הארון האישי של ט' | ארונות נפתחים

ט' מספר על הגילוי, על יחסו להקב"ה, על השיתוף הראשון, על ההורים, על הטיפול, על יחסו לנשים, על המפגש הראשון עם כמוך, ועל עצמו בעוד 10 שנים

בחמישי הזה, מפגש כסלו:
שיחה עם הגרפולוג אילון בן יוסף
 *

(לכל הסיפורים האישיים האחרים בבלוג זה – לחצו כאן)

open-locker-boris-suntsov

ט', בן 26, למד בבית ספר ממ"ד, ישיבה תיכונית, ובו בזמן לשירותו בקבע סיים תואר ראשון ולמד בערבים בישיבה. היום בשירות קבע.

אני והגילוי

יום אחד בגיל 14 מצאתי את עצמי יושב ומפנטז על גבר דמיוני כלשהו באופן ספונטני. עד גיל 17 בערך, העסיקה אותי בהקשר הזה רק "שמירת הברית". לא חשבתי בכלל אם אני נראה טוב או לא, וגברים אמתיים לא עוררו בי אף מחשבות. אני חושב שדי מהרגע הראשון הבנתי שזה לא יהיה פשוט עם חתונה וכו' ושזה לא אשמתי. באותה תקופה כתבתי באינטנסיביות בפורומים של "עצת נפש" שם התאפשר לי לדבר עם חבר'ה דתיים על הנושא, רק בלי להחליף פרטים ולהיפגש. בגיל 17 נחשפתי לחדרי שיחה באינטרנט שבהם ניתן היה לדבר ישירות עם הומואים והתחלתי לדבר ולהיפגש עם אנשים. הרבה לא טוב יצא מזה, אבל גם הכרתי אנשים נפלאים שתמכו בי, ואפילו התאהבתי בבחור בן 18 באותה תקופה. ממש חודש וקצת לפני שהכרתי אותו התחלתי טיפול אצל פסיכולוג מטעם עצת נפש. הטיפול נקטע קרוב לסיום הקשר עם הבחור מפני שהרגשתי שלא ממש אכפת לפסיכולוג ממני או שאצליח בטיפול. אמרתי לעצמי שאצא לדרך הזו באופן עצמאי.

אני והדת

פעמיים בחיים רציתי להתאבד והתכוננתי מעשית לזה. בכיתה י', בגלל הנפילות של שמירת הברית, החלטתי במוצאי ט' באב לשים קץ לחיי. חשבתי שהמועד המתאים יהיה מוצאי כיפור הקרוב אז אהיה זך יחסית, והכנתי מלחייה עם תמצית של צמח רעיל ושמתי אותה בארון. לשמחתי, במוצאי כיפור הרגשתי מרומם ולא רציתי לפגוע בעצמי. התמצית התעפשה וזרקתי את המלחייה. הפעם השנייה הייתה כשבן הזוג זרק אותי ביום הולדת שלו בסוף כיתה י"א, היום הקשה בחיי ללא ספק (בזמן האחרון אפילו עצוב לי קצת להיזכר בזה למרות השנים שעברו), וגם הפעם היחידה שממש כעסתי על אלוקים שנתן לו להפסיק לאהוב אותי ככה. חבר אחד מהישיבה ששיתפתי אותו בסוד כמה חודשים לפני כן, הצליח להחזיר אותי לתלם (אפשר להגיד) כיממה לאחר מכן.

מההתחלה בגיל 14 ידעתי שהנטייה המינית שלי אינה עונש ושיש לה מטרה, שהיא נועדה לתקן משהו בעולם. הידיעה הזו החזיקה אותי מבחינה דתית ונתנה לי כוח.

אני והשיתוף הראשון

הראשון שסיפרתי לו הוא רב המושב שלי והשני ר"מ שלי בישיבה. שניהם אמרו לי בשיחה קצרה כי מדובר בניסיון שאהיה בו חזק, ושישמחו לעזור בכל דבר שארצה אך הם אינם יודעים איך לעזור לי. שמחתי על הכנות, אך לא דברתי איתם על זה מאז.

