מתיר אסורים | כל-מיני

במשך 16 שנה לא עלה א' לתורה כי הרגיש טמא ולא ראוי לגעת בספר תורה. בשמחת תורה האחרון הוא עלה, ובטור מרגש ונוגע הוא מסביר מה נשתנה

מתוך: http://www.morguefile.com/archive/display/3245
מתוך: http://www.morguefile.com/archive/display/3245

שמחה תורה.

זמן לשמוח ולהתחיל דף חדש.

ברצוני לשתף אתכם בחוויה שעברתי בחג.

זה יותר מ-16 שנים שלא עליתי לתורה ואף נמנעתי מלנשק אותה. למעשה נמנעתי מכל מגע איתה.

הסיבה לכך היא שחשתי טמא ולא ראוי. טמא במחשבות. לא ראוי הן מבחינה חברתית והן מבחינה רוחנית.

הרגשתי לא ראוי לזכות בכבוד הזה שכל יהודי זוכה לו בבית הכנסת לעלות לתורה.

למי שלא יודע או לא מכיר אותי, שינויים רבים התחוללו בחיי בשנה האחרונה, וזאת לאחר שנים רבות של סטגנציה נפשית וגופנית.

התעוררתי לאחר עשור שלם של הדחקה, הכחשה, שנאה עצמית ופיתוח סטראוטיפים שכמעט ניתן לומר הומופוביים.

התעוררתי ונפקחו עיניי. הבנתי שהפכתי את מיטב שנותיי, שנות העשרים, השנים היפות ביותר, לשנים הכי שחורות בחיי, לשנים של עצב ודיכאון. שנים של ניתוק מהעולם החיצון והסתגרות בתוך עצמי.

שנים של התרחקות (זמנית) מהדת, שנים שבהם האמונה נטשה אותי.

במשך חמש שנים בערך לא יכולתי לגעת אפילו בספר התורה, בתפילין, לא יכולתי להתקרב לכותל. כשפעם אחת במסגרת הצבא נאלצתי להשתתף בסיור בכותל וניצבתי מולו, פשוט פרצתי בבכי. אף אחד סביבי לא הבין מה קורה לי. כמובן לא יכולתי להסביר לאיש את מהות תגובתי הלא צפויה.

עד שהרגשתי כי חיי כחילוני הינם ריקים ממשמעות; כי חיי זקוקים למימד רוחני ואינם חיים מלאים ושלמים עם המימד הגשמי גרדא.

הבנתי כי אם הקב"ה ברא אותי כך, נראה שזהו רצונו הנעלה. מעשי אלוקים הרי אינם סתמיים ולא נעשים בטעות. לכן מי אני, ייצור אנוש קטן, אפר מן האפר, שאעמיד בספק את רצונו של הקב"ה???

ואז חזרתי לאמונה, לדת, בהדרגתיות מדוּדה. למען האמת, להבת האמונה המשיכה לבעור בקטנה עמוק בלבי, היא רק חיכתה לזמן הנכון לבעור שוב בשיא עוצמתה.

והנה במסגרת תהליך זה, שאותו אני חווה בשנתיים האחרונות ובמסגרתו אני מחזיר את נשמתי לשורשי האמונה בהקב"ה, הגעתי אתמול, לחג, לשלב הפיוס עם התורה עצמה. עם הספר הקדוש ביותר לעם ישראל.

כל השנים תמיד סירבתי בנימוס רב להצעות לעלות לתורה.

והנה, אני מבקש, ביוזמתי שלי, לעלות לתורה. לקבל הזדמנות ראשונה לפתוח דף חדש בתחום יחסיי עם האמונה.

אני יושב בקרב קהל המתפללים. מקשיב ועוקב במחזור בקריאת התורה, כשמתקרבים אליי בעדינות ושואלים  אם רצוני לעלות כשלישי, לרגע קט, מתוך הרגל, בא לי לסרב, כמו שסירבתי ב-16 השנים האחרונות. אבל להפתעתי הרבּה אני מצליח לעמוד מאחורי החלטתי ושומע את עצמי אומר את המילה "בסדר". רואה את המילה החיובית הזו המהווה את הסכמתי הבלתי חוזרת יוצאת מפי, פעם ראשונה לאחר כֹה המון שנים, ללא דרך חזרה לאחור.

הנה הגיע תורי.

קוראים לי.

שואלים לשמי ולשם אבי.

אני משיב.

נעמד מול הבימה.

לובש טלית שמישהו מביא לי.

נעמד מול ספר התורה, עם הטלית על גבי, נוגע בקצה הציציות של הטלית בקלף הספר.

ואז עוברים כמה שניות הנדמות לי לנצח.

פתאום כל סביבתי נעלמת.

אני מפסיק לשמוע רעשים.

מרגיש לפתע לבד בחדר.

לבדי מול הספר הקדוש הזה, שאותו אני אוחז בשתי ידיים רועדות, טלית על כתפיי.

מביט בו.

מביט מולי על הקיר בנקודה דמיונית.

ואז נזכר שכולם ממתינים, שאני בעצם לא לבד. מעיף מבט לאדם העומד מימיני, המסמן לי שזהו הרגע עבורי. אני נושם, נושם נשימה עמוקה, מנסה לשלוט בדופקי הלב שנראים לי רועשים עד כדי כך שכל קהל המתפללים מאחוריי שומע אותם… ועל אף הרעדה אשר השתלטה על כל גופי, אני שומע את המילים "ברכו את ה' המבורך" יוצאות מפי ועולות השמיימה.

אני מצליח בקושי רב לברך את הברכה מהסידור המונח מולי, המילים יוצאות בקושי ממני, אני מתאמץ מאוד. קולי רועד גם. והנה סיום קריאת התורה. "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם…" קולי ממשיך לרעוד שוב, מהתרגשות אדירה בלתי פוסקת. "…אשר בחר בנו מעל העמים, ונתן לנו את תורתו תורת אמת…" קולי נחנק לשנייה, אני מתפלל בעומק לבי שאף אחד לא שם לב לכך. "ברוך אתה ה', נותן התורה".

והנה, עשיתי את זה.

זה מאחוריי.

לוקח עוד כמה דקות עד שרעידות גופי פוסקות לחלוטין.

למעשה, עימן תם עידן ישן והחל משהו חדש בלבי, בנשמתי, בחיי.

תודה מכל הלב לכל אלו אשר ידעו וסייעו לי באיזשהו אופן, במודע או לא במודע (כמו דבר התורה של זאב לשמחת תורה), להתמודד עם החשש הזה ולעבור את החוויה החיובית הזו.

א'

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.