לי אפשרות לממן טיפולים כאלה. בגדול עברתי את כל התהליך לבדי, בלי שום תמיכה מאף גורם מקצועי.

אני ונשים

אני בכלל לא נמשך לנשים. לדאבוני הרב. בכלל לא.

פעם יצאתי עם מישהי, אך לא הצלחתי לחוש דבר כלפיה. הייתי קר כמו קרח. בלב. ובכלל. כאילו לא הזיז לי בכלל שאני איתה. ואילו עם גברים (שאני מרגיש כלפיהם משיכה) מיד מתחולל בי שינוי, אני מרגיש דברים ברמה הרגשית והנפשית, תחושה כזו בבטן שלא קרתה לי כשיצאתי פעם אחד עם בחורה.

אני וכמוך

פעם הראשונה שהגעתי למפגש כמוך היה במפגש יום הולדת שנתיים של כמוך. למען האמת הגעתי בלי ציפיות מיוחדות, מלבד עניין נקודתי בתוכן המפגש שבגללו בחרתי להגיע. במפגש עצמו, הרגשתי מאוד לא נוח עם עצמי. ישבתי מאחורה, לא העזתי להזיז את עיניי ימינה ושמאלה. רעדתי מפחד. מיד בסוף רב-השיח, פשוט קמתי וברחתי. בזכות המפגש, התחלתי לחשוב שאולי זו המסגרת שיכולה להתאים לי. היה לי מאוד קשה עם זה, כלומר מאוד קשה להופיע במפגשים שכולם סביב הנושא. הרגשתי שיש כאן סוג של יציאה מהארון, חשיפה מול אנשים זרים (לא משנה שהם גם כמוני). בעקבות המפגש חשבתי המון עם עצמי, ובחרתי לנסות להגיע יותר למפגשים כאלה. ואכן זמן מה לאחר מכן, השתתפתי בשבת כמוך 3, וגם זה אחרי לא מעט חששות ולבטים.

מאז אני מרגיש, באיזושהי צורה, שאני פחות לבד במצב הזה. אם לפני כן ידעתי את זה ברמה התיאורטית, ברגע שהכרתי את "כמוך", ידיעה זו הפכה למוחשית יותר מתמיד.

אני בעוד 10 שנים

שאלה טובה.

להתחתן עם סטרייטית אני כנראה לא אעשה מתוך רצון לא לפגוע בה. הרי לא אהיה מסוגל להעניק לה את כל החום והאהבה שהיא מצפה מבעל.

עם זאת, אינני רוצה לסיים את חיי לבד ובודד. זה הדבר שהכי מפחיד אותי.

ובאשר להתחתן עם לסבית, זוהי אפשרות שאינני פוסל כלל ואשמח מאוד אם היא תצא לפועל, אף על פי שגם אפשרות זו לא מושלמת. אומנם הרי תהיה לי משפחה קרובה ל"נורמה" (אפשר כמובן להתווכח על מהי נורמה), ואולם זה לא ממש יספק לי פתרון ומענה רגשי אמיתי לטווח הארוך.

לפיכך, אינני יודע מה יהיה מצבי עוד 10 שנים. אני רק מקווה שלכאן או לכאן, לא אהיה לבד. זה הכי חשוב.

 *   *   *

רוצים גם אתם להתראיין למדור? שלחו לנו דוא"ל: kamoha.or@gmail.com

4 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. היי.
    התאור שלך של המפגש הראשון עם כמוך דומה אחד לאחד למה שאני חשתי במפגש הראשון (ובנתיים האחרון…) עם כמוך.
    גם אני חשתי לא בנח, פחדתי להביט ימין ושמאל ומהרתי לברוח הביתה בסיום המפגש (שלכשעצמו היה מלא תוכן ומעניין).
    חבל שזה כך.
    כנראה שכל מי שקופץ למים, טובע קצת בהתחלה. השאלה היא כמה זמן לוקח לו להסדיר את הנשימה וללמוד לשחות….

    מעבר לכך, מאחל לך המון הצלחה 🙂

  2. עמי, אתה מוזמן לנסות שוב.
    הפעם בהתחלה מובן. וככל שתגיע יותר – תרגיש נוח יותר. ככה זה. ואנו משתדלים לתת תחושה נעימה לכל מי שבא. ובאמת יש אנשים טובים בכמוך.
    אגב, א' מהריאיון כאן יגיע לשבת כמוך 4. אולי תצטרף?

  3. היי עמי
    אכן לא פשוט בהתחלה. חלפו כמה חודשים מה״קפיצה״ הראשונה למיים , ועדיין לא קל. אני מגיע למפגשים של ״כמוך״ תמיד בתחושה מעורבת, חששות ואי נעימות.
    זהו מצב לא טבעי עבורי (להיות מוקף מחבר׳ה כמוני). אבל אני משתדל לעשות מאמצים, להתגבר על החששות שלי כדי לא לשקוע באותו מצב וכדי להתקדם הלאה.
    מקווה שתצליח למצוא את הכוח והאומץ להגיע לשבת הקרובה שמתארגנת. באמת נחמד והאנשים סבבה.
    שבוע טוב!