הבא שידע היה החברותא שלי. שלחתי לו מסרון באחד הלילות כשלא היה בישיבה. החברים שלי היו שומעים בקביעות שרע לי, שנמאס לי לחיות, כך שהוא ידע שיש משהו שמציק לי. היה לו מוזר, "מה מעניין בגברים?" ושאל אם עשיתי את המעשה האסור ועוד כמה שאלות, אבל קיבל נפלא ותמך. אחרי עוד שיחה אחת, לא הרגשתי נוח להציק לו כל יום עם אותם דברים פחות או יותר, כך שהרגשתי שזה לא תמך כפי שציפיתי. גם לאחר שסיפרתי לעוד שניים-שלושה חברים שהיו לי איתם שיחות חד פעמיות בנושא.

אני והמשפחה

אימא שלי ידעה מתחילת כיתה י"א שאני מדבר עם אנשים מהאינטרנט, ואפילו נפגש איתם. היא שמה לב שנעלמתי מהבית, והיא גם ראתה ששמרתי במחשב קישורים לחדרי שיחות באינטרנט. היא לא אהבה את זה אבל לא ממש התערבה.

יום אחד היא קיבלה צלצול מהר"ם שלי בכיתה י"א. הוא רק אמר לה שחבר מהישיבה (שלא ידע) התלונן שאני מדבר על מחשבות אובדניות, ואמר שעוברת עליי תקופה רוחנית קשה שתעבור, אבל שמחובתו לידע אותם. אימא שלי לא דיברה איתי על זה. רק לאחר שבאחד הבקרים יצאתי לדייט ראשון עם בחור שכבר הייתי מאוהב בו והוריי חיפשו אותי ולא מצאו וגם לא עניתי לטלפון ואימא נלחצה, היא החליטה שאני לא נפגש עוד עם אנשים. ברחתי מהבית לחבר מהישיבה. למחרת חזרתי לדבר עם ההורים. לא הסכמתי לדרישתה, ושיתפתי את הוריי שאני בטיפול אצל פסיכולוג והכול יהיה בסדר ושהם לא יכולים להתערב לי בחיים. לאחר מכן לאימא שלי היה חשוב לקרב את היחסים בינינו. הרגלתי את הוריי שאני לא מוכן לדבר על הנושא, ועד היום לא מדברים על זה הרבה. לאימא שלי היה קשה לישון בחודשים הראשונים.

לפני כשנה שוב שוחחנו שיחה רצינית על זה. לצערי, אבא שישב איתנו בשיחה צפה בטלוויזיה במקום להשתתף בשיחה. נפגעתי שלא אכפת לו. אני מאוד מעריך את אימא שלי שהמשיכה לאהוב אותי ולחזק את הקשר. על הקשר עם אבא זה לא מאוד השפיע, למדתי להתעלם מזה שלא אכפת לו (אע"פ שהוא אומר שכן) אבל זה עדיין כן כואב קצת. מצד שני, אם הם היו אומרים שזה נורמלי ובסדר ואין בזה שום בעיה – פה הייתי חושד ממש. חוץ מהוריי, אף אחד אחר מהמשפחה לא יודע. אולי אספר לאחים בשנים הקרובות.

אני והרבנים

הראשונים שהיה חשוב לי לדבר איתם הם הרבנים שלי, היה לי אמון בהם וגם אני מעריך את הכנות בתגובה שלהם, כמו שציינתי לעיל, אך זה לא עזר. מעבר לכך לא ממש דברתי עם רבנים על הנושא באופן אישי, מכיוון שהבנתי דברים די לבד ולא הרגשתי בזה צורך.

