הארון האישי של יחיאל | ארונות נפתחים

למה איש לא יודע עליו עד היום וגם לא יידע, למה מעולם הוא לא הלך לטיפול פסיכולוגי ומה הסיכוי שיתחתן עם אישה * יחיאל חושף את סיפורו האישי

(לכל הסיפורים האישיים האחרים בבלוג זה – לחצו כאן)

open-locker-boris-suntsov

יחיאל בן 30 מאזור חדרה, למד בבית ספר יסודי ממ"ד באזור מגוריו. בתיכון למד בפנימייה במרכז הארץ בבית ספר דתי תורני מקצועי. אחרי התיכון התגייס לצה"ל ושירת בבסיס במרכז הארץ. כיום עובד וקובע עתים לתורה.

אני והגילוי

מאז היותי ילד בגן, תמיד הרגשתי משהו מעניין בבנים. היו ילדים בגן שפשוט הרגשתי אליהם משהו שלא ניתן להסבר אצל ילד בגיל הזה. וככה זה נמשך עם השנים.

בגיל מתקדם יותר, בערך בכיתה ה, הדברים כבר היו יותר חזקים – הרגשתי את זה חזק יותר וכבר אז הבנתי שמשהו אצלי לא רגיל.

הבנתי שאני אוהב בנים וכבר אז הכרתי את המושג "הומו" והבנתי שכנראה אני כזה.

בגיל 11 בערך, בכיתה ו, שזה הגיל שכבר היצר מתחיל לעבוד יותר, העניין התחזק ואפילו חיפשתי חוויות כאילו בתור "משחק" של מגע וכל מיני דברים שאין עניין לפרט.

ככה המשכתי, וככל שגדלתי והתפתחתי הבנתי שאני הומו. הבנתי שעלי להתמודד עם דבר קשה. ידעתי שעלי לחפש דרכים איך להשתנות, איך לא להיות כזה.

אני והדת

גדלתי בבית שומר מסורת, חונכתי בבית ספר דתי. תמיד אהבתי את הדת, תמיד הרגשתי אמת בדת ותמיד אהבתי את הקב"ה.

עד גיל 11 לא היינו שומרים שבת במלואה. לפני כן תמיד היה לי החשק הזה להתחזק לשמור שבת והכול. ב"ה התחזקנו והתחלנו לשמור שבת במלואה, התחלתי לחבוש כיפה תמיד, ושמחתי שסוף סוף אני דתי. אמנם דתי "לייט" בלי להקפיד על תפילות וברכות וכו', אבל עדיין דתי. ככה היה עד גיל 15.

בגיל 15, כיתה ט', התחלתי להתחזק ממש. ללבוש ציצית, להתפלל בקביעות לברך על כל דבר וכו', אע"פ שידעתי מה אני וחשבתי על ההתמודדות שעומדת בפני. בגיל הזה כבר היה ברור לי לגמרי שאני הומו, היה ברור לי לגמרי שאני לא נמשך לנשים ושאני בבעיה. היו לי רגשות לחברים, הייתי מתוסכל והיה לי ממש קשה.

מעולם לא חשבתי על התאבדות. מעולם לא שנאתי את אלוקים. גם לא חשבתי לעזוב את הדת. להפך, רציתי יותר ויותר להתחזק, אפילו עם כל הידיעה על עצמי רציתי ללכת לישיבה, אך מסיבות כאלו ואחרות לא הלכתי.

האמונה חדרה בי יותר ויותר. הכרתי את השם הגדול והנורא. החדרתי לעצמי שהוא מנהל את העולם, רק הוא, ושרק הוא יכול לעזור. חינכתי את עצמי שאני נמצא בניסיון, ניסיון שאני צריך לעבוד עליו ולהתגבר ואם אעמוד בו – יצליח. כיום ב"ה אני דתי ואמשיך להיות דתי לעד, והנטייה לא תשבור אותי לעולם.

אני והשיתוף הראשון

מעולם לא חשבתי לשתף מישהו. לא הורים, לא חברים ולא רבנים. לא הייתי מסוגל, ועד היום אני לא מסוגל, אפילו לא לחבר הכי טוב.

אחת הסיבות העיקריות שלא ראיתי עניין לשתף מישהו הוא מפני שאני לא מתכוון להשלים עם זה לגמרי, שאני כזה. אני לא מתכוון לחיות כך את חיי. ולכן לא הרגשתי עניין לשתף כי עדיף לי להתחתן ולהקים בית בצורה שאין מישהו שיודע על הנטייה שלי.

הסיבה השנייה היא הבושה כמובן. כמו שכל אחד עובר, הפחד איך יתייחסו אליך מה תאמר החברה, איך יגיבו וכו'.

בתור ילד חסר ביטחון, ילד חלש בחברה אז בכלל לא היה סיכוי שאספר למישהו. הייתי ילד שעבר הרבה רוע מהחברים. ילד חלש אופי ופגיע מאוד, וזה עוד הוסיף על זה כשגדלתי.

אני עדיין לא רואה עצמי מספר למישהו, לא לחבר טוב לא לרב קרוב ולא לאף אחד. אני גם יודע שאם אשתף זה יקשה עליי כי ידרשו ממני להתרחק לחלוטין מכל מה שקשור לזה, ותמיד יישאלו שאלות ויעקבו אחרי. וזה דבר שאני שונא שעושים לי.

אני יודע עם מה עליי להתמודד ואני רוצה לעשות זאת עם עצמי בדרך שלי ולא בדרך של אחרים.

למשפחה כמובן שלא אין כאן שאלה בכלל.

במחשבה שרק חלילה אבא שלי היה מגלה עליי, לא רק שהוא לא היה מדבר איתי או לא רוצה להכיר בי, זה גם היה פוגע לו בבריאות, ואני לא רוצה לחשוב איך זה היה נגמר.

