שתיים דובים | הדרך שלי לעוץ

צחי הגיע למסקנה שמעט מאוד צבוע בגווני אפור, ורובו צבוע או בשחור או בלבן

(לחצו כאן לכל הרשומות הקודמות)

"אפור ושחור הם רק חצי מצבעי העולם, אבל החצי הגדול"

(יומן אישי)

הכרתי איש שהפך למכר שהפך לידיד שהפך לחבר ובסופו של עניין הפכנו לחברים בנפש. לא זוג, חברים טובים שחווים חוויות לאורך שביל האבנים הצהובות של החיים. צחקנו וטיילנו ונהנו מכל רגע שנתון תחת הגדרת 'זמן פנוי' או 'חיים'.

ואלו היו חיים נפלאים.

אבל אז קרה דבר מה קטן, כל כך קטן אבל בעל משמעות. חגגנו את יום הולדתנו באותו יום. כן, כך רצה הגורל וזה הדבר שבסופו של דבר גרם לפתית שלג להפוך לכדור ענק. שכן לאחר מכן התברר שאנחנו בעלי דעות שונות במקצת ולא חשבנו עליהם כל עוד צחקנו.

ואז התברר שהוא חולק עליי במיני דברים והליכות ומושגים שכבר נטעתי אותם במוחי כמוצא שלל רב. ולפיכך לא רציתי לנוע ממקומי אפילו בצעד אחד, הן לכיוונו והן לכיווני.

אבל שמעתי על מידה חשובה שקוראים לה 'ענווה' ובחרתי לרגעים לשים את אלו הדברים בצד ולחשוב מחוץ לקופסה. שכן היו לנו אין-ספור חברים משותפים, וחשבתי שחבל יהיה להקים שני מחנות לשווא. לפיכך הצעתי שאת יום הולדתנו הקרב נחגוג במסיבה תחת קורת גג אחת.

הוא הסכים, אפילו ברצון. וכך למשך ימים ארוכים שכחנו מכל חילוקי הדעות שלנו וחשבנו מהם הפעילויות שנעשה לכבוד האורחים שיבואו לכבד אותנו ביום המיוחד שלנו ונחגוג ונמחא כף אל כף.

אבל כך חשבתי.

הגיע היום ואל החדר שכולו מקושט יתר על המידה נכנסו עשרות של בחורים וגברים בכדי לחגוג לנו את יומנו המיוחד. אבל פתע שמתי לבי כי קורה דבר מה מוזר. חלק מהחברים מקיפים את חתן יום ההולדת השני ואילו חלק הקיפו אותי. חלק צחקו מהבדיחות שלו וחלק צחקו משלי.

חלק אכלו מהכיבוד שלו חלק משלי. והדבר הנורא מכול, חלק אכלו רק מהעוגה שלו ובכלל לא נגעו בשלי. במשחקים התעלמו מהרעיונות שלי (אלו שהקיפו אותו) ובשירים, נו טוב, לא כזה נורא, אבל אלו שהקיפו אותו לא שרו לי. מיותר לומר כי אלו שהקיפו אותי עשו בדיוק אותו הדבר לחתן השני, לא שרו ולא אכלו וכו', אבל זה הפריע לי הרבה פחות.

ואז נגמרה המסיבה והאורחים הלכו כלעומת שבאו, ואני והוא עומדים במרכז החדר ומביטים בעיניים זה של זה, ואז הבלונים שקישטו את החדר נפלו מסביב והכול הפך צבעוני ויפה, והבנתי שרגע כזה בחיים יש רק אחד. אז אמרתי לו שכנראה זו סוף הדרך שלנו ביחד והוא הנהן. עמדנו ככה שלוש שעות ואז בלי חיבוק או נשיקה על הלחי או טפיחה על הכתף או הנהון או אפילו ברכת שלום או ברכת מזל טוב, כל אחד פנה לדרכו. וכשרציתי להעיף מבט מעבר לכתף עצרתי את עצמי והחלטתי שזהו, אף מילה אתו לנצח הנצחים.

אז הלכנו הלאה, החדר ההוא עדין מקושט והבלונים מרחפים ס"מ מעל הרצפה. רובם התפוצצו כמו החברות שהיית לי, אבל כנראה חלק מהן ישרדו בתקווה שיום אחד הכול יתאחה בחזרה.

                           *                                 *                                *                                 *

אבל היום ההוא לא הגיע אע"פ שלא כך רצה הגורל, כי כך רצינו אנו והיום אנחנו חוגגים ימי הולדת כל אחד בגפו עם מעט החברים שמרגישים בנוח לצדנו, אבל שלא בנוח כיוון שלא הלכו למסיבה של ההוא. ויתרה מכך, חלק מהחברים באים אליי אחת לחודש ופעם אליו.

ממש לא אכפת לי ממה שהם מרגישים כלפי הפילוג שנוצר, כל עוד אני עושה מה שנוח לי אני לא חושב על האחרים ההם. כן, אני יודע, הדעות שלי הרבה יותר נכונות, אפילו שאלתי גדולים ממני והם אמרו שאני הוא הצודק ואפילו כינו את מנהגיו של האקס חבר שלי פשעים נתעבים כי הבחור גדל להיות אחד מוזר יתר על המידה.

אני יודע שהחברים המשותפים מביטים בנו ושואלים מתי הכל ייגמר, מתי נמשיך הלאה ונשכח מהכול, מתי ניתן להם להרגיש בנוח כמו שחשו בעבר.

אני לא יודע מתי. אבל מה שבטוח, אני יודע שהעולם כבר לא מלא צבעים, רובו צבוע או בשחור או בלבן. ומעט מאוד צבוע בגווני אפור.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.