אני והחברים, קהילה ומקום העבודה

בשנתיים האחרונות הרגשתי שוב צורך לספר לחברים קרובים בישיבה שאני לומד בה בערבים ובצבא. פחות או יותר כולם הגיבו טוב, חלק מהם ממש העריך את ההתמודדות. איני מרגיש צורך לספר לחברים יותר מזה אבל למדתי שלושה דברים:

1. רוב הסיכויים שאתה יודע מי יגיב איך, אם מדובר בחברי אמת.

2. ממש, אבל ממש, לא כדאי להגיד לחבר שאתה מספר לו – שנדלקת עליו. זה מרתיע ממש.

3. לפעמים טוב לשתף כשמרגישים, אבל זה לא עוזר באמת כי יש גבול לעזרה שבשיתוף. סוף-סוף כשזקוקים לחיבוק ואהבה הרי אני לא אבקש מהחברים חיבוק, והם עצמם לא ממש יציעו.

בסך הכול יש כ-25 חברים שיודעים עליי. אחד מהם לא דבר איתי אחרי זה (עיינו בטיפ השני לעיל), עוד אחד שהיה קצת בור בנושא ודקלם "הרב אבינר" ו"עצת נפש", אבל כל השאר היו באמת נפלאים.

אני והטיפול

הלכתי לטיפול, כאמור, והשתמשתי בכסף שהייתי מקבל מההורים כל שבועיים לפנימייה. לאחר שכבר דברתי עם ההורים, הם מימנו את הטיפולים.

לצערי, הטיפול לא עזר לי. אני לא פוסל שיום אחד זה יכול לקרות. איני מרגיש כרגע שיש משהו שלא ניסיתי אותו עדיין ממש, אולי חוץ מסרוגייט. אם יהיה משהו רציני וחדש אני מאמין שאנסה. הכרתי אנשים אחדים אנשים שהצליחו בטיפול של "עצת נפש" וגם של PeopleCanChange, ופגשתי גם הרבה מאוכזבים. גם אלה שהצליחו לא שינו את הנטייה המינית לגמרי אבל עברו שינוי משמעותי ממשיכה רק לגברים למשיכה חלשה לגברים ומשיכה גם לנשים, אז לדעתי חשוב שאנשים ידעו שלאחוז מסוים זה אכן עוזר. לא ניזוקתי מהטיפול, התמקדו שם בטיפול בין השאר בדימוי וביטחון עצמי. לא חושב שגם בזה הוא ממש עזר לי באותה תקופה, אבל זה מה שעושים שם וזה טוב בעיניי. גם כאן למדתי כמה דברים:

1. אסור להתפשר על פסיכולוג שלא יודעים שיש לו הצלחות

2. רצוי מאוד להתייעץ במישהו שמכיר אותך אישית תקופה קצרה לפחות, כדי שידע להתאים פסיכולוג

3. חשוב להבין שלא כולם מצליחים ושהצלחה לא כוללת שלא תהיה עוד משיכה לגברים.

אני ונשים

עברתי מהפיכות קטנות במשיכה. אני חושב שאצל רוב האנשים זה קורה. היו תקופות שהייתי יותר בצד אחד של המיטה ותקופות שבצד אחר, תקופות שהרגשתי דחייה ממשית מנשים, ואילו היום יש לי משיכה קלה אליהן.

רגשית, איני מתחבר לנשים. הייתה לי ידידה אחת בצבא. בעצם כל החיים לא היו ידידות אפילו, והן לא עניינו אותי. יצאתי לדייט אחד עם בחורה והרגשתי חנוק במהלך הדייט, פשוט כי זה לא עניין אותי. אולי אנסה שוב, אבל הציפיות שלי לא גבוהות. למרות זאת, כמו שלא חשבתי שאוכל להתאהב בגבר וזה קרה, אני מודע לזה שזה יכול לקרות גם עם נשים.

אז לחיות עם גבר, לסבית, סטרייטית, לבד? אף אחת מהאפשרויות אינה קלה או מתאימה לכולם, אך אני מאחל לכולם לדעת אהבה.

