מי אני? | לשם שינוי

שי משתף אותנו בשיחותיו על המטפל הפסיכולוגי, כיצד התמודד עם שאלות חבריו בדבר היעלמותו מהישיבה כשהלך לטיפול, על איך שסיפר לאימא, כיצד הגיבה, וכיצד הגיב הרב שלו מהישיבה * פרק הבכורה בבלוג של שי

"מי אתה?, מי אתה?", אני שומע מפי המטפל שלי שוב ושוב כמו בפזמון חוזר ואני באמת מנסה לענות לו על השאלה, אך התשובות שלי לא ממש מספקות אותו.

אני מתחיל להתעצבן, לשאול אותו על מה הוא מדבר? אני יודע מי אני… מה זה קשור בכלל ואיך זה יעזור לי להפסיק להיות הומו?!

מחשבותיי כבר לא היו בחדרו של המטפל, התחלתי תוהה למה. למה אני מבזבז פה כ"כ הרבה כסף, כמה לא נעים לי כבר לבקש כסף מאימא, האם האדם שיושב מולי הוא אדם אמין. אבל אני ממשיך להגיע אליו, כמו תועה במדבר, מחפש נוזל להרוות את צמאוני, כל דבר, רק להעביר את התחושה של היובש.

הכול התחיל לקראת סוף שיעור א', כשהחלטתי שאני חייב לטפל בעצמי, הרגשתי שאני מתמוטט. הייתי כל-כך מתוסכל ומרוקן ונפשי ביקשה לנוח. מצאתי את עצמי בערב של יום ראשון מספר לאמי את הגרוע מכול, אני נמשך לגברים ואני רוצה לצאת מזה. לא ידעתי כ"כ איך הגעתי למצב הזה. התחלתי לבכות, כמו ילד קטן. ואימא הבינה, בכתה גם היא והבטיחה שתעזור. כמובן שלאחר מספר ימים גם אבא שלי ידע, דרך אמא כמובן. וכך השגתי סוף סוף את הכסף לטיפול המיוחל.

את המסע למטפל הייתי עושה פעם בשבוע אם לא פעמיים. הייתי מתעורר מוקדם, משתדל לא להעיר את שאר חבריי לחדר בישיבה, מתארגן במהירות כדי להספיק את האוטובוס לירושלים. וכך במשך חצי שנה התהליך נמשך. לעתים הייתי מגיע באיחור מפאת הדרך הארוכה, או אז הייתי זוכה לחצי שעה של הטפה על כך שאסור לאחר ושזה מראה על זלזול ושאין שום טעם לפגישה כאשר אני מאחר. כמובן, המחיר לא השתנה, למרות שהמטפל בִרבר על פשר האיחור כמעט כל הפגישה.

פעמים אחרות הייתי מגיע לפגישה, המטפל ישב ושתק, כמובן שלעתים העניין לא ממש היה ברור, אך ישבתי ודיברתי כרבע שעה, עד שנמאסה עליי השתיקה התמוהה שלו.

ברגע שאני חוזר לישיבה החברים מיד שואלים. איפה הייתי ולאן נעלמתי. "הייתי בטיפול שיניים", אני אומר. לעתים מדובר "בסידורים", או בסתם "קניות". לא יכולתי לסבול את השקר הזה. אז נכון, לא כולם צריכים לדעת מה אני עושה בחיי האישיים, אבל עדיין הרגשתי לא תקין בכל הסיטואציה הזאת.

על אודות מסע הטיפולים שיתפתי את הרב שלי בישיבה. בהרבה מן השיחות הוא שתק. לא היה לו יותר מדי מה להגיד.

אני שמח, אני שמח שבעקבות הטיפולים הרבים זכיתי להכיר יותר את ירושלים. אין על ירושלים, עיר מדהימה. האוטובוס שלקחתי כד להגיע למטפל סבב כמעט את כל העיר והנוף לעתים היה עוצר נשימה.

את הטיפול כנראה שלא סיימתי, החלטתי לעזוב באמצע. המטפל החליט להיות קשוח איתי, כנראה אחת משיטות העבודה שלו. אך אני לא הייתי מרוצה ולא נשארתי אצלו. מה שכן – עדיין לעתים מהדהדת בראש השאלה "מי אני?"

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.