אני והטיפול

שמעתי על טיפולים, ובחיפושים שחיפשתי דרך האינטרנט בגיל 19 גיליתי את "עצת נפש". הייתי קורא את הסיפורים אישיים שם, אבל משהו שם לא דיבר אליי. הרגשתי שזה לא אמיתי מספיק. מעולם לא הצלחתי להבין מה קשור טיפול פסיכולוגי לנושא הזה.

היו לי מחשבות להתקשר ולשמוע, אבל לא היה לי אומץ ולכן החלטתי לעזוב זאת בינתיים.

בהמשך התחזקותי בצבא ומתוך אמונה וביטחון בשם, לימדתי את עצמי שהיחיד שיכול לעזור לי הוא השם.  אם יש אחד שיכול באמת לשמוע ולעזור זה הוא. לא פסיכולוג ולא כלום. עוד שיקול לא לפנות לפסיכולוג היה הבושה, למרות שבטיפול הכול דיסקרטי.

בגיל 24 הכרתי מישהו שגם בקטע וגם דתי, ולמעשה הוא הדתי הראשון שהכרתי שגם כזה וגם בבעיה שלי. הוא רצה להתחתן ולהתמודד. הוא היה בקשר עם עצת נפש וכבר דיבר עם פסיכולוגית, הוא ניסה לשכנע אותי להתקשר גם לעצת נפש, השתכנעתי והתקשרתי. דברתי עם בחור, שאלתי אותו מה זה מה עושים וכמה זמן זה לוקח. הוא ענה לי יחסית בקצרה שאני צריך לשבת עם פסיכולוג ועם השיחות בודקים את העניין ומטפלים. יותר מאוחר התקשרתי לפסיכולוגית שהחבר הציע לי. דיברתי איתה, שאלתי מה ששאלתי, ענתה מה שענתה, זה לא דיבר אליי ולא האמנתי בזה, הייתי בביטחון כל כך חזק שזה שקר ורק השם יכול לעזור. לא רציתי אף אחד רק את השם.

ככה עד היום. בהיותי בן 30 אני ממשיך להתמודד ועדיין בשאיפה להצליח.

אני ונשים

מעולם לא סלדתי מנשים. בגן תמיד הרגשתי רגש גם אליהן. ביסודי אפילו התאהבתי במישהי ורציתי להיות חבר שלה.

בכלל בכל גיל, גם בגיל "העשרה", התאהבתי בכל מיני בנות. הרגשתי משהו רגשי חזק שאני רוצה את אותה אחת, אבל כמובן רגש מיני מעולם לא היה לי. לכן ידעתי וחשבתי שיש לי סיכוי להתמודד עם זה. תמיד ועד היום אני סומך על זה שאני מסוגל לאהוב ולהתאהב ושהרגש המיני אולי יבוא בשעת הצורך, ושהשם יעזור לי כל עוד עשיתי משהו שבא לקראת הפתרון. המשפט "פתחו לי פתחו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם" תמיד עמד ועומד בפניי.

אני מאמין שאם אתחתן ואתגבר על יצרי, השם יעזור. וברגע שאעשה כל השתדלות להתחתן אז הוא גם יסייע לי וגם יעורר בי את היצר המיני לאישה.

אף על פי שאני מרגיש שאני יכול להתאהב באישה, לעולם לא היה לי מגע כל שהוא עם בחורה. לא חיבוק, לא נישוק, לא ליטוף. מגיל 16 אני שומר נגיעה, ולכן גם לא יודע עד היום מה יתפתח ברגע שכן אגע במישהי שאוהב. אחת הסיבות גם שלא יצא לי כי הייתי ילד סגור וביישן בחברה, ומעולם לא יצאתי עם בנות או באתי עמן במגע.

אני וכמוך

המפגש הראשון שלי היה במפגש עם אילון בן יוסף. את ההגעה ליוו הרבה חששות. המון. בסוף באתי. ושמחתי שבאתי. הופתעתי לטובה מהאנשים וגם המפגש היה מעניין. בתום המפגש אפילו הצטרפתי למסעדה שבה ישבו לאחר המפגש. בזכות המפגש הזה הכרתי אנשים חדשים ומעניינים, ואני שומר עמם על קשר, וזה מחזק אותי.

אני בעוד 10 שנים

אני מקווה שבחמלת השם עליי אני אמצא את הזיווג שלי ואת הדרך הטובה לי. אני לא רוצה להישאר רווק. אני רוצה לבנות בית עם משפחה וילדים. וכשמו שהסברתי לעיל, אני מאמין שיש בי הכוח והיכולת לחיות עם אישה ולהעניק לה ולתת לה הכול. אני רוצה סטרייטית ואני לא מתכוון לגלות לה על נטייתי. זה סתם יגרום ללחץ בחיי הזוגיות ולחשדות מצידה וכדומה.

כולי תפילה ותקווה שהשם יחוס וירחם עליי וייתן לי את מבוקשי בלי ניסיונות קשים, ושאצליח להתמודד עם הכול ולא אפול בשום ניסיון, ואחיה חיי זוגיות בלי נפילות ובלי מעשים מהצד.

רוצים גם אתם להתראיין למדור? שלחו לנו דוא"ל: kamoha.or@gmail.com

5 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. אנשים, אני לא מאמין.
    אתם מכניסים עצמיכם לחיי דיככוי ואי שלימות, לכלא.
    אלוהים רוצה שהילדים שלו יהיו חסרי מנוחה, שיחיו בדיכוי ובהרגשת חטא וחיסרון שכזו?
    יחיאל, אלוהים אוהב אותך איך שאתה, ורוצה שתחייה באושר ובשלימות.