המשך יבוא | הדרך שלי לעוץ

צחי עצוב. הוא מנסה להבין למה. וגם למצוא את האושר. הוא אפילו קרא כמה ספרים כדי למצוא אותו. האם הוא מצא?

בחמישי הזה, מפגש כסלו:
שיחה עם הגרפולוג אילון בן יוסף
 *

(לחצו כאן לכל הרשומות הקודמות)

אז חשבתי ואז חשבתי עוד קצת, ומישהו לחש באוזן ימין שלי שהשחר עלה וכדאי מאוד שאפסיק לעשות זאת, אז המשכתי לחשוב עד שנפרדתי ממחשבותיי, ומילה אחת צפה למול עיני: אושר.

תהיתי ביני לבין עצמי לגבי משמעות המילה והמושג שמתלווה לה, והבנתי כמה דברים  (כמנהגי בקודש). הבנתי כי בשלב כלשהו עצבות ירדה לעולם ובמהלך חיי חלק נכבד ממנה אימצתי אל רוחי. לא תמיד היא שם, בדרך כלל כשאני לבד ולא בחברת אנשים. ומשער אני שלא רק אני אוחז במנהג זה אלא עשרות מונים וחלק מכם, הקוראים, שותפים לחוויה הזו – חוסר אושר. או במילה אחרת: עצבות.

ואני תוהה ביני לבין עצמי "למה?"

אז ניסיתי להתמקד בכל מיני תחושות ומחשבות בניסיון למצוא סיבה לדבר. וחוששני שיש לזה מעל למיליון סיבות שאין לפרשם אלא על גבי ספר עב כרס יתר על המידה. אי לכך בחרתי לתת לבי אך לכמה מהם. אז בשעות הערב כשאני בעבודה ומוקף מכל עבר בספרים מלאים במעשיות שנועדו להרחיק קוראים ממציאות חייהם, אני ניגש לדלת החנות בכדי לשאוף אוויר סתווי של ירושלים ושם לבי לאותם האנשים שאני קורא להם 'משביתי השמחה' (או המאקרו של העצבות), והם מופיעים בכמה דרכים:

1. אישה אוטיסטית מבכה על כספה שכנראה נגנב.

2. מבוגר מחטט בפחי אשפה ושולה משם בקבוקים ופחיות.

3. אנשים מעשנים אל פרצופיהם של הבאים מולם.

4. נערות צווחות קללות אל תוך מכשיר הפלא שבידיהם.

5. נהגים צופרים ועוברים עבירות תנועה בכביש מאוד מרכזי בירושלים.

עצרתי. נשמתי ונכנסתי חזרה אל תוך החנות. ושלל רגשות הציף אותי באותו הזמן: רחמים על אנשים מסוימים וכעס על אנשים רבים. ושאלתי את עצמי כיצד אפשר לעמוד בנוף ציורי שכזה המשתנה על בסיס יומי ורובו נוטה לרעה.

רוב הנוף הזה מלא ועמוס בכאב, צער, שנאה וחוסר הדדיות, אנוכיות ומחשבה עצמית מופרזת יתר על המידה. מדוע אנשים כל כך אוהבים אנטי סדר ואנטי שמחה, מה רע כל כך בלהיות קצת טוב, רק קורטוב מזה, לא יותר?

רגע אחרי, אני מבין שהאושר שלי לא אמור להיות תלוי באחרים, ומה שראיתי אך לפני רגע אינו עצבות אלא כעס. מרירות על כך שהעולם לא מתנהל כפי שאני רוצה שינוהל. ומחשבה זו דומה למעשיית בדיה, שכן אין זה יקרה גם בחלוף אלף שנים, העולם ימשיך כהרגלו ולא יקרא את ספר חוקי העולם שיצרתי למענו. ואם כך הדבר אז 'משביתי השמחה' אינם הבעיה למציאת האושר שלי שאני כה נכסף לקבלו בזרועות פתוחות ומושטות קדימה לאות שלום.

קראתי יותר מספר אחד (אולי שלושה) בנושא מציאת האושר. בין הספרים ניתן למצוא את 'לאכול, להתפלל, לאהוב', 'הדרך לאושר', 'הסוד'. את האחרון קראתי לפרקים. עבודה עצמית, כמו שהוא דורש מקוראיו הנאמנים, היא עבודה הכבדה על כתפיים עצלניות כמו שלי.  וגם אחרי שקראתי אותם או את חלקם, לא מצאתי את האושר שאני מחפש.

הבזק של מחשבה והמילה עצלנות נכנסה משום מקום אל תוככי התודעה שלי וגרמה לזיקוקי דינור להתפוצץ בשמורות עיני המסונוורות. האם זו הסיבה? שמא אני יושב רגל על רגל ומחכה שהדברים יקרו מאליהם? שהאושר ייפול מהשמים מבלי שאטרח בכלל בשבילו? אם כן וזו הסיבה, אז צריך אני לטבול את גופי במי קרח בכדי להעיר את תודעתי הישנה ולקום ולעשות מעשה שהוא.

אבל כיצד קמים משגרה שכזו אל שחר חדש שטרם רוצה להפציע? מה אעשה בכדי להעיר את עצמי מחלום בהקיץ שכה נעים להיות בו? מה טמון בי שגורם לי כל כך לפחד מהבאות?

יש כמה סברות בנושא, אבל היות שהרביתי במילים אדחה זאת לשבוע הבא ואסיים במילים האלו: המשך יבוא.

3 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. "כל חטא, אפילו הקל שבחטאים, מטביע בקרב האדם שנאה לאיזו בריאה, ועל ידי התשובה חוזרת האהבה להאיר."
    [הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מתוך 'אורות התשובה', פרק י"ב, פסקה ד'.]

  2. חוסר האושר שנובע מחוסר שלמות פנימית של האדם. גורם לו לשנוא את עצמו, את השנאה הזו הוא משליך על אחרים. מה שגורם לו לא להיות מאושר באמת. אלא רק לברוח מהאחריות שלו על חטאיו. האהבה והאושר כרוכים זה בזה…