אני וכמוך

אחד החברים מהאינטרנט, אמר לי שהוא שמע שיש קבוצה להומואים דתיים. חשדתי מאוד. שלחתי דוא"ל לאחת הקבוצות וכתבתי להם ששכחו להוסיף באתר קישור ל"עצת נפש". כששאלו אותי בתשובה אם אני מכיר מישהו מסוים שהתאבד בגללם, הבנתי שהקבוצה הזו לא בשבילי.

לפני כשנה וחצי חבר אחר הציע לי שוב לנסות ולפנות לקבוצות של הומואים דתיים כדי שאכיר עוד אנשים במצב דומה לשלי. הדבר הראשון שעשיתי היה להיכנס לאתר של כמוך. הפעם לא ידעתי איך להרגיש: מצד אחד היה קישור ל"עצת נפש" ומצד שני גם מצאתי כמה מאמרים שמשכו לכיוונים אחרים לחלוטין. לפני שבאתי למפגש הראשון שלי, פגשתי את יו"ר כמוך לשיחה ארוכה, והבנתי שאנחנו מחזיקים בתפיסות די דומות בסה"כ, ושאכן מדובר בקבוצה דתית באמת. הוא הסביר לי שלא כל כתבה שמופיעה באתר משקפת את העמדות הרשמיות של כמוך, אלא חשוב להם להשמיע מגוון קולות בהגבלות מסוימות ובתנאים מסוימים.

המפגש הראשון שהגעתי אליו היה מפגש אדר תשע"ב. הגעתי במדים בלי להכיר איש. הרגשתי בולט. מיד אחרי המפגש הייתי חייב להספיק לאוטובוס הביתה, ולכן בקושי הספקתי לדבר עם אנשים שנגשו להציג את עצמם ולהכיר אותי.

המפגש השני שלי היה שבת כמוך 1. שם כבר היה לי באמת זמן לדבר עם אנשים ולהכיר לעומק, להחליף טלפונים בסוף השבת, להרגיש שקניתי חברים אמתיים ששותפים לצרה, ולהרגיש שטוב לי להגיע למפגשים ואמשיך לעשות זאת בע"ה. לא אשקר ואומר שאיני מרגיש בדידות לפעמים, אבל החברים מהקבוצה תומכים מאוד וזה עוזר. לדעתי זה הדבר החשוב ביותר בקבוצה.

אני בעוד 10 שנים

מכירים את זה שביום הולדת אתם מרגישים שאתם מזדקנים? לא שלסטרייטים זה לא קורה, אבל אותי זה מפחיד. אני משתדל שלא לחשוב על זה.

אני חושב בשנים הקרובות להתחיל תהליך אימוץ ילדים בלי תלות לשום דבר – גבר או אישה.

אני מרגיש שלא אוכל לחיות עם אישה, כי כבר היום המחסור בזוגיות עם גבר מקשה עליי מאוד ואני לא מאמין שזה ייעלם. אני שומר עדיין על ראש פתוח וכנראה אנסה לצאת שוב כמה פעמים עם נשים, אבל לא ארדוף אחרי עצמי כל החיים. אם יצא שתהיה מישהי שארגיש שאני רוצה ממש לראות אותה שוב, עברתי את המחסום הראשון וצריך לראות איך אפשר לעבור את המחסום של "להתחייב". מובן שאספר לה לפני החתונה. אם אגלה טיפול המרה חדש ואקבל עליו ביקורת טובה אשקול לנסות גם, ואולי סרוגייט מתישהו. אפילו שאני מודה שזה מפחיד קצת להמשך לנשים.

בינתיים אני מנסה לבנות זוגיות עם גבר, כזו שתחזיק מעמד. דתית יותר קל לי כי גם כשאהבתי גבר (וגם בזמן האחרון כשיצאתי עם גברים) לא הרגשתי צורך להיות עמו פיזית באופן אסור, ואפילו לא ממש רציתי את זה כשהוא רצה.

– – –

רוצים גם אתם להתראיין למדור? שלחו לנו דוא"ל: kamoha.or@gmail.com

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.