חייל בודד | הדרך שלי לעוץ

צחי ראה חיילת. והרבה מעבר לה: הוא ראה בית, בדידות, סיפור. ומכל זה יצאו לי כמה תובנות על החיים

(לחצו כאן לכל הרשומות הקודמות)

אז נסעתי לצפת בפעם ההיא, בתקופה שבה בונים בית עראי ויושבים תחת צל ענפים. ואז האוטובוס עצר וירדתי להתאוורר. ולמתוח רגליי. התיישבתי על שולי המדרכה ושלחתי מבט אל הירוק שלמולי.

והנה הכה בי ברק של תובנות חדשות שנכנסו אל קו מחשבותיי ללא כל אישור שהוא, ורובן זלגו להן הלאה אל הריק והספקתי לשוכח אותם, מעטים נותרו בשולי זכרוני והנה הם:

1. אם האדם מרגיש שלא שנוח בביתו שלו, סימן שלא חש באותו המקום בית של ממש ויתהה על קנקנו שלו.

2. מה יביא מרגוע לאדם? ההבנה שלא צריך לרוץ ולהתאמץ יותר מדי. והיה אם בינה זו באה לליבו, יכול לנוח ולשמוח בחלקו.

אז אני חושב ומבין שבטוח מישהו בעבר עלה על דברים אלו, הרבה לפני. אז אני מסיט מבט ומביט הלאה ורואה הרבה אנשים ונשים וילדים נוהרים חזרה אל האוטובוסים שחנו בסמוך לזה שלוקח אותי למחוז חפצי. ופניהם של הרצים במגוון צבעים וגובהם שונה משל השני וצורת פניהם אינה דומה כלל לאחר. ואני קם ועושה כמותם ועולה את מדרגות האוטובוס וחוזר למושבי ואז נסגרות הדלתות כמובן מאליו ואנו פוצחים בחלק השני של המסע.

ובצומת של רמזורים, כבישים ושלל מעבריי חציה אני רואה חיילת, עומדת ומחכה שתוכל לעבור אל הצד השני שמעבר לכביש הסואן. ואני בוחר להביט מעבר לה ורואה צומת יותר רחב מזו שרגליה דורכות כעת, ומעבר לזה כביש ארוך ומתפתל שאינו נגמר אלא נבלע בין גבעות רחוקות. ומעל לאותם הגבעות אני רואה שורות של עצים נטועים יפה להפליא וביניהם שלל עצי נוי ופרי.

ואז אני בוחר להניח שמעבר לכביש, לגבעות, לעצים וכל השאר יש בית. אולי אפילו שורה של בתים או כפר קטן. שהרי לשם היא רוצה להגיע, החיילת. והנה תהייה צצה, ושואל אני את עצמי רגע אחרי שהנוף מתחלף והקודם נקרע ממול עיני לזיכרון, למה שמישהו ירצה לגור במקום כה שכוח אל?

שמא גרים שם הוריה והם בחרו מרצון את מקום המגורים זה בעבורה. ואני מנסה ליצור עימה הזדהות ואומר שאף לי לא הייתה בחירה. אבל אז אני נוזף בעצמי ואומר שלא צועקים כסיל על מישהו שבוחר להיות כזה. שכן מעבר להרים הרחוקים, לכבישים, לעצים ולגשר המיתרים והלאה לשכונת קטמון, עומד לו בית ובו גרים שלושה גברים ואני שליש מהם. ולהבדיל מבחירות אחרות אנו בחרנו לגור יחדיו על אף שבעבר הרחוק אף דבר לא היה לנו במשותף פרט לאחד: הומוסקסואליות.

רצה הגורל והפיל פור וגרם לנו להיפגש בדרכים שלנו נראות שגרתיות בעליל, אך לאדם מבחוץ הכול יראה כהזיה אחת גדולה. ואז עלו בי עוד תובנות:

1. זו אינה בחירה, זו אינה בחירה, זו אינה בחירה.

2. נצל את הרגע, חייה את חייך ונשום לריאותיך את חוויותיך.

אז זהו, אני בדרך לעתיד ומתחיל להבין דבר ושניים על היקום העצום שאני לוקח בו חלק זעיר, ואז אני שומע אותו לוחש לי חזרה: תודה שאתה מנסה להבינני, אבל שתדע שממש אין לי הזמן להבין אותך, אני באמצע טיול במאדים ואז בצדק ולאחר מכן יש מפגש חברים.

אז אני בוחר לאטום את מוחי, להשתיק אוזניי, לשטוף עיני בנוף חדש ישן ואחר,ובמילים אחרונות לפני תרדמה לוחש אנוכי לעצמי: ניחא אילו הייתי זרתוסטרא, אבל עד אז אמשיך לשאול מה מסתתר מעבר להר. ואם אראה חיילת פשוט אשטוף עיני בנוף אחר, ואם אחשוב על בחירות פשוט אחשוב על סיפור של דרכים. ותובנות חדשות? הן כבר יבואו אלי תוך כדי שינה